פר' תרומה - שוויון בנטל
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור ישנה סוגיה המעסיקה את הציבור הישראלי בעת האחרונה, סוגיית ההשתתפות בשירות הצבאי, הסוגיה המכונה "השוויון בנטל". הפתרון לשאלה שעולה בעת העיסוק בסוגיה זו, מורכב. לא ניתן לפתור את הבעיות הכרוכות בה בסיסמאות קצרות. גם אנו בבית המדרש נדרשים לדון בסוגיה עקרונית וחשובה זו.
ראשית, עלינו להבין כי הכינוי המקובל לשאלת הגיוס, "שוויון בנטל", הוא סיסמא מוטעית, הן בכינוי השירות "נטל", והן בשאיפה הקיצונית ל"שוויון" במסגרתו.
השירות הצבאי איננו נטל, הוא חובה הלכתית, חובה מוסרית וזכות גדולה.
החובה ההלכתית ידועה לכל, במלחמת מצווה כל אדם מעם ישראל מחויב להשתתף, ואפילו חתן וכלה יוצאים מחופתם ע"מ להשתתף בה. משימת צה"ל כיום עומדת באופן ודאי בהגדרת "מלחמת מצווה", שהיא "עזרת ישראל מיד צר", והיא הגנה על ארץ ישראל.
ניתן גם לראות שלימוד התורה אינו פוטר מהשתתפות בחובה זו, שהרי ידוע ומפורסם שמצביאי ישראל הגדולים היו תלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים בעצמם: יהושע בן נון, השופטים, בניהו בן יהוידע, דוד המלך, ורבים אחרים.
הרמב"ן בפרשת במדבר בהסברו את סיבת מפקד בני ישראל מסביר:
כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר: 'נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם 'כל יוצא צבא בישראל', כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד. (רמב"ן, פרשת במדבר)
מהרמב"ן עולה כי מטרת מפקד בני ישראל הייתה הכנה למלחמה. למרות הבטחות ה' לניצחונות ניסיים, ידוע שאין לסמוך על הנס, ועל כן היה על בני ישראל להתכונן ולהיערך למלחמתם על כיבוש הארץ. יתירה מזאת, זוהי מצווה על כל אחד ואחד-כל יוצאי צבא בישראל "מצוה שבגופו", ומצווה זו נאמרה לאומה שהובטח לה שירדוף אחד אלף.
דברים דומים ניתן לראות בדבריו היסודיים של רבנו בחיי:
"'סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה ולה' הַתְּשׁוּעָה'. שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו... ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם, ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם... ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן: "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" וכן מצינו בדוד ע"ה כששאל באורים ותומים השיבו הקב"ה: 'הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים', צוה להשתדל בדרך המנהג והטבע, כמנהג שאר האומות הנוצחין בטבע" (רבינו בחיי במדבר פרק יג)
ניתן להבין, לאור זאת, את החובה ההלכתית שבשירות צבאי, הגוברת על חשיבות לימוד התורה.
החובה המוסרית שבשירות הצבאי, מנוסחת היטב בדברי משה לבני שבט גד וראובן: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה". לא יעלה על הדעת שבשעת מלחמה חלק אחד מן העם מוסר ומסכן את נפשו, כל בני משפחתו נתונים בחרדה ובדאגה עצומה לגורל יקיריהם וחלק אחר ממשיך בשגרת יומו השלווה כאילו לא קורה דבר. זוהי שחיתות מוסרית וכדברי משה "תרבות אנשים חטאים".
אחד מקנייני התורה הוא: "הנושא בעול עם חברו: (משנה אבות פרק ו'). וכך אמרו חז"ל על משה רבינו בראשית דרכו:
"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא. זה שאמר הכתוב: 'גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו', שהרי משה רבינו אע"פ שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן הלל אומר אל תפרוש מן הצבור, שלא יהי' אדם רואה צבור בצער ויאמר אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חבירו" (פסיקתא שמות ב').
מדברים אלו עולה כי גם המוסר אינו מתיר לחמוק מהשתתפות בשירות הצבאי, כשאחרים בענו מסכנים את עצמם. אין לחמוק מחובה זאת.
גם בהיבט האמוני, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאחרי גלות של אלפיים שנה, לאחר השואה האיומה זוכה עם ישראל להקים מדינה לבנות צבא גדול וחזק, הזוכה בסייעתא דשמיא לנצחונות גדולים ולהישגים מופלאים. לא ייתכן לאדם מאמין המתבונן בהתגלות ה' בהסטוריה לעמוד מהצד ולא לקחת חלק בתהליך חשוב זה.
השירות הצבאי, לנוכח כל זאת, אינו יכול להיות מוגדר "נטל", הגיוס לצה"ל כאמור הוא חובה הלכתית, חובה מוסרית ואמונית, וזכות גדולה.
במאמר מוסגר ניתן להוסיף, כי גם אם אכן סבורים חוגים מסוימים שלימוד התורה מצדיק פטור מגיוס לצבא, אין זה מסביר מדוע אין הם שולחים את התלמידים הבטלנים לצה"ל. מדוע אין ניסיונות לאמן את הבחורים ב"בין הזמנים" (שלשה חודשים בשנה!) ומדוע לא תישמע במוסדותיהם תפילה לשלום חיילי צה"ל שתביע איזו שהיא הכרת הטוב לחיילים שמוסרים נפשם עבורם.
לאחר שדיברנו על "הנטל" נפנה את מבטינו אל "השוויון".
כאשר קוראים בחברה ל"שוויון" בשירות צבאי, עלינו להבין ששאלת השוויון מופנה גם כלפינו, כתלמידי ישיבת "הסדר", וחשוב להבין אותה.
שוויון מוחלט, אינו יכול להיות מלווה בצדק, שהרי קיימים הבדלים עקרוניים בין אנשים שונים, ששוויון מוחלט ביניהם יצור אי צדק. המשל אומר: אל תנסה בשם הצדק והשוויון להאכיל פיל ונמלה באותה כמות אוכל ולתת להם אותם המשימות במדויק... אפילו בצה"ל עצמו ישנם חיילים שונים, קרביים ועורפיים, ח"ירניקים ושריונרים, חיילים ומפקדים, שעל כל אחד מהם מוטל תפקיד בעל אופי שונה ודרישות שונות בתכלית. השאיפה לשוויון מוחלט איננה נכונה.
בשאיפתנו למודל האידיאלי של השתתפות בשירות הצבאי, עלינו ללמוד מפרשתנו, פרשת תרומה, את האופן שבו נבנה המשכן. בבניית המשכן, השתתף כל עם ישראל, על פי העקרונות הללו: א. ההבנה כי זו משימה משותפת לכלל ישראל. ב. מחויבות בסיסית ויסודית המשותפת לכולם בלא שום הבדל (מחצית השקל). ג. כל אחד תרם לפי רצונו, לפי כישוריו ולפי יכולתו הכלכלית. "ידבנו ליבו", כל אחד תורם ע"פ רצונו ויכולתו לבניין המשכן. כי סדר הדברים הנכון הוא כך: ראשית כולם ללא יוצא מן הכלל, ללא הבדל, וללא כל קשר ליכולותיו, לכישוריו או לרצונותיו, מחוייב לתרום מחצית השקל לבניית המשכן. תשלום מחצית השקל הוא חובה בסיסית שאין לחמוק ממנה, ורק אחרי תשלום זה, יש מקום ל"יידבנו ליבו", ולתרומתו האישית של כל אחד כרצונו.
מודל מעין זה יש ליישם בבואנו לדון על השתתפות בזכות של הגנה על המדינה. ראשית ההכרה כי השירות הצבאי זוהי משימת קודש המוטלת על כולנו. משימת הקודש זו היא היכולת לעמוד ליום פקודה ביום מלחמה ולתרום את חלקו לניצחון במלחמה. לצורך זאת יש לעבור אימונים בסיסיים, ובכך להיות מוכן ליום פקודה. מעבר להכנה ליום פקודה, על כל אחד לתרום ע"פ רצונו ויכולותיו, ככל ש"ידבנו ליבו".
מובן אם כן, שגם השאיפה לשוויון מוחלט בשירות הצבאי, אינה שאיפה נכונה. הדיון הציבורי, אם כן, אינו בסוגיית ה"שוויון בנטל" הוא על החובה והזכות להשתתף במצווה הגדולה והחשובה של שירות צבאי.
במקביל להכרה בחשיבות השירות הצבאי, עלינו להפנים שוב ולזכור את חשיבותו הגדולה של לימוד התורה. הן בערך הגדול של מצוות תלמוד תורה, בן בבניינו של האדם הפרטי, והן בבניינה של האומה כולה. לפיכך אנו מאמינים באמונה שלמה שלימוד התורה (על אף שכאמור אינו פוטר אף אחד מלצאת להילחם כשצריך) הינו משימה ראשונה במעלה שכל אחד מתוכנו חייב להקדיש לצורך כך שנים ארוכות.
עלינו לשלב בין שתי המשימות החשובות והקדושות, לימוד והחזקת התורה והשותפות במלחמה. עלינו להצטיין בשני התחומים ולשלבם באופן נכון. חשוב שנזכור שהשילוב ביניהם אינו שילוב זר וכפוי, אלא שילוב הרמוני. לימוד התורה מוסיף רבות לאופי ואיכות השירות הצבאי, והשירות הצבאי תורם תרומה חשובה לאיכות לימוד התורה. אינו דומה חייל שלמד תורה לחייל שלא. המוטיבצייה הגדולה לשמירה על הארץ, והידע הרב על ערכה וחשיבותה, שנובעים מלימוד התורה, משפיעים על איכות החייל. מאידך, אינו דומה לומד תורה שמסר נפשו עבור עם ישראל ללומד תורה לעצמו. כמה גינו חז"ל את הלומד תורה "בד בבד" לעצמו וכמה שיבחו את מעלת תורה המחברת עם הכלל. והלא אף ישראל לא זכו לתורה אלא לאחר "ויחן שם ישראל נגד ההר"- כאיש אחד ובלב אחד.
השילוב של האמונה בחשיבות לימוד התורה עם השתתפות במצווה הגדולה של ההגנה על עם ישראל ועל ארצו, הוא שילוב של "רוממות אל בגרונם, וחרב פיפיות בידם". רק בעזרת שילוב זה נוכל להשיג את מטרותינו כעם, לעשות "נקמה בגויים ותוכחות בלאומים", לנצח במלחמת ההגנה שלנו, ולהגדיל תורה ולהאדירה באופן שלם ונכון. בעזרת שילוב נכון זה, נזכה בעז"ה לגאולה שלמה בקרוב.
