פר' ויקהל פקודי - אבינו מלכנו
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בשבת הקרובה, נקרא את פרשות ויקהל- פקודי ואת פרשיית "החודש הזה לכם". מפגש זה מעורר אותנו לדיון על היחס שקיים בין השבת לבין "יום טוב".
פרשת ויקהל פותחת בציווי על השבת:
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות, ל"ה, ב-ג).
הציווי על השבת נסמך לתיאור בניית המשכן, על מנת להזהיר את בני ישראל שלא יחללו את השבת לצורך בניית המשכן. מסמיכות זו נלמדים נושאים רבים וחשובים לגבי השבת, כדוגמת ל"ט המלאכות שאסורות בשבת, והכלל העקרוני ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה".
בקריאת המפטיר, "החודש הזה לכם...", מופיע ציווי הקב"ה לעם ישראל לקידוש החודשים. מצוות קידוש החודש ממחישה את העובדה שהזמנים נתונים בידי עם ישראל, ובכוחם לקבוע מתי יחולו החגים והמועדים השונים.
לאור המפגש שבין השבת לבין המועדים, עלינו לברר את היחסים ואת הקשר ביניהם.
הבדל עקרוני שקיים בין השבת לבין המועדים הוא מידת התלות בעם ישראל. בעוד שהחגים נחגגים בזמנים שנקבעים ע"י עם ישראל, לפי החלטת בית דין, השבת היא קבועה וקיימת, וחלה כל שבעה ימים מששת ימי בראשית, ללא כל קשר לעם ישראל. מסיבה זו, אנו חותמים את ברכת היום בשבת במילים "מקדש השבת", ואילו בימים טובים אנו חותמים "מקדש ישראל והזמנים".
ישנה הנחה נפוצה, שמטרת השבת היא המנוחה. אנשים מניחים שהשבת ניתנה כמעין "מתנה" לעם ישראל, על מנת שינוחו מעמל השבוע. הנחה זו היא טעות גדולה. ניתן להוכיח זאת מכך שעונשו של מחלל השבת הוא סקילה, העונש החמור ביותר, ומכך שהמחלל את השבת, מכונה "מומר". אילו, אכן, מטרת השבת הייתה מנוחה עבור האדם, לא ניתן להבין מדוע חילולה נחשב חמור כל כך.
בנוסף, אילו מטרת השבת הייתה מנוחה, ניתן היה לצפות שתותר בה עשיית מלאכה לצורך "אוכל נפש", כפי שהותרה ביום טוב.
עלינו להבין, כי העיקרון המרכזי במצוות השבת אינו המנוחה. משמעותה האמיתית של השבת היא האמונה.
כשאנו שובתים ביום השביעי, אנו מכריזים כי אנו מאמינים בקב"ה שברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי. לכן יהודי המחלל את השבת מכונה "מומר", שהרי בכך שאינו שובת ממלאכה, כופר בבריאת העולם ע"י הקב"ה. לאור זאת מובן גם מדוע מצוות ה"עשה" היחידה בשבת היא "זכור" - יש לזכור ולהזכיר בקידוש את העובדה שהקב"ה שבת ביום השביעי. מובן גם מדוע המלאכות האסורות בשבת נמדדות ב"יצירה", וב"מלאכת מחשבת" - הקב"ה יצר את העולם, יצירה שהיא מלאכת מחשבת, בששת ימי הבריאה, ובשבת נח. כשאדם יוצר במלאכת מחשבת בשבת, הוא לא מכריז שהוא מאמין בבריאה ובקב"ה, כפי שצריך לעשות בשבת, ולכן גם מלאכה לצורך "אוכל נפש" לא הותרה בשבת, שעיקרה הוא המנוחה מהיצירה.
מובן, אם כן, כי מטרת השבת אינה מנוחה, שמחה או הנאה, אלא הצהרת אמונה.
לעומת השבת, יום טוב הוא עניין שונה לחלוטין. בקביעת הימים הטובים, האדם הוא שותף מלא. אנו קובעים מתי יחולו הימים הטובים. הסיבה לכך היא שימים טובים הם בעיקרם זכר ליציאת מצרים, זכר לניסים שחווינו ביחד, עם ישראל עם הקב"ה, בצאתנו ממצרים. החגים מקבילים לשמחה משפחתית שנקבעת לפי נוחות בני המשפחה החוגגים אותם. לכן יום טוב נקרא "טוב", כי עיקר מטרתו היא חגיגה ושמחה. מטרת היום טוב היא שיהיה לנו טוב. מסיבה זו אנו עולים לרגל בימים טובים, על מנת להתאסף ולשמוח ביחד את שמחת החג המשותפת לעם ישראל ולקב"ה. מסיבה זו, בימים טובים, בניגוד לשבת, קיים ציווי לשמוח.
לאור זאת, אנו מבינים מדוע מלאכה לצורך "אוכל נפש" הותרה ביום טוב.
ניתן לדמות את היחס בין שבת לבין "יום טוב", ליחס בין תיאור הקב"ה כ"אבינו" לבין תיאורו כ"מלכנו". התיאור "מלכנו", מקביל לשבת, שאותה אנו מקבלים כציווי של מלך לעבדו, ללא כל התערבות מצידנו. השבת היא קבועה וקיימת ואנו "עומדים מן הצד", מקיימים אותה, ובכך מכריזים על אמונתנו בקב"ה כמלכנו. לעומת זאת, ביום טוב יחסנו לקב"ה הוא כ"אבינו". אנו, כבנים, שותפים מלאים בקביעת תאריך השמחה, ומציינים ביחד כבנים לאותה משפחה, את החוויות המשותפות המשמעותיות שחווינו ביחד.
על שתי המערכות, השונות זו מזו, להשתלב בחיי היום יום שלנו, בעבודת ה' ובלימוד התורה. עלינו לזכור תמיד שהקב"ה הוא מלכנו, וכי עלינו לקיים את מצוותיו וללמוד תורה, ללא קשר לנוחות שלנו או לרצונותינו, כעבד הממלא את ציווי מלכו. אנו מקבלים את המצוות ולומדים את התורה, לעיתים גם כשקשה לנו, או הדבר נוגד את נטייתנו הטבעית. אך מאידך, חשוב שנזכור כי קיים גם היבט של "אבינו", לדעת שהמצוות והתורה מרוממות אותנו ושיש להן השפעה חיובית וטובה עלינו ועל העולם כולו, ולאור זאת להשתדל ולשמוח בקיום המצוות ובלימוד התורה שבעזרתם אנו שותפים לקב"ה בעולם, כבניו.
בתפילת "אבינו מלכנו" אנו משלבים פנייה לקב"ה כאב וכמלך. יש המסבירים שילוב זה בהבדל שקיים בין מלך לבין אב. אבינו רוצה לתת לנו הכל אך לא תמיד יכול, לעומתו, מלכנו, יכול לתת לנו הכל אך לא תמיד רוצה. בשילוב ביניהם אנו, למעשה, משלבים את שני הקטבים ויוצרים איחוד אידיאלי המשלב את שני הניגודים, כל אחד ומעלתו.
יהי רצון, שנדע ליישם את השילוב שבין הפרשה למפטיר, שבין שבת ליום טוב, שבין "אבא" ל"מלך", ונזכה לעבוד את ה', ללמוד תורה ולקיים את המצוות הן מתוך חובה, והן מתוך רצון ושמחה.
