פרשת אמור-תורת הסוד
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור לזכרו ולע"נ של בוגרנו ר' חיים פייגנבאום ז"ל
שנסתלק בישיבה של מעלה לאחר שנזדכך ביסורים.
חיפש תמיד את הפנימיות וכלשונו: "את עומק הדבר", ובגבורה גילה לכולם את אור האמונה
אף בחשכת היסורים
מעשה וכוונה – רבי יהודה ורבי שמעון
אנו עומדים היום (י"ד באייר פסח שני), בין יום פטירתו של רבי מאיר בעל הנס, לבין ל"ג בעומר יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי. המשותף לשני תנאים אלה, שהיו מתלמידי רבי עקיבא, הוא תכונתם המיוחדת לראות את "פנימיות" כל עניין. יחד עם זאת מסקנותיהם שונות ולעיתים אפילו מנוגדות.
רבי שמעון בר יוחאי ידוע גם כאבי תורת הנסתר, שכל מהותה הוא ההסתכלות על העומק החבוי בתוך הרבדים ה"פשטיים" העולים מהתורה. כמו כן אמרו חז"ל: "רבי שמעון דריש טעמא דקרא"- רבי שמעון מתבונן בטעמי תורה ומצוותיה ומסיק מכך מסקנות הלכתיות.
גם בעמדותיו ההלכתיות, ממחיש רבי שמעון את אופן הסתכלותו המיוחד. לשיטתו דבר שאין מתכוון פטור עליו ולעיתים אף מותר. לדוגמא: רבי שמעון מתיר לאדם לגרור חפץ כבד, על אף שייתכן שיחרוץ את הקרקע, ובכך לכאורה, יעבור על מלאכת "חורש".
לעומת רבי שמעון, רבי יהודה סובר כי:"דבר שאין מתכוון אסור"(מסכת ביצה י"ב) . שורש מחלוקתם נובע מכך שרבי יהודה בוחן את האדם על פי תוצאות מעשיו. אם אדם גרר כלי ובעקבות כך, למעשה, חרש את הקרקע, אפילו אם לא זו הייתה כוונתו, מחשיבו רבי יהודה כעובר על איסור "חורש". לעומתו, רבי שמעון, המסתכל על "פנימיות" הדברים, האדם נבחן על פי כוונתו , ולפיכך הוא מתיר את גרירת הכלי, על אף החשש שבחריצת הקרקע. זאת מאחר והוא בוחן את הנסתר, את תכליתה האמיתית של הפעולה. האדם הגורר רצה להעביר חפץ ממקום למקום. ייתכן שבכך חרץ את הקרקע, אך מטרת פעולתו הייתה העברת החפץ, ולכן מתיר רבי שמעון את הגרירה.
עמדתו של רבי שמעון מתבטאת באופן קיצוני יותר בדעתו בשאלת "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שבה ייתכן כי שני אנשים פעלו אותה פעולה, אך אחד מהם, בגלל כוונתו, ייחשב כעובר על איסור, ואילו חברו לא. אף כאן רבי יהודה חברו חולק עליו ומחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי לשיטתו יש לבחון את הדברים במבחן המעשה והתוצאה.
תורה ודרך ארץ– אמצעי ומטרה
מסתבר כי גישתו זו של רבי שמעון בר יוחאי, היא הגורמת לו לחלוק על רבי ישמעאל בשאלת העיסוק בפרנסה ובחיי המעשה. רבי ישמעאל רואה את הדבר בחיוב: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". אך רבי שמעון בר יוחאי חולק עליו נחרצות.
"רשב"י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! " (ברכות, ל"ה:)
רבי שמעון בר יוחאי כשיטתו מחייב אותנו להתבונן בתכלית האדם בעולמו, בתכלית ולא באמצעי, בעיקר ולא בטפל, בעולם הבא ולא בעולם הזה, בחיי תורה ולא בחיי המעשה.
הרומאים והמערה
גם מסיפור חייו הידוע והמפורסם של רבי שמעון בר יוחאי, ניתן לראות בבירור את השקפת עולמו המיוחדת.
בראשית סיפורו של רבי שמעון, המופיע בגמרא במסכת שבת (ל"ג:), מתואר דיון וויכוח נוקב בין התנאים על ההתייחסות הראויה למעשי הרומאים. רבי יהודה, הרואה (כדרכו) את תוצאות המעשים הפיזיים, משבח את הרומאים על כך שבנו מבנים ומרחצאות המפארים ומיטיבים עם תושבי הארץ. רבי שמעון, על פי שיטתו, בוחן את פנימיות הדברים, מדבר בגנות הרומאים, ומציין שכוונתם היא ליהנות בעצמם מכל מה שבנו, וכי אין לשבח אותם על כך.
בהמשך הסיפור, לאחר שנודעו דברי רבי שמעון לרומאים, הוא נאלץ לברוח עם בנו ולהתחבא בבית המדרש, ולאחר מכן אף לברוח למערה נסתרת שבה עסק בתורה. ע"פ הסיפור, במערה נעשה לו נס בכך שנבע בה מעיין וצמח בה עץ חרובים, שבעזרתם הצליחו רבי שמעון ואלעזר בנו לחיות, ולא למות מרעב ומצמא. בנוסף, מתארת הגמרא כי מחשש שבגדיהם יתבלו, הסירו רבי שמעון ואלעזר את בגדיהם והתכסו בחול במשך ימות השבוע.
ניתן להבין גם את החלק הזה של הסיפור לאור גישתו העקרונית של רבי שמעון. רשב"י, שמסתכל על פנימיות כל עניין, רואה גם את ה"עולם הזה" כפרוזדור בלבד, שעומד בדרך לטרקלין, ל"עולם הבא". לאור זאת, הוא משקיע את כל זמנו בלימוד התורה, ומתנזר כמעט לחלוטין מכל צורך גשמי. הרב קוק, ב"עין איה", מסביר כי אפילו בית המדרש מחובר יתר על המידה ל"עולם הזה" עבור רבי שמעון, מאחר ונבנה ע"י אדם. רבי שמעון עובר מבית המדרש למערה, שנוצרה באופן טבעי, ואוכל מעט אוכל פשוט, שאף הוא תוצר של נס, ואפילו בגדים אינו לובש, ובכך מודגשת גישתו והסתכלות על מהותו הפנימית של העולם הזה, שהיא עובדת היותו כלי ודרך לקראת העולם הבא, ולכן רבי שמעון מתנתק מכל סממן גשמי אפשרי.
ניתן לטהר את הטומאה ולקדש את החולין
בהמשך הסיפור מתואר כי כשנתבטלה גזרת הרומאים, יצאו רבי שמעון ואלעזר בנו מהמערה, וראו אנשים העוסקים בחקלאות, והתקשו להשלים עם העובדה שאנשים "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", ולכן חזרו למערה לשנה נוספת, שבסופה יצאו מהמערה ופגשו אדם זקן שבידיו שני ענפי הדס, לכבוד שבת, אחד כנגד "שמור" ואחד כנגד "זכור", ולאחר שראו זאת נחה דעתם.
גם חלק זה של הסיפור מוסבר היטב ע"פ שיטתו המיוחדת של רשב"י. הרב קוק, בהמשך דבריו, מסביר כי בשבת ישנם שני עניינים: שבת כיום קדוש ומנותק מימי השבוע, ושבת כיום המשפיע ומרומם את ימי החול. הציווי "שמור" מתייחס לשבת כיום קדוש ומובדל, אותו יש לשמור ולא לעבור על האיסורים והמלאכות שאסורים בו. הציווי "זכור" מדגיש את השבת כמרכז הקדושה של השבוע, שאותה זוכרים ואליה מתכוננים בימי החול. כשרבי שמעון רואה אדם המחזיק את ה"שמור" ואת ה"זכור" ביחד בידיו, הוא מבין כי עליו "למתן" את גישתו הקיצונית, כי עליו לראות את הפנימיות והקדושה מתוך החול, לתת לחול מקום ולנסות לקדש גם אותו.
בסופו של הסיפור, מתואר רצונו של רבי שמעון לתקן דבר מה בעיר, והוא בוחר לטהר מקומות שבהם יש ספק טומאה. סוף זה מדגיש את השינוי בגישתו של רבי שמעון בכך שבראייתו את הפנימיות בכל דבר גשמי הוא שואף לתקן ולשפר אותו, ולקרב אותו לקדושה. הראיה הפנימית אינה מחייבת בהכרח הנזרות והבדלות מן העולם החיצון, אדרבה, יש לנצל את העוצמה הפנימית ומכוחה יכולים אנו לקדש ולרומם את החולין ואף לטהר מקומות טמאים .
רשב"י לפני המערה ולאחריה
בין דברי רשב"י בגמרא, ישנה סתירה ידועה, אותה ניתן לתרץ ע"פ דברינו. מחד, רשב"י הוא זה שאומר במס' ברכות:
"רשב"י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! " (ברכות, ל"ה:)
מציטוט זה מובן כי רשב"י דורש מאנשים להימנע מעיסוק בעניינים גשמיים, ולעסוק בתורה כל הזמן. מאידך במס' מנחות מובא בשם רבי שמעון כי:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש"" (מנחות צ"ט.)
מכאן עולה כי לדעת רשב"י, ידי חובת מצוות לימוד תורה, יוצאים בקריאת שמע פעמיים ביום, וכי אין צורך לעסוק כל היום אך ורק בתורה.
ניתן ליישב את דברי רבי שמעון ע"פ דברינו, בכך שהאמירה הראשונה נאמרה ע"י רבי שמעון לפני שפגש בזקן עם ההדסים, כשמתוך ראייתו המופנה אך ורק אל ה"פנימיות" סירב לקבל אנשים הנוטשים את העיסוק במהות ופנימיות העולם, התורה, ועוסקים בדברים "חיצוניים". האמירה השנייה נאמרה ע"י רבי שמעון לאחר שהבין שבראיית הפנימיות יש לשלב את נקודת המבט החיצונית ולנסות לקדש גם את הפן המעשי, ולכן אמר שאפילו אדם שבסך הכול קרא "קריאת שמע", יצא ידי חובת מצוות לימוד תורה.
רבי מאיר- האור שבעור
גישתו של רבי מאיר, לעומת זו של רבי שמעון, כבר מתחילתה התאפיינה בראיית הפנימיות דרך החיצוניות, ושאפה לראות את הטוב שבל דבר. על רבי מאיר מסופר שלמד מאלישע בן אבויה. לימוד זה מתואר בגמרא כ"תוכו אכל, קליפתו זרק". רבי מאיר ידע לראות את פנימיותם החיובית של דברים שהם, לכאורה, שליליים, ולהפיק מהם את הטוב.
במדרש מסופר על דרשה של רבי מאיר:
"'ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם' - בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב: "כותנות אור" (בראשית רבה, כ', כ"א)
רבי מאיר, בדרכו המיוחדת, מסוגל לראות בבגד גשמי, שנועד לכסות את גשמיות האדם, באותו הבגד עליו ויתר רבי שמעון בתחילת דרכו לטובת כיסוי בחול, בגד העשוי "אור" רוחני. רבי מאיר מבין כי גם לחפץ בזוי כמו בגד עור, יש בפנימיותו סגולות רוחניות שהן "אור".
גם אנו, בישיבה, מחנכים לראות את הפנימיות החיובית של הגשמיות. איננו שואפים להתנזרות קיצונית ולניתוק מהעולם. אך חשוב להדגיש כי על מנת לממש שילוב זה, יש להתמסר ללימוד מעמיק ומקיף במשך תקופה של כמה שנים. כך יובטח לנו שנוכל לשלב באופן ראוי את התורה בחיי המעשה, תוך הכרה ברורה בפנימיותם הקדושה של חיי היום יום.
יהי רצון שנזכה בימים אלה, ימי ספירת העומר, וימי פטירתם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, לאמץ את תורתם, ולא לשכוח מה עיקר ומה טפל, מה היחס בין גלוי ונסתר, בין מעשה ותכלית ובין חומר ורוח.
