פרשת תרומה – וכן תעשו לדורות

הרב יחזקאל יעקבסון

המשכן – מעמד הר סיני בזעיר אנפין

הרמב"ן בתחילת הפרשה מתייחס לקשר שבין מתן תורה ומעמד הר סיני לבין הציווי לבנות את המשכן. הרמב"ן מבאר  כי תפקידו של המשכן לשמר את מעמד הר סיני לדורות. המשכן הוא כעין מיניאטורה של הר סיני. עבודת המשכן יחד עם גילוי השכינה שבתוכו משמשים כמעמד הר סיני קבוע ובזעיר אנפין.

וז"ל הרמב"ן:

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי.

הרמב"ן מתייחס בדבריו לשני נושאים: א. גילוי שכינה. ב. תורה הנמסרת לישראל בדיבורו של הקב"ה. שני הנושאים הללו היו במעמד הר סיני ושניהם שבים ומתגלים במשכן. גם במשכן, ראשית הקב"ה מתגלה בכבודו (גילוי שכינה) ושנית הקב"ה מדבר עם משה ומצווהו לישראל (תורה).

 

האדם - משכן בזעיר אנפין

כשאנו קוראים את פרשיות המשכן עולה מאליה התמיהה, מהו המסר שבפרשה זו לדורנו אנו שאין לנו לא מקדש ולא משכן. התשובה לתמיהה זו טמונה בדרשת חז"ל לפסוק: "וכן תעשו – לדורות". כי בכל הדורות ובכל התקופות כל אחד ואחד מאיתנו יכול וצריך לבנות משכן. "בלבבי משכן אבנה". ידוע מה שכתב האלשיך, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל. האריך והרחיב בעניין זה הגר"ח מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א' פרק ד'):

לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו יתברך הוא האדם שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן .... אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' יתברך שמו, כמ"ש (ירמיה ז') היכל ה' היכל ה' המה, וכמאמרם ז"ל ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כו'...

כי כן באמת שהצדיקים על ידי מעשיהם הרצויים לפניו יתברך, הן הם מקדש ה' ממש, ויש לומר על דרך זה הכתוב ועשו לי מקדש גו' ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו, ורז"ל דרשו (סנהדרין ט"ז) וכן תעשו לדורות, ולדרכינו יש לומר גם כן שרוצה לומר אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראוים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש, זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא שככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו', תכלית כוונתי שכן תעשו את עצמיכם.

 

איזה "כלי" אתה?

מהי ההוראה המעשית לאדם? מה הקשר שאנו יכולים למצוא במשכן לעבודת ה' שלנו?

לאור הדברים שלעיל ניתן לומר כי גם כל אחד ואחד מישראל צריך ויכול להתקשר לריבונו של עולם בשני התחומים הללו: א. עבודת ה' המיוחדת לו ב. לימוד תורה. ונבהיר את הדברים.

במשכן היו כלים שונים. הפרשנים הקדמונים חפשו ומצאו כל אחד על פי דרכו מה מסמל כל כלי ולאיזה חלק בעבודת ה' הוא רומז ומתייחס. אכן כבר חז"ל התייחסו לסמליות הקיימת בכלי המשכן.  אמרו חז"ל:

א"ר שמעון בן יוחאי ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה, כתר מלכות זה השלחן דכתיב בו זר זהב סביב, כתר כהונה, זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב  (מדרש רבה תרומה)

ובמקום אחר:

הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום (בבא בתרא כ"ה:)

המנורה מסמלת את החכמה והשלחן את העושר. ללמדך כי אפשר לגלות ולעבוד את ה' באמצעות החכמה והמדע, להתבונן "מה רבו מעשיך ה'", כפי שכתב הרמב"ם בתחילת היד החזקה. אפשר לעבוד את ה' גם דרך העושר. אדם יכול בכספו לגמול חסדים, להקים מוסדות תורה וחסד, לפעול גדולות ונצורות למען עם ישראל לפרט ולכלל. כמו כן, יש עבודת ה' הדומה למזבח ויש עבודת ה' הדומה לקטורת ולכיור וכו'. דרכים רבות יש לאדם לעבוד את ה'. כל אדם צריך להתבונן בכוחותיו וכישרונותיו ובאפשרויות שפתח לפניו ריבונו של עולם, ולהסיק מהם מהי הדרך המיוחדת לו בעבודת ה'. כביכול איזה "כלי" הוא, מה המקום שנועד לו במשכן שבלבבו, כי דרכים שונות ומגוונות יש לעולים בהר ה'.

 

יבואו כל ישראל ויעסקו בארון - בתורה

אך עם זאת שום אדם מישראל אינו פטור מלהקדיש חלק נכבד מזמנו ללימוד תורה, ולהיות שותף בחלק השני שבמשכן - בתורה. הארון הוא הכלי המסמל את התורה, משום שבארון היו מונחים לוחות ושברי לוחות, ועפ"י הגמ' בבבא בתרא גם ספר תורה היה מונח בצידו של ארון. לפיכך הארון מסמל את עבודת ה' וההתקשרות אליו דרך לימוד התורה. יש הזוכים להיות בחינת ארון באופן מוחלט. כל זמנם ומרצם מוקדש ללימוד תורה ולגדול בה, אלו תלמידי החכמים אשר הכלי שלהם הוא הארון. אך הורונו חז"ל שאף אלו אשר הם בחינת כלים אחרים שבמשכן, אף הם אינם פטורים מלמצוא איזו שייכות וקשר לארון -  לתורה. כך אמרו חז"ל:

ועשו ארון, מפני מה בכל הכלים האלה כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה ב"ר שלום א"ל הקב"ה יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה (מדרש רבה תרומה)

בכל הכלים נאמר "ועשית" לשון יחיד, כי כל אדם יכול לבחור לאיזה כלי הוא חש שייכות והזדהות מיוחדת. אך בארון בתורה כתוב "ועשו", כי כולם חייבים להתקשר באיזשהו קשר לתורה. יבואו כל ישראל ויעסקו בארון.

לאור האמור לעיל, הדברים מתיישבים כעין חומר. כי הרי האדם אמור להיות משכן בזעיר אנפין, והמשכן גופו מהווה מעמד הר סיני מיניאטורי. וכשם שבסיני ובמשכן נפגשים "שני הדינים" הללו – עבודת וקרבת ה' ולימוד התורה, כך במשכנו של האדם חייבים גם כן לבוא לידי ביטוי "שני הדינים" הללו. לפיכך גם מי שמוצא אפיקים שונים לעבודת ה' שלו, אף הוא אינו יכול להיפטר בלא תורה. יבואו כל ישראל ויתעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה.

הדברים נכונים לא רק מכח הפן הרעיוני - המחשבתי, אלא אף וביתר שאת מכח הפן המעשי. כי אמנם נכון הדבר שישנם דרכים רבות ומגוונות לעבודת ה', דוגמת השלחן והמנורה - העושר החכמה והמדע שהתייחסנו אליהם. אך המציאות בשטח מוכיחה כי למעשה דרך זו מורכבת ומסובכת. ישנם רבים וטובים אשר נשחקו ושכחו בהמשך דרכם את הכוונה הטובה ואת התכלית הראויה שאפיינה את בחירתם בתחילת הדרך. האידיאל נשכח ה"כלי שבמשכן" חדל להיות כלי לעבודת ה' והפך מטרה ותכלית בפני עצמו. רק קשר תמידי ומשמעותי לתורה יכול להבטיח לאדם כי כל הכלים הללו ימשיכו וישמשו ככלי מקדש ולא ככלי חול בעלמא. לימוד התורה, ההתעסקות בארון, יש בכוחה להבטיח כי האדם במעשיו אכן בונה משכן בלבבו ובכך הוא שב ומתחבר למשכן ולמקדש, ונקשר למעלה בקודש עד מעמד הר סיני.