פרשת נצבים - קרוב אליך הדבר מאד
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בפרשתנו, פרשת ניצבים, מופיע נושא התשובה כנושא מרכזי:
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:"
הפועל "לשוב" חוזר על עצמו מספר רב של פעמים בפסוקים אלה, המדברים על תשובת האדם הפרטי, על תשובת הכלל ועל שיבת עם ישראל לארצו.
בצמוד לפסוקים אלה, מופיעים הפסוקים:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:"
הרמב"ן מסביר כי "המצווה" המופיעה כאן היא מצוות התשובה.
מפסוקים אלה מובן כי התשובה הינה, לכאורה, עניין קל ופשוט, "קרוב אליך הדבר מאוד". והרי אנו יודעים כי התשובה איננה מצווה פשוטה כלל, והיא כוללת תהליך ארוך ועבודה עצמית רבה וקשה, ואיך ניתן לומר על התשובה כי היא "קרובה מאוד"?!
ה"משך חכמה" משווה בין עולם החומר לעולם הרוח ובכך הוא מפרש את פרשתינו:
"כי הבורא יצר כל בחכמתו הבלתי ב"ת ועשה מה שמוכרח יותר, להיות מצוי יותר. האדם כשיולד, בל יוכל לחיות אף רגע בלא מזון קל, הכין לו תיכף ומיד חלב אימו, מה שדומה לו במזגו ולפי ערך גדולתו. וכן האוויר אשר בל יוכל היות בלעדיו, הוכן לו בלא טורח. והמים אשר הוא צריך לא הכרחי כ"כ כמו אויר, מצוי לו, אך צריך קצת עמל להשיגו. והלחם אשר יותר יכול להתקיים בלעדיו עד שלושת ימים, צריך עמל יותר. והמעון אשר הוא בלתי הכרחי, צריך עוד יותר עמל...
וכן במושכלות ומדות אשר הם עצמיות צורת האדם, נתן לו ההכרחי בהיות האדם הולך משרים ולא יעקם אורחותיו. וזה במדות נתן ההרגש בנפש והעדינות בצורתה אשר בצורת הנפש נחקק אהבת המישרים, כמו הרחקת העול לזולתו, ומהם החמס והגזל ועריות אשת איש וכיוצא בזה, ובכלל: כל מה דסני לך - לחברך לא תעביד. וכאשר יוסר מהאדם כל תאוה מעורת שכלו והרגשתו, אז ימצא חקוק בה הרחקת העול ואהבת הטוב והמועיל...."
לדבריו, החיים הטבעיים והרגילים של אדם יכולים לעבור כמעט ללא מאמץ, ורק הרצון האישי של האדם במותרות, הוא שמשבש את המהלך הטבעי והפשוט יוצר קשיים ודורש מאמץ. לדבריו, גם ברוחניות, להיות קרוב לקב"ה ללא חטא הוא הדבר הפשוט, הטבעי והמצוי, האדם נברא באופן ישר ללא חטא, ולכן כשהאדם רוצה לשוב בתשובה, עליו לאפשר לעצמו לנהוג באופן "טבעי" לתת ביטוי לו עצמו ולחזור להיות מה שהוא באמת. זהו שנאמר "כי קרוב אליך הדבר מאוד" - התשובה האמיתית קרובה אל האדם עצמו מאוד, והיא אמורה לנבוע מהאדם עצמו והיא איננה תהליך חיצוני שהאדם צריך לעבור. משמעות התשובה האמיתית אינה תיקון העבר אלא חזרה למי שהאדם באמת.
דברים דומים ניתן לראות בתניא:
"ובזה יובן מ"ש כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת וכמ"ש בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא וכל שכן אהבה?!... [אכן] דבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ וכשיתבונן בו בגדולת א"ס ב"ה ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו"(ליקוטי אמרים, פרק יז)
מדברי בעל התניא עולה כי גם אהבת ה' והקרבה אליו יכולות לבוא באופן פנימי מתוך האדם, לאחר מחשבה שמבצע האדם בעצמו, ולאחר התבוננות אישית. למעשה על האדם לאפשר לנפשו הפנימית להשמיע את קולה ולסלק את המעצורים הפנימיים שלו המונעים ממנה לפעול, ללא כל צורך בגורמים חיצוניים.
הן לדברי ה"משך חכמה" והן לדעת ה"תניא" התשובה הינה תהליך טבעי העובר על האדם והיא כוללת חזרה אל מקומו הנכון שבו ראוי שיהיה, ע"י הישמעות לקולו הפנימי. לפי דבריהם מוסבר מדוע גם ההבטחה לשיבת עם ישראל לארצו, נמצאת בפרשה המדברת על התשובה הפרטית והכללית. שני התהליכים דומים מאוד, התשובה הינה חזרה של האדם למקומו הטבעי והברור ביותר, כפי ששיבת עם ישראל לארצו הינה חזרה טבעית אל המקום הראוי להם.
וכן כתב גם הרמב"ם:
"כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'." (הלכות תשובה פרק ז)
אף לדעת הרמב"ם, שיבת עם ישראל לארצו, תלויה בתשובה הפרטית של האדם, ומשמעות שיבת עם ישראל למקומו הטבעי, לארצו, היא שיבת כל אדם מישראל למקומו הטבעי, מי שהוא באמת, לאחר ששב בתשובה.
בעזרת גישה זו ניתן אף להבין את מהות המנהג להתיר נדרים בערב ראש השנה, ולפתוח את תפילות יום הכיפורים בתפילת "כל נדרי". העיקרון שעליו מבוססת היכולת להתיר נדר שנָדר האדם הוא החזרה אל המצב שהיה לפני הנדר, לפני שהאדם שינה את מצבו ואסר על עצמו דבר מה, כמאמר הגמרא:"מה בין חכם לרופא? חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא." (מסכת כתובות דף עד:).
העיקרון של התרת הנדרים פועל כמו התשובה, שאף היא מחזירה את האדם למצבו הראשוני והטבעי כפי שהיה לפני שחטא, וכן נכתב במסילת ישרים:
"שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש - שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו". (שער ד', פרק ד')
בביטול הנדר הוא בטל מעיקרו, האדם חוזר להיות אותו אדם רגיל ללא נדר על ראשו, שהיה לפני שנדר את הנדר, וכך גם בתשובה, האדם חוזר לעצמו, לעצמיותו, ל'אני' האמיתי שלו, ושב להיות אותו אדם רגיל, לפני שחטא.
"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו",
עלינו להיות אנו עצמנו - אנו עצמנו כפי שבראנו הקב"ה!
