פרשת וירא – גדר החיוב לרדוף אחר המצות
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ב"ה
וַיֵּרָא אֵלָיו ד' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:
הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים. רש"י.
אברהם אבינו טורח כאן במצות הכנסת אורחים, וכן מצאנו אותו עוסק בליווי אורחים, למרות שהיה חולה ביום השלישי למילתו. ועל זה כתב הרמב"ם בהלכות אבל (פרק יד הלכה ב'), לאחר שכתב בהלכה א' שזו מצות עשה מדבריהם לבקר חולים לנחם אבלים וכו' וללוות אורחים:
שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.
הביטוי "חוק שחקקו אברהם אבינו" מוכיח עד כמה ראה הרמב"ם חשיבות למצוה זו, ובהקשר לאברהם אבינו בפרט. ומצוה זו היא חשובה יותר מכל הפרטים ששייכים במצות גמילות חסדים.
מצוות הכנסת אורחים זומנה לידו של אברהם אבינו בשעה שהיה טרוד במצוות מילה. ללמדנו שבהכנסת אורחים אין אדם רשאי לפטור את עצמו בתירוץ שהוא עסוק במצוות אחרות. גם אברהם אבינו היה עסוק במצווה אחרת, ואף-על-פי-כן לא פטר את עצמו מהכנסת אורחים (קהלת יצחק).
יתר על כן, אברהם אבינו היה מצטער ובגדר חולה שבא הקב"ה לבקרו, ויכול היה לפטור את עצמו ממצות הכנסת אורחים, ובכל זאת אברהם אבינו חזר אחר מצות הכנסת אורחים. ולכאורה הרי מצות הכנסת אורחים היא כשמזדמנים אורחים, אבל ודאי שאין מצוה להזמין אורחים, אלא משום אהבה ורעות. ומכל מקום אברהם אבינו חיפש אורחים שהם מזדמנים וזקוקים, ולכן יש לשאול עד כמה יש חיוב להשתדל בקיום מצוות? השאלה היא לגבי קיום המצוה בשעה שהוא מצטער בגופו, וגם לגבי גבול ההוצאות הממוניות שצריך לההשתדל כדי לקיים את המצות.
ובמדרש רבה (במדבר פרשה יט) מובא שלא קפדה התורה לרדוף אחר המצות אלא כפי שנאמר בשלוח הקן "כי יקרא" כך גם במצות אחרות:
כז וישלח ישראל מלאכים זה שאמר הכתוב (תהלים לז) בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה ואומר (שם /תהלים/ לד) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו ולא קפדה התורה לרדוף אחר המצות אלא (דברים כב) כי יקרא קן צפור כי תפגע כי תראה כי תראה חמור כי תחבוט זיתך (שם /דברים/ כד) כי תבצור כרמך (שם /דברים/ כג) כי תבא בכרם רעיך אם באו לידך את מצווה עליהם ולא לרדוף אחריהם אבל השלום בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר וכן עשו ישראל אע"פ שאמר להם הקדוש ב"ה (דברים ב) החל רש והתגר בו מלחמה רדפו את השלום וישלח ישראל מלאכים אל סיחון נעברה נא.
ובודאי יש לחזר על המצות אף שהוא פטור, כפי שמבואר ברמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ו' "ואין מחזרין אחר האור, כדרך שמחזרין על כל המצות". וזו מימרא של רב יהודה בברכות נג ע"ב.
והשווה גם כן בהלכות תפילה פרק ו' הלכה א': "אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, אלא אם כן היה נושא משאוי; או שהיו לבית הכנסת שני פתחים בשתי רוחות, שהרואה אומר שמא ילך וייכנס מפתח האחר. וכן אם היה בעיר שני בתי כנסייות, יאמר הרואה שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. ואם יש לו תפילין בראשו, מותר לו לעבור, ואף על פי שאין שם אחד מכל אלו שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות, ואינו ממבטלי התפילה".
ויש לשים לב שמכאן מוכח בהבנת הרמב"ם, שלרדוף אחרי מצות תפילין היינו ללכת עם תפילין כל היום ולא כמהגנו רק בזמן התפילה.[2] אלא שיתכן שכוונתו במ"ש שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות כמו שכתב בהלכות תשובה הנ"ל שהמלעיג על המצות כיון שנתבזו אינו רודף אחריהן ולא עושן ובמה יזכה. ובהלכות ציצית בסופם, יג,יב, כתב הרמב"ם ש"אין ראוי לאדם חסיד ליפטר ממנה". לכן ברור שיש ענין לחזר אחר המצות, אלא שהאם חייב להוציא הוצאות יותר ממה שרגיל על מצות עשה, או האם חייב לקיים את המצות גם כשמצטער במיוחד, בזה יש מקום לדון כמבואר.
ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב וגמרא (בסוכה דף מא ב) חשיב גוזמא על ר"ג שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כתובות דף נ א):
ובית יוסף בסימן תרנ"ו היא דברי הרא"ש והוסיף בשם רבינו ירוחם שמכל מקום בעישור נכסיו חייב לקנות. וכתב הבית יוסף שלא ידע מנין לו (אלא שבמקור הדברים ברבנו ירוחם כתב שהמקור הוא בצדקה). ובשם הראב"ד כתב לא נתנו שעור משום שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור.
והוסיף המשנה ברורה בביאור הלכה שם:
...לכאורה צ"ע מסוגיא דקידושין דף כ"ט דמבואר שם גבי פדיון הבן דאף אם אין לו רק ה' סלעים צריך לפדות עצמו וכן לענין לעלות לרגל ושם מיירי שאין לו נכסים כלל זולת אלו החמשה סלעים עי"ש ולכאורה לפי סוגיא דב"ק אשר ממנו נובע דין השו"ע דכאן אינו מחוייב לתת כל אשר יש לו בענין מצוה ואף רק שליש ביתו ג"כ אין מחוייב. וגם מעשה דר"ג לכאורה קשה לפ"ז דמאי רבותא שלקח אתרוג באלף זוז משום חבוב מצוה הלא אף מי שאין לו רק ה' סלעים מחוייב ליתן לכהן לפדות עצמו או לעלות לרגל וכ"ש ר"ג שהיה עשיר ושיעור זה בודאי היה רק חלק מהונו.
ולמען ליישב הסוגיות שלא יהיו סותרות היה אפשר לכאורה לומר במעשה דר"ג דהרבותא היתה שם שפיזר הון רב יותר על שויה דאינו שכר המצוה ורק מפני ששם בספינה לא היה אפשר להשיג אתרוג ונתן לאחד הון רב שיתרצה למכרה לו וזה אין אנו מחוייבין מן הדין דכיון דאינו מוצא אותה כפי שויה הרגיל אנוס הוא ואין מחוייב ורק משום חבוב המצוה עשה זה... אבל כל מצוה שיכול להשיגה בשויה חייבה התורה לכל ישראל אם יש לו אף מעט...
אכן זהו נגד סתימת כל הפוסקים דמשמע שתפסו בפשיטות מסוגיא דב"ק וממעשה דר"ג שאין מחוייב לפזר הון רב לשום מצוה בכל אופן ואף שיש לו עדיין הון ורק עד חומש לכל היותר כמו לענין צדקה.[3]
על הראשונים שכתבו שהידור מצוה עד שליש, ופרושו שצריך להוסיף עד שליש ולהדחק, כבת מהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"א סימן כד:
ולא נהירא, כי בודאי מי שחייו נדחקים אפילו שליש אין צריך להוסיף בעבור הידור מצוה. ואפי' אפשר המצוה עצמה אין צריך לקנות אם חייו נדחקים. ואף שעוברת. דהוה ליה כהון רב שאין צריך לבזבז, לולי נר חנוכה וד' כוסות וכה"ג.
ובמ"ב הנ"ל מסיק שלא כדעת מהרש"ל אלא אם יש לו חייב להוציא רק שאינו מחוייב לחזר על הפתחים.
בחיי אדם סימן סח סעיף יט כתב שצריך עיון אם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת כדי לקיים המצוה. ובנשמת אדם שם הוכיח מהא שהגמרא דנה בראש השנה דף לד אם יש לפניו שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, אם הולך למקום התקיעות או למקום הברכות, והרי איך יתכן שיש עיר רק מברכים, והרי כולם היו צריכים ללכת למקום שתוקעין? אלא מוכח שאין צריך לעזוב. אלא שיש לדחות ראיה זו שהרי תמיד יהיו אנשים שלא יוכלו לנסוע לעיר אחרת מחמת שהם זקנים או חולים, או סיבה אחרת שאין אפשרות להגיע, ושייך ספק הגמרא.
אלא שעוד דן שם בנשמת אדם שפטור משום שהרי קודם יום טוב לא חל עליו כלל המצוה עד יו"ט ואז אינו יכול לקיים והוא אנוס. ואין חיוב להשתדל לפני זמן קיום המצוה. וכתב שאינו חייב לחזר אחריה אפילו מדרבנן. ולפי זה יש מעלה נוספת של אברהם אבינו שישב לחפש אורחים, משום שלפני שיש אורחים ודאי שאין חיוב לחפשם, ואף על פי כן אברהם אבינו חיפש אורחים כדי להתחייב במצות גמילות חסדים.[4]
וראיה שיש הבדל בין לפני זמן החיוב ובין לאחר זמן החיוב: ע' גמ' ברכות ל"ה ע"ב שדורות הראשונים היו מכניסים פירותים דרך טרקסמון וכו', ואם כן מותר ליפטר, ומאידך, ע' ב"ב צ"א ע"א ברשב"ם ד"ה אין יוצאין שהאיסור לצאות לחול הוא משום שמפקיע ממצות. ועל כורחך יש הבדל בין זמן החיוב ובין קודם לכן.
אלא שבמועדים וזמנים לר"מ שטרנבוך, ראש השנה סימן ג' חידש שודאי האמת יורה דרכו שכל אחד ואחד ישראל מושבע ועומד שקיבל על עצמו מהר סיני עול המצות לכן גם קודם הזמן מחוייב להשתדל לקיים המצוה בזמנה, שהאי חיובא חל עליו כבר מקום ולא יכול להמתין עד זמנו ואז יאמר שהוא אנוס.
וכתב שהא שמותר ללכת לדרך רחוקה קודם הפסח הוא משום שדרך רחוקה אינה בכלל אונס אלא שהתורה פטרה לגמרי.
ובמועדים וזמנים שם כתב שבעצם מפורש בגמרא ברכות דף כ' ע"א שבמקום בזיון יכולים לעבור גם על מצות לא תעשה בשב ואל תעשה. וע' תוספות שבועות דף ל' ע"ב ד"ה אבל שכתבו במקום גנאי גדול שב ואל תעשה שרי.ולכן חידש שם, שיש גדר של מצטער גם בקיום מצות אבל רק מצטער הרבה. ורק בסוכה מצטער כל דהו פטור מסוכה משום תשבו כעין תדורו, אבל בכל מ"ע לא נפטר אלא בצער גדול.
וסיים שם:
ובעניי לא מצאתי כעת מקור שחייבין במקום צער גדול, ואם כי מצינו שמצטער חייב היינו מפני שלא נחשב בזה למצטער גדול, אבל מצטער הרבה אולי פטור, כשם שאם מבזה הרבה כגון לילך ערום פטור, בהאי מידה אם מצטער נמי אוליפטור, והדבר צ"ע בפוסקים.
במצות לא תעשה:
ויש להביא סיוע לכך מהא דיש פוסקים שגם מצות לא תעשה פטור אם כרוך בהפסד ממון, אם זה שב ואל תעשה, ולשיטתם כ"ש במצות עשה שאינו מחוייב כשזה כרוך בהוצאה מרובה:
בפשטות, במצוות לא תעשה אדם צריך לתת כל הון שבעולם כדי לא לעבור על המצוה. ע' שו"ע יו"ד סימן קנ"ז ברמ"א סעיף א': "ואם יכול להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור על לא תעשה (ר"ן פרק לולב הגזול ורשבא וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז)".
וכן כתב הרמ"א בשו"ע יו"ד סימן קנז:
הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז). ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. מהרי"ו סימן קנ"ו /קנ"ז/).
וברע"א שם הביא מחלוקת בין האחרונים לגבי השאלה האם בלאו שאין בו מעשה הוי כמו לעבור על לא תעשה (כגון לאו דלא תלין או שכפוהו שלא לבער חמץ). דעת החוות יאיר סימן קל"ט שבלאו כזה אין צריך לתת כל ממונו, אבל דעת הריב"ש משמע שגם על לאו כזה צריך לתת כל ממונו. וע' עוד בפתחי תשובה שם.
ותשובת ריב"ש זו הובאה גם בבית יוסף יורה דעה סימן רלב אות יב
כתב הריב"ש (בח"א סימן כח) (בסי' שפ"ז דף קיד ע"ד) ולענין טענת האונס שטוען בעל הדין שהיה אנוס לפי שהסוכן עיכבו ואם יעבור על מצותו ינזק בממון, אפילו לא היה יכול לבטל אנסו אלא על ידי ממון הרבה שיצטער בנתינתו נראה לי שחייב ולא יעבור על מצות לא תעשה.
ובאותה תשובה מתייחס הריב"ש גם ללא תעשה בשב ואל תעשה שנחלקו האחרונים:
ואם יביא עוד ראיה, בעל הדין לומר: שמבטלין מצוה מפני הפסד ממון מרובה. מדאמרינן בב"ק פרק קמא (ט':): אמר רב הונא: במצוה עד שליש. מאי שליש? אילימא: שליש ביתו, אלו מתרמו ליה תלת מצותא, יהיב כולי ביתיה? אלא אימא: וכו'. דאלמא: דאפילו פחות משליש, לית ליה למיתן לקיומי מצוה. ומדקאמר: אלו מתרמו ליה; משמע דאפי' למצוה עוברת, כאתרוג וסכה. וכ' הראב"ד ז"ל, שהטעם: כדי שלא יבא לידי עוני, ויפיל עצמו על הצבור. וכמ"ש: עשה שבתך חול וכו'. ואמרו: המבזבז וכו'. כבר כתב הרב ז"ל, שלא אמרו אלא במצות עשה, אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו ואם יאמר בעל הדין: שמצות לא תעשה שאין בה מעשה, הרי היא בענין זה כמצות עשה, כיון שאינו עובר בידים: עליו הראיה. שאם התירו במצות עשה הקלה, ובשב אל תעשה, אין למדין ממצות לא תעשה: שאין למדין חמור מקל, להקל. סוף דבר, אין דעתנו נוטה שיהא אונס ממון פוטר בנדון זה.
אלא שהגר"א שם ביו"ד כתב שעל פי מהר"י וויל יוצא שאדם אינו חייב להוציא כל ממונו על מצוות לא תעשה. וצ"ע שהרי מקובל שמי שנשרף ביתו בשבת, לא נאמר שיעבור על לאו דכיבוי משום שהוצאות על הלאו הם יותר מחומש נכסיו, וההלכה היא שאסור לו לכבות גם בכה"ג. מ"מ הגר"א כתב שצריך להוציא כל ממונו רק בשלש עברות חמורות.
וז"ל שו"ת מהר"י ווייל סימן קנז
אהא דאמרו רבותי' כל שיש בידו למחות כו' ואינו מוחה שאלת טעמא מאי איך אנו יוצאים ידי חובותינו שאין אנו מוחי'?... ומה שכתבת אם חייב אדם להוציא ממון על זה נראה דאינו חייב וראייה מדאמרינן פרק בן סורר דילפינן מלא תעמוד על דם רעך דחייב להציל חבירו ומקשה תלמודא האי מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין תלמוד לומר והשבותו לו ומשני אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל למיטרח ואגורי לא קמ"ל. אלמא אי ליכא קרא יתיר' לא הוה אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו. וכ"ש הכא גבי עשה דתוכיח דאין חייב להוציא ממון. ועוד מדאיצטריך קרא לכתוב בכל מאודך שחייב אדם למסור כל ממונו בשביל קידוש השם ואם היה חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה אם כן כ"ש עצמו ואם כן מאי איצטריך בכל מאודך?
ומכאן הוכיח הגר"א שלדעת המהרי"ו רק בעברות החמורות נאמר בכל מאודך. ומכל מקום, אם זה שב ואל תעשה הרי יש פוסקים נוספים שאינו חייב להפסיד את כל ממונו, ומכאן ראיה גם לדין שכתב הרא"ש שגם במצות עשה אין מחוייבים להוציא את כל ממונו.
מראי מקומות נוספים:
עינים למשפט ברכות נג ע"ב, מועדים וזמנים ח"א סימן ג', הערות הרב אריאלי לחבש פאר ע' ע' באריכות, עדות ביהוסף סימן ה', שדי חמד כללים, מ"ם סימן קלד, מערכת הלמד כלל קז. שו"ת דבר יהושע תשובות ראשונות. ועוד דנו האחרונים אם מותר להכניס עצמו לאונס בקיום המצוה ואכמ"ל.
[1] וצ"ע למה הרמב"ם כאן נותן רק דוגמאות של דברים שהם דרבנן.
[2] תפילין אין אנו מניחים כל היום אף שמצות תפילין היא כל היום, משום נקיות ומשום טרדא (ע' ערוך השלחן תרנ"א סעיף יד). וע' תוספות שבת דף מט ע"א ד"ה כאלישע:
ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר' אליעזר דמילה (לקמן קל.) ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם והא דאמרינן בפ"ק דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין אומר ר"ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם.
[3] והמשך דברי ביאור הלכה:
וצ"ל דהם מחלקין מסוגיא דקידושין להא דב"ק וסוכה באופן זה דלפזר בהון רב אמנם אין מחוייב ומשום הטעם דשמא יעני ויצטרך לבריות וכמש"כ הראב"ד וזה לא שייך במי שאין לו רק חמש סלעים וכיו"ב ומתפרנס ממלאכתו ולא יגרע פרנסתו במה שיוציא זה על המצוה וכן להיפך לא יתחזק מצבו במה שלא יוציא. ומדברי הנ"י והרמ"ה מוכח ג"כ הכי דאף במי שחייו נדחקין צריך להוציא אף בשביל הידור וכ"ש למצוה עצמה וזהו דלא כדעת רש"ל שחולק על הנ"י והרמ"ה בזה וכתב דאפשר דאף לגוף המצוה אינו מחוייב כיון שחייו בדוחק דאצלו הוא כהון רב אבל מסוגיא דקידושין הנ"ל לא משמע הכי וכן מירושלמי הנ"ל מוכח ג"כ [אפילו לפי מה שהעתיקו הע"ת והא"ר את דברי הירושלמי וכ"ש לפי מה שנבאר לקמיה] רק דאינו מחוייב לחזור על הפתחים בשביל מצות תפילין וציצית וכו' אבל אם יש לו כדי לקנות תפילין וציצית וכה"ג בודאי חייב ולא נחשב זה כהון רב (ואף דלמעלה צידדנו להלכה כהרש"ל היינו רק לענין הידור אבל לא לענין מצוה עצמה) ועיין בספרי אהבת חסד ח"ב פרק כ' אות ג'.
[4] ואולי במצות גמ"ח שהיא בין אדם לחברו אין נפ"מ אם נתחייב או לא, והכל בכלל המצוה, וזמ"ש הכתוב "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".
[5] ובברכי יוסף סימן תע"ב סק"י כתב שמצטער בשאר מצות חייב, ורק בסוכה פטור משום תשבו כעין תדורו, וכן בתפילין כתב הרמב"ם בהלכות תפילין פרק ד' דין יד שפטור המצטער ומי שאין דעתו נכונה משום שמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם. ועל מנהג להתספר בר"ח אייר כתב הרדב"ז ח"ב תשובה תרפ"ז: "תו איכא טעמא דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי"ל מצטער פטור."
