פרשת ויקרא – ובלבד שיכוון ליבו

הרב יחזקאל יעקבסון

אחד המרבה ואחד הממעיט

פרשת הקורבנות פותחת בקורבנות נדבה, בעולה מן הבקר, מן הצאן, ומן העוף. בכולם נאמר "ריח ניחוח". אומר על כך המדרש:

נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים:

(רש"י ויקרא פרק א' פס' י"ז)

הט"ז באו"ח סימן א' שואל: אם המרבה גם הוא מכוון ליבו לשמים לכאורה עדיף הוא על הממעיט שמכוון ליבו, אם כן איך אפשר להשוותם? (עיין שם שמתרץ על פי דרכו). מסתבר כי התשובה לשאלה זו טמונה במדרש שמובא ברש"י הסמוך:

(א) ונפש כי תקריב - לא נאמר נפש בכל

קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו: (רש"י שם פרק ב' פסוק א').

אין אנו עוסקים כאן במי שיכול להרבות ונותן מעט, אלא במי שהמעט אשר הוא מביא זה באמת כל מה שיש לו ואת זה הוא מביא ומקריב. זהו מעט המכיל את המרובה משום שכאן מושקעים ליבו ונשמתו, תמצית דמו. בנתינה מועטה זו מושקעת כוונה גדולה לשמים. כל נפשו, כל מאוויו ורצונותיו, כל שאיפותיו, מתרכזים במתנה זו. לכן היא רצויה לפחות כמתנת מי שיכול להרבות ומרבה.

ואכן הרב מנחם מנדל מקוצק היה רגיל לומר: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון המרבה את ליבו לשמים. זאת משום שהממעיט בוודאי ובוודאי מכוון את ליבו...

מספרים, כשהגיעו השר מנטיפיורי ורעיתו לירושלים התארחו בביתו הדל של רבי שמואל סלאנט רבה של ירושלים. הרבנית הגישה להם כוס תה ומעט עוגיות בכלי זכוכית. כשיצאו אמרה רעיתו של מונטיפיורי: מעולם לא זכינו להכנסת אורחים מעולה כל כך. לשומעים שתמהו הסבירה: האנשים הללו נתנו את כל מה שיש להם על מנת לארח אותנו. מעולם לא זכינו לכך קודם.

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו

החפץ חיים בספרו (נדחי ישראל פרק כ"ט) מרחיב את העניין. ככל שקשה לנו יותר, ככל שרבות המניעות, ככל שאנו נאלצים להתמודד באופן אישי או עם נסיבות שונות המאלצות אותנו להלחם לקיום תורה ומצוותיה, כך עבודתנו רצויה יותר לפני המקום. הח"ח מביא ירושלמי בפאה:

רבי ליעזר הוה פרנס. חד זמן נחית לביתיה. אמר לון: מאי עבדיתון? אמר ליה אתא חד סיעא ואכלון ושתון וצלון עלך. אמר לון ליכא אגר טב. נחת זמן תיניין. אמ' לון: מאי עבדיתון? אמרו לי' אתא חד סיעא חורי ואכלון ושתון ואקלונך. אמר לון כדון איכא אגר טב. (פאה פרק ח' הלכה ו')

פירוש: רבי אלעזר היה גבאי צדקה וניהל בביתו בית תמחוי. יום אחד חזר לביתו שאל על המתרחש, ואמרו לו כי באה חבורה שאכלה ושתתה ואח"כ ברכה אותך והתפללה לשלומך. אמר להם, א"כ, אין כאן שכר טוב. למחרת שאל על מה שהתרחש, אמרו לו באה חבורה אחרת, אכלו ושתו משלך, ולאחר מכן קללו וביזו אותך. אמר להם, עכשיו יש שכר טוב.

מכאן לומד החפץ חיים לקח גדול:

בכל מצוה ומצוה, יהיה תשלום גמולה לפי ערך הצער שהשיגו ע"י קיומה. וכה"ג מצינו בתורה לענין קרבן שכתוב: " ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' ". שאחז"ל שאמר הקב"ה: מי דרכו להתנדב מנחת סלת עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". והכל הוא מטעם כי הקב"ה מביט על קיום המצוה באיזה אופן קיימה, אם מתוך הריווח או מתוך דחק ועוני, או שאר מיני בזיון. וכל שיתגדל הצער בעת קיומה, יתגדל הריווח בעת תשלומה, וכמאמר הזורעים בדמעה ברנה יקצורו.

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו – בזכות שזרעו בדמעה זוכים הם לקצור ברינה.

את המסר הזה לימדונו חז"ל במקומות רבים: לפום צערא אגרא. לפי הצער, היגיעה, הקושי והתמודדות, זוכים לשכר. כי רחמנא ליבא בעי, הקב"ה דורש לבבות. ורוצה הקב"ה בנדבת הדל אשר מושקעת שם כל נשמתו יותר ממתנת העשיר, שלצורך נתינתו לא נדרש ממנו מאמץ מיוחד.

התוס' במסכת קידושין מסבירים, כי זו הסיבה שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:

גדול המצווה ועושה - נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח. (תוס' קידושין ל"א.)

המצווה ועושה נאלץ להתמודד, לפיכך הוא עדיף!

אנו עמלים ומקבלים שכר - על העמל!

בעלי המוסר עמדו על הנוסח שנאמר בסיומה של מסכת: אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. ותמוה, הרי כל העובדים, כל הסוחרים, וכל בעלי האומנויות. מקבלים שכר על עבודתם, ומהו עמלים ואינם מקבלים שכר? אלא תשלום השכר בעולמנו אינו משתלם לפי היגיעה והמאמץ אלא משתלם לפי התפוקה. מעסיק לעולם יעדיף עובד שמצליח בקלות וינסה להיפטר מפועל שמתאמץ אך יש לו "שתי ידים שמאליות". לעומת זאת בעולם הרוח משתלם השכר על עצם המאמץ, הרצון וההשתדלות, תגמול על העמל והיגיעה. אנו עמלים ומקבלים שכר - על העמל עצמו. אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ורצויה לפניו מנחה דלה אשר דרשה מנותנה מאמץ גדול יותר ממתנה גדולה שבאה בקלות.

יש במסר זה עידוד רב לכל אחד ואחד בדורנו. לעיתים חשים כי אנו עומדים כדלים וריקים. עבודת ה' שלנו נדמית כמנחת הדל. אנחנו מתמודדים נופלים וקמים אך חשים שאין אנו מצליחים להתרומם לגובה.

תלמיד בישיבה יושב ומתקשה בלימוד הגמרא והוא מתייאש, חושב להרים ידים ולומר: "זה לא בשבילי". הוא רוצה, מתאמץ, מנסה ומשתדל, אך לאחר כל המאמצים הוא יודע שלא ירד באמת לעומקה של הסוגיא. הוא מביט על הסובבים אותו ונדמה לו כי להם קל יותר, והוא מתמלא קנאה ורחמים עצמיים. לכל אלו באה פרשתנו ואומרת: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו, לפום צערא אגרא, והזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

מרגלא בפיהם של רוכבי אופניים: "אם קשה לך סימן שאתה בעליה".