"ללכת בדרכיו" או ריגושים וחוויות
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור יותר מקבלת פני שכינה
"וַיֵּרָא אֵלָיו יְקוָק, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ".
על פס' זה נחלקו חז"ל אם שם האדנות הוא חול או שמא שם של קודש. יש שפירשו שאברהם פונה לשלושת האנשים. ויש שפירשו שהקב"ה בא לבקר את אברהם החולה, ואברהם ביקש מהקב"ה מחילה כדי ללכת ולהכניס אורחים. מכאן למדו חז"ל כי "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה", שהרי אברהם עוזב כביכול את הקב"ה והולך לקבל את פני האורחים.
ולכאורה הדברים תמוהים, באמצע התגלות אלוקית צריך להפסיק כדי לקבל אורחים?! זאת ועוד, לנו אכן יש מקור ולימוד ש"גדולה הכנסת אורחים" אבל אברהם אבינו הבין זאת מעצמו מסברא. כיצד היה לו דבר זה מובן מאליו?
יש כאן לקח גדול וחשוב שאברהם אבינו הבין מסברתו, ועלינו מוטל ללמוד. אמנם הקבלת פני השכינה היא חוויה רוחנית עצומה, קשר של אדם עם הקב"ה, הדבר הכי נפלא שבעולם. אבל הרגשת קרבה זו לקב"ה היא באה לאדם כאשר הוא פסיבי. אדם נמצא במעין גן עדן, קרוב לשכינה, אבל אינו עושה מעשה בעצמו. כשאדם מכניס אורחים הוא עצמו ובמעשיו מתקרב לקב"ה בכך שהוא הולך בדרכיו. הוא עצמו קונה דרגה בהידמות לקב"ה.
וכך כותב הרמב"ם במצוות והלכת בדרכיו:
"ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט) כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן--להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו.... והיא שלימדה אברהם אבינו לבניו, שנאמר "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט)" (הלכות דעות פרק א')
כשאנו חווים חויה רוחנית הקב"ה אמנם מתקרב אלינו. אך כשאנחנו הולכים בדרכיו של הקב"ה אנחנו מתקרבים אליו בעצמנו מכח מעשינו, אנחנו מדמים לו. הולכים בדרכיו.
הנהגות מגדולי ישראל
נביא כמה דוגמאות מסיפורים על צדיקים גדולי ישראל. מספרים על ר' ישראל סלנטר שבליל יום הכיפורים לא הגיע לתפילת כל נדרי. כעבור זמן מצאו אותו שר שיר ערש לתינוק שנשאר יחידי בביתו. כששאלו אותו תלמידיו לפשר הדבר, אמר כי ראה שכולם הלכו לבית הכנסת ונשאר התינוק לבדו בוכה. והוסיף כי אף תפילת כל נדרי לא שווה בערכה להרגעת תינוק בוכה.
מספרים על הצמח צדק שישב פעם ולמד בביתו ותוך כדי הלימוד התחיל תינוק לבכות בחדר הסמוך. נכנס בעל התניא ושאל את הצמח צדק למה אינו קם להרגיע את התינוק. אמר לו הצמח צדק: "מרוב הדביקות בלימוד לא שמעתי אפילו את התינוק בוכה". אמר לו בעל התניא: "דביקות שבגללה לא שומעים תינוק יהודי שבוכה אינה דביקות".
ועוד מספרים על ר' ישראל סלנטר שראה את אחד מתלמידיו מתפלל תפילת נעילה בדביקות רבה בפתח ביהמ"ד וגרם בכך לחסום את הדרך וכניסת אוויר צח לביכנ"ס הדחוס. באמצע תפילתו של אותו תלמיד עצר אותו ר' ישראל ואמר לו: "גזלן! גזלן! איך אתה מתפלל בכניסה וחוסם לציבור את הפתח?!".
מספרים על אחד מגדולי החסידות שהיה עני מרוד והיה רגיל לאסוף פרוטה לפרוטה כדי לקנות אתרוג מהודר לפני חג הסוכות. פעם אחת בדרכו לשוק ראה עגלון בוכה, שאל אותו הצדיק למה הוא בוכה. ענה לו העגלון שסוסו מת, הסוס שממנו כל מקור פרנסתו. לקח הצדיק את הכסף שחסך כדי לקנות את האתרוג המהודר ונתן לאותו עגלון על מנת שיקנה סוס חדש. כשחזר הצדיק לביתו בידיים ריקות, סיפר לבני ביתו את הסיפור. שאלו אותו אשתו ובניו: "במה תנענע בבית הכנסת?". השיב להם הצדיק: "כולם ינענעו עם לולב ואתרוג, ואני אנענע עם סוס..".
לשמח אנשים ולעזור להם היא מצווה גדולה ומהודרת לא פחות מהדור במצוות אתרוג.
לימוד זה חשוב במיוחד בישיבה לחבר'ה צעירים אשר באים עם מרץ ורצון טוב ורוצים להתחזק להתקדם ולהתעלות בעבודת ה', כל זה טוב ויפה אך חלילה לשכוח שאין לרמוס אף אחד בדרך. "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה!"
הקב"ה מצפה מאיתנו שנהיה דומים לו, שנלך בדרכיו. הנוער בדורנו מחפש חוויות, ברכות צדיקים, מקומות קדושים. הכל טוב ויפה, אינני מזלזל, חס וחלילה. אבל לפני שאתה הולך ומחפש צדיקים, תשתדל אתה להיות צדיק. לעשות צדקה חסד ומשפט.
צדיק וישר הוא
למדנו א"כ שאברהם מידתו חסד, הוא המכניס אורחים הגדול. הוא זה שמלמד אותנו שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה. לאור זאת לכאורה אברהם אבינו היה צריך להיות הראשון ששונא ומתרחק מאנשים רשעים ק"ו מאנשי סדום שהתורה מעידה עליהם "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד". אך למרבה הפלא אברהם איש החסד עומד לפני הקב"ה כדי להתחנן על סדום, העיר שמייצגת את האנטיתיזה המוחלטת לדרכו של אברהם. עיר שבה אסור להכניס אורחים. אפשר לומר על סדום שהם רשעים "גלאט". ולפיכך האיש האחרון שהיינו מצפים שירחם עליהם הוא אברהם. מה קורה כאן?!
תכונה יחודית זו היא נובעת ממידת הישרות שנתברכו בה אבותינו שנקראו ישרים. כך כותב הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית:
וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו, שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מ"מ היום עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום אע"ג שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מ"מ חפץ בקיומם. וברבה פרשת וירא (מט,ט) איתא על זה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו "אהבת צדק ותשנא רשע" (תהילים מה,ח) - אהבת לצדק את בריותי ומאנת לחייבן, ע"כ, והיינו ממש כאב המון גויים, שאע"ג שאין הבן הולך במישרים מ"מ שוחר שלומו וטובו, וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא על דבר אברהם עם לוט כמו שנתבאר בפרשת לך לך.
פה מתגלית גדולתם של אנשים גדולים וצדיקים באמת, שעם כל צדקותם וחסידותם, הם מבינים שיש אנשים שונים מהם לחלוטין ועדיין נותנים להם מקום.
זוהי גדלותו של אברהם אבינו. איש החסד הגדול מסוגל ללמד זכות אפילו על רשעים כאנשי סדום שהם הפוכים לחלוטין מכל תכונותיו ומידותיו הטובות.
ידועה האימרה המיוחסת לר' לוי יצחק מברדיצ'ב:"צדיק קטן יכול לאהוב רשע קטן, צדיק גדול יכול לאהוב רשע גדול". הרב קוק, שהיה קדש קדשים, היה אוהב גדול גם לאנשים שהיו רחוקים ממנו ומקדושתו כרחוק מזרח ממערב.
ר' אריה לוין, שהיה דוגמת אברהם אבינו, שהתהלך בימינו, היה הולך לבקר בבית הסוהר לא רק את אסירי המחתרות אלא גם אסירים פליליים שעשו מעשים חמורים שלא ייעשו, והיה מרעיף עליהם אהבה וחיבה. אין מעשיהם הרעים משפיעים על האהבה שצדיקים אלו חשו כלפיהם.
חלק נכבד מצרת הפלגנות והסכסכנות בתוכנו נובעת מחוסר הבנה של עניין זה. יש החושבים שצדיק הוא זה שרודף אחר חומרות והידורים ושצדיקות היא שלילת כל מה ששונה מאורח החיים שאימץ. אך חז"ל לימדונו כי צדיקות אמיתית היא חסד והליכה בדרכי הקב"ה. לצדק את הבריות.
ומה עם ישמעאל?
והנה אברהם רצה לנהוג במידת רחמים זו גם כנגד ישמעאל כמו שנאמר:
ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק:
ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק:
וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו:
אך הקב"ה פסק במקרה זה לגרש את ישמעאל ולשמוע בקול שרה ככתוב:
ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע:
ללמדנו שלא תמיד יש לנהוג בחסד ורחמים ללא גבול. אמנם אברהם אבינו התחנן על אנשי סדום והודה לו הקב"ה, אבל כשמדובר במאבק בין יצחק לישמעאל אומר הקב"ה לאברהם "אל ירע בעיניך". פה לא שייך ללמד זכות. כשמדובר על מי שבא להיצר את צעדיהם של ישראל, אין מקום לחסד ורחמים.
כמה הדברים אקטואלים לימינו. במדינת ישראל קמו תנועות רבות הטוענות טענות מוסריות בדרישה מאיתנו להפגין אנושיות ורחמים כלפי הערבים הפלסטינאים אויבי ישראל. במבט ראשון נראה כאילו דווקא התנועות הללו הן הדביקות באמת במידותיו של אברהם אבינו. ואילו כלפינו מופנות הטענות כאילו לנו לא אכפת. היכן החסד והרחמים. אך התשובה לדבר היא הוראת הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע".
כי מעשה אבות סימן לבנים והניסיון מוכיח שבכל מקום שבו הלכנו עם ישמעאל במידת הרחמים הדבר התנקם בנו במלוא הכח. שרה למדה אותנו שבמקום בו אנשים באים לרשת את נחלתנו, במקום בו ישמעאל רוצה להצר את צעדיו של יצחק אזי אין ברירה אלא ל"גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".
