פרשת מסעי - ויסעו ויחנו
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור פרשתינו מתארת בפירוט ובהרחבה את מסעות בני ישראל במדבר. בכל מסע ומסע התורה כותבת "ויסעו מ... ויחנו ב....
נשאלת השאלה מהי התועלת ומהו הלקח שעלינו להפיק מכל הפירוט הנרחב הזה. לדעת רש"י למדים אנו מכאן חסדיו של מקום ושני ביאורים לטעם זה:
אלה מסעי - למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות.... ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו':
הרמב"ם במורה נבוכים (הביאו הרמב"ן בפרשתינו) מסביר כי שמות המקומות ופירוט המסעות מעיד לדורות על גודל הנס בהישרדותם וקיומם של ישראל במדבר, במקומות אשר לפי שמותם יודעים הכל שאין שם יכולת לקיום בדרך הטבע, עיי"ש.
אכן ניתן לראות במסעות אלו הוראה נצחית לדורות לכל אחד ואחד מישראל במסעו הארוך, מסע החיים. וכך כותב ה"שפת אמת" בשני מקומות.
כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדריגה אל מדריגה אחרת. ואותן הגדולים שבדור המדבר הלכו תמיד ממסע למסע וכל מסע הי' מלחמה חדשה כדכתי' בנסוע הארון כו' ויפוצו אויבך כו'. משנאיך הם הסט"א שמשניאין לאדם העול תורה ומצות. (תרמ"ה)
ונכתבו כל המסעות להודיע לעם ה' כי כל עובד ה' לא יפול לבו עליו מכל הנפילות שיש לו. כי כך הוא המדה להיות עולה ויורד. ומכל מנוחה שהשיגו אחר איזה מלחמה התחיל מלחמה אחרת. וכן לעולם ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו כמ"ש ילכו מחיל אל חיל שאין להם מנוחה לעובדי ה' שע"ז נבראו ללחום מלחמות ה'. ובודאי מלחמות שהיו לכלל ישראל היו דברים הנוגעים לכל הבריאה. ומעין זה נמצא בכל פרט לפי מה שהוא: (תרמ"ו)
האדם בניגוד למלאכי השרת אינו נתון במצב קבוע. הוא במסע מתמיד – אדם נקרא "מהלך". חייו של אדם הם מסע ארוך וממושך, מסע שיש בו תחנות רבות. לא לחינם מרובות התחנות, כי לכל תחנה מאפיינים משלה, לכל תחנה תפקיד יחודי. לעיתים
החניה קצרה אך לעיתים נדרשים אנו לסבלנות ואורך רוח כי החניה ארוכה וממושכת. לפעמים החניה במקום נעים ונוח – "ויחנו במתקה", ולעיתים החניה קשה ומסובכת – "ויחנו במרה". אך לכל תחנה תפקיד ומטרה. תחנה היא הנקודה שאנו נעצרים בה מתוך מגמה לנסות ולהפיק ממנה את המירב ואת המיטב. אך בנוסף לכך כל תחנה היא גם הנקודה אשר בה וממנה צריכים אנו להערך לקראת המסע הבא ולקראת המשימה הבאה.
מדברי ה"שפת אמת" עולה כי לא "החניות" בלבד הם המטרה והתכלית, אלא אף לעצם המסע תפקיד ומטרה משלו. היגיעה, החיפוש, השאיפה להתקדם ולהתעלות, אף לה מעלה בפני עצמה. הרצון לצאת ממצב נתון, ומהנקודה בה אנו מצויים כעת, בה עצמה יש תועלת ויש לה מעלה בפני עצמה. "ויהי בנסוע הארון – ויפוצו אויבך", ויסעו-ויחנו-ויסעו. המסע כערך בפני עצמו.
עניין זה של חשיבות המסע ניתן לראות בסיפורם של חז"ל על אותו "בר בי רב דחד יומא"
רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב. והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא. חלש דעתיה. קרי אנפשיה איוב י"ב שחק לרעהו אהיה וגו' אמר ליה רבי יוחנן: במטותא מינך לא תעניש להו רבנן. נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש: ישעיהו נ"ח ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון, וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה - מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה (חגיגה ה:)
באמת, אותו בר בי רב דחד יומא היה נוכח פיסית בבית המדרש יום אחד בלבד, אך לעומת זאת כל שאר הימים בין במסעו לכיוון בית המדרש ובין במסעו מבית המדרש אל ביתו מחשבותיו היו נתונות ועיניו היו נשואות אל אותו יום יחיד ומיוחד - היום של בית המדרש. לפיכך עליו ועל שכמותו הנמצאים במסע מתמיד אל בית המדרש נאמר: יום אחד בשנה חשוב שנה, כי אף המסע המתמיד אל בית המדרש כל השנה הוא חלק בלתי נפרד מאותו יום.
לעיתים אנו סבורים, שכיון שעדיין לא הגענו אל המטרה ואנו אך ורק באמצעו המסע, אזי אנו מכלים כוחנו לריק.אך לא כן הדבר, המסע בכל המובנים הוא חשוב לא פחות מן החניה, ובוודאי רק בזכותו ומכוחו יכולים אנו למצות את הערך שבמטרה שבחניה.
ידוע ומפורסם הסיפור על אותו יהודי שחלם שאוצר טמון מתחת הגשר שבעיר הבירה. הנ"ל הלך בעקבות חלומו והחל לחפור תחת הגשר. ראוהו שומר הגשר, עצרו, ושאל לפשר מעשיו. כששמע את חלומו פרץ בצחוק ואמר: אף אני חלמתי הלילה שבכפר מסויים בביתו של יהודי פלוני(וכאן הוא נקב בשמו ובכפרו של אותו יהודי חולם) טמון אוצר תחת התנור שבמטבח, וכי אלך בעקבות חלומי זה?. שמע זאת היהודי, שב מיד אל ביתו, חפר תחת התנור ומצא שם אוצר גדול. עד כאן הסיפור. רגילים להשתמש בסיפור זה ולסיים במוסר השכל: האוצר נמצא בביתך ואינך זקוק לחפשו במקום רחוק. אך אנו נוסיף ונאמר, כי בוודאי אלמלא הלך אותו יהודי אל הגשר המרוחק לא היה זוכה לדעת לעולם כי האוצר טמון בביתו. לעיתים זקוקים אנו למסע ארוך שרק בסופו אנו יודעים ומבחינים את האוצר הטמון בביתנו (זכיתי להכיר זוגות שנפגשו לצורך הכרות (שקוראים "דייט" בלע"ז) והם נפרדו בתחושה שאינם מתאימים. לאחר שנים ו"דייטים" רבים מספור שבו חזרו והתחתנו עם אותם שנפגשו בראשונה). כך הדבר בעבודת ה' ובמסעו אל הקודש. גם למסע הארוך ואף לנפילות והנסיגות יש תפקיד להביאנו אל המטרה אל החניה וממנה אל המסע הבא.
יהי רצון שנזכה כולנו איש איש בחנייתו ובמסעו להמשיך משם ולעלות בדרך העולה בית א-ל ככתוב: "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו"
