פרשת תרומה – משנכנס אדר ופרשיות המשכן
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בדרך כלל אנו קוראים בתורה את פרשיות המשכן במהלך חודש אדר. משנכנס אדר מרבין בשמחה זהו עניינו של החודש.
ניתן למצוא קשר פנימי עמוק בין המשכן ובין מהותה של השמחה העומדת במרכזו ובעיצומו של חודש אדר. נעמוד כאן על שני נושאים בהם ניתן להשוותם: א) אמצעי מול מטרה. החובה להבחין בין האמצעי ובין המטרה, בין הטפל לעיקר. ב) חיצוניות ופנימיות. הצורך להשקיע את מירב האנרגיה בפנימיות וזהירות מהשקעה עודפת בחיצוניות נוצצת.
א. אמצעי ומטרה במשכן ובעבודת השמחה
ידועים דברי האלשיך על הפסוק 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל. מטרת המשכן אינה שתשרה שכינה במשכן, אלא שתשרה שכינה בלבבות ישראל. 'בלבבי משכן אבנה'. כמה הזהירו הנביאים את בני ישראל שבדורם אשר סברו שהמשכן והמקדש בעצמם הם בטחון וערובה לשלום. והנביאים עומדים וזועקים כי אין ערך במקדש ללא תיקון המעשים. המקדש אינו אלא אמצעי והמטרה היא השכינה השורה בליבו של האדם.
הנה ירמיהו לדוגמא אומר:
אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵיכַל יְקֹוָק הֵמָּה:
(ה) כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ:
ומפרש המלבים שם:
אל תאמרו, כי היכל ה' הוא היכל ה', ר"ל אל תחשבו שמצד שהוא היכל ה' ונבנה לשם ה' עי"כ הוא היכלו, ר"ל שעי"כ ישכן בו, לא כן, כי היכל ה' המה, ר"ל דרכיכם ומעלליכם הטובים (הנזכר בכתוב הקודם) הם היכל ה', ועל ידם ישכן שם בקדש.
וכך בדיוק עניינה של השמחה. אגדה תמוהה מובאת בגמרא סוכה על ויכוח בין שני מינים. האחד שמו ששון והמין השני שמו שמחה, והם רבים ביניהם מי עדיף ממי כשכל אחד מביא ומעוות פסוקים לחיזוק טענתו. בהמשך לאותה אגדה נכתב, שאותו ששון אמר לרב אבהו, אתם עתידים למלאת לי מים לעתיד לבוא, שנאמר: 'ושאבתם מים בששון'. אמר לו רב אבהו: לא נאמר ושאבתם מים עבור ששון אלא ושאבתם מים בששון, אנו עתידים להפשיט את עורך מעליך ולשאוב בך מים עבורנו. וכל הגמרא מוזרה ותמוהה ביותר. והנה ה"שם משמואל" מפרש אגדה זו בצורה נפלאה, ולצורך ביאורה אף הוא ממקד אותנו בשאלת האמצעי והמטרה. וז"ל:
ומפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח, והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית. וזהו שמרמז משכי' דההוא גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא, ודפח"ח.... אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם שזה תכלית האדם בא ר' אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר רק כמו נאד לשאוב בו מים, ואם יהי' לאיש נאד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא, כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ונעורה ותלך לאבדון, ולא יועילו לה השמחה והששון שהיו לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע"ה ספר קהלת את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:
(ספר שם משמואל חלק המועדים - סוכות שנת תרע"ב)
כמה הדברים נכונים לדורנו. מליארדים של דולרים מתגלגלים בעולם בעסקי בידור וברצון למצוא שמחה. בדרך כלל לא רק שאין מצליחים להגיע לשמחה אמיתית, אלא אף אם תאמר שאנו יכולים לזכות לכך עלינו לזכור שאין לראות בשמחה ערך ותכלית אלא אמצעי בלבד. אין אנו שואבים מים לששון, אין אנו משעבדים את הכל למען השמחה, אלא ההפך הוא הנכון, אנו מנצלים את השמחה והששון לצורך מטרה נעלה יותר. ושאבתם מים בששון.
ב. חיצוניות ופנימיות
דרכו של עולם, אדם הבונה את ביתו או מי שמקים בנין או מלון מפואר, הוא ישקיע משאבים רבים ביופיו והידורו של המבנה. אכן היחס להשקעה זו תלוי בחשיפה ובכמות האנשים שיראו יופי והידור זה. למשל: הלובי במלון הוא מפואר מאד, אך חדרי המדרגות והמחסנים מוזנחים. וכן בביתו הפרטי של האדם. והנה להפתעתנו במשכן קורה כמעט ההפך הגמור. כמות הזהב המרובה ביותר נמצאת דווקא בקודש הקודשים - בארון בכפורת ובכרובים, כאשר רק הכהן הגדול פעם אחת בשנה מסוגל לראות זהב זה! חלק המשכן הנגלה לכל האנשים בחוץ אינו אלא עורות עיזים שאינם יפים ביותר. רק הכהנים הנמצאים בתוך המשכן יכולים לראות את יריעות התכלת והארגמן הנאים או את עמודי השיטים המצופים זהב. דבר זה בא ללמדנו כי המשכן המבטא את עבודת ה' אין עניינו להרשים חיצונית. רק הנכנסים פנימה עוד ועוד הם ההולכים ונחשפים ליופי זה, כי עבודת ה' היא עבודת פנים ודורשת פנימיות. רעיון זה מונח במדרש המתייחס על הארון המצופה מבית ומחוץ: מכאן לתלמיד חכם שיהיה תוכו כברו (יומא ע"ב.)
נשים לב כי את הזהב המצופה בתוכו של הארון שום אדם בעולם אף הכהן הגדול ביום הכיפורים לא יכול לראותו שהרי הכפורת מונחת עליו, לפיכך נשאלת השאלה מדוע להשקיע כמות גדולה של זהב בתוכו של הארון? אלא מכאן לתלמיד חכם שיהיה תוכו כברו. אל תתרכז בחיצוניות מה אנשים רואים מה יגידו הבריות, אל תנסה לעשות רושם, אלא שיהיה תוכו כברו, כי עבודת ה' היא פנימית והקב"ה בוחן כליות.
והנה אף השמחה צריכה עבודה גדולה על מנת שתהיה עבודה פנימית אמיתית ולא מעשה מוחצן. משנכנס אדר יש להשקיע זמן מחשבה ולימוד על מנת שהשמחה לא תהפך להיות מעשה שמחה חיצוני אשר אין בינה לבין שמחה פנימית דבר. אחת הדרכים שהורונו חז"ל להתחבר לשמחה אמיתית היא דווקא על ידי כך שאדם יוצא מעצמו ומתחשב באחרים. וכך כותב הרמב"ם על מהותה של השמחה:
כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות...
וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל +דברים ט"ז+ לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו (הלכות יו"ט פרק ו)
הגמ' בתענית מספרת על אמורא ששאל את אליהו האם מצויים בשוק בני עולם הבא, ואליהו הצביע על שני אנשים שהיו נראים פשוטים אך כשנשאלו למעשיהם הם אמרו שהם אנשים בדחנים שגורמים לרומם רוחם אל אנשים עצובים ולשים שלום בין בני אדם שנקלעו למריבה. זוהי שמחה אמיתית, שמחה היוצאת מעצמך ומטיבה עם אחרים.
המשכן ועבודת השמחה שניהם כאחד מלמדים אותנו להתרחק מן החיצוניות ולהשקיע בעבודת הפנים.
