העיקר הכוונה
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור במוצאי השבת הקרובה יחול ל"ג בעומר. מספר טעמים נאמרו בביאור החגיגה המיוחדת שביום זה, אך בלא ספק, במרכזו של היום עומדת דמותו של רבי שמעון בר יוחאי, של"ג בעומר הוא יום הפטירה שלו. ננסה להבין דרך שלוש נקודות את דרכו המיוחדת של רשב"י, ואת המסר שדרך זו תובעת מאיתנו.
שלוש הנקודות המייחדות לדעתי את משנתו של רשב"י הן:
א. תורת הסוד
ב. עיסוק בתורה באופן מוחלט כדרך חיים
ג. העיקר הכוונה.
בשלוש הנקודות הללו יש בעצם מסר משותף אחד, הדורש מאיתנו להתבונן תמיד לעומק, לפנימיותם של הדברים, ולא להתרשם יתר על המידה מהופעתם החיצונית.
רבי שמעון בר יוחאי חיבר את ספר הזוהר, ובכך למעשה גילה את תורת הנסתר. גם בתורה הקדושה יש פן פנימי יותר, הנסתר מאיתנו: פנימיות התורה. בספרים הקדושים מסופר כי ביום פטירתו של רשב"י, הוא הורשה לגלות סודות נוראיים מתורת הסוד, וזאת אחת הסיבות לחגיגות הגדולות שנעשות בל"ג בעומר.
רשב"י מייצג את התורה ואת מצוות תלמוד תורה במלוא עוצמתם. הוא רואה את לימוד התורה כעיסוק העיקרי ביומו של כל יהודי. דבר זה מוכח במחלוקתו עם ר' ישמעאל (ברכות לה):
"תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר:'ועבדת את אויבך'..."
אף כשיצא רשב"י מן המערה לאחר תריסר שנים, לא הבין כיצד אנשים עובדים, והקפיד עליהם על שאינם עוסקים בתורה: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!" (שבת לג).
רשב"י וחבריו מייצגים את אותן היחידים שתורתן אומנותן, והם אינם פוסקים מתורתן אפילו לצורך תפילה (שבת י).
במחלוקתו של רשב"י עם ר' ישמעאל, מוכח שרשב"י סבר שדרכו מחייבת את כולם. רבים שואלים על גמרא זו: הרי הראיה שמביא רשב"י למצב ש'אין ישראל עושין רצונו של מקום' דווקא מופיעה בברכות של פרשיית 'והיה אם שמוע': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי...וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". כיצד ניתן לומר שמדובר על סוג של פורענות?
מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, בראשית), שיש לדייק במילותיו של רשב"י. יש הבדל בין 'והיה אם שמוע תשמעו', שזהו עבודת ה' באופן של שמיעה בקול החוקים, ובין 'לעשות רצונו של מקום'. התביעה של רשב"י היא להתבונן מה המטרה והתכלית של כל המצוות. הקב"ה ברא את העולם והוא קבע יעד: תיקון העולם ועיסוק בענייני רוח. לכן רשב"י, שכל מגמתו הוא ההתעסקות בעניינים של פנימיות, תובע מהאדם את הפנימיות. לראות מאחורי המצוות את רצון ה', ולא להישאר אך ורק במעשים החיצוניים. לדידו של רשב"י, כאשר האדם רק שומע בקול ה', הרי שהוא עדיין לא הגיע למעלת 'עושין רצונו של מקום'. זאת מעלה גבוהה מאוד, ואכן הגמרא מאשרת כי "הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן". אולם המסר של רשב"י נוקב עד התהום: יש להסתכל בפנימיות של הדברים, ולא להיגרר אחר החיצוניות.
תפיסתו זו של ר' שמעון אינה נשארת בגדר השקפה בלבד, אלא היא משפיעה גם על הגותו ההלכתית. במסכת שבת אנו מוצאים מחלוקת בינו לבין ר' יהודה בעניין "דבר שאינו מתכוון". בעוד ר' יהודה מחייב, רשב"י מתיר מעשה שאינו מתכוון לעשותו. שורש המחלוקת הוא, אחר מה יש לדון: ר' יהודה סובר, שכוונת האדם אינה משנה. הכל הולך אחר המציאות; כאשר נעשה מעשה איסור בפועל, אנו דנים את העושה כמחלל שבת לכל דבר. אולם ר' שמעון חולק. לדידו יש לראות את המניע למעשה. במידה ולא היתה כוונה של חילול שבת - אזי גם אם נשעה מעשה בפועל, הרי שהוא חלול מתוכן. לא היה כאן שום כוונה, ולכן אין לחייב את האדם על כך.
גם ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה", נחלקו רשב"י ור' יהודה, ורשב"י פוטר, לעומת ר' יהודה המחייב. במלאכה שאינה צריכה לגופה, אדם עושה פעולה הנראית כמלאכה גמורה, ככגון: החופר גומא, אלא שאינו מכוון לתכלית ולכוונה שאסרה התורה, דהיינו לעצם הגומא, אלא מכוון לתכלית אחרת - לעפר. ר' יהודה מחייב, שהרי בפועל נעשתה כאן מלאכה גמורה. אך ר' שמעון פוטר, כיוון שהרצון והכוונה היו במקרה זה לתכלית אחרת. ולר' שמעון העיקר אינו המעשה, אלא הכוונה.
ברוח דברים אלו יש לראות את מלחמתו של רשב"י במלכות הרומאית. הגמרא מספרת על בריחתו של רשב"י וכניסתו למערה. אולם סיפור זה החל בדיון בין תלמידי החכמים, בין ר' יהודה ורשב"י, וכמו שמובא שם (שבת לג):
"...דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג..."
ר' שמעון שוב מבקש להיכנס לעומק. הוא שב ומדגיש: המעשים החיצוניים מטעים אותנו, אלא יש לבחון את הגורם הפנימי שבעקבותיו נעשה המעשה.
הגמרא במסכת סוכה מביאה את דברי ר' שמעון הבאים:
"אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן - אני ובני מהן, אם מאה הם - אני ובני מהן, אם שנים הן - אני ובני הן."
בקריאה ראשונה, הדברים מתקבלים בנימה של גאווה חלילה. אולם יש להבין את המושג 'בני עליה', ומתוך כך את דברי רשב"י:
יש עליה ויש בית. העליה זו הקומה העליונה, האדם הפשוט נפגש קודם כל בבית עצמו. העליה היא שלב נוסף במפגש עם הבית. מי שנמצא בעליה הם גם אלו שרואים את הדברים מלמעלה, במבט-על. בני עליה הם אותם שמסתכלים אל המטרה והתכלית של כל דבר. רבי שמעון בר יוחאי זכה להיות בן עליה, בזכות מסירות הנפש העצומה של לתורה. הגמרא מעידה על רשב"י שלא היה מפסיק בלימוד התורה שלו אפילו לצורך תפילה, כיוון ש'תורתו אומנותו'. זאת, כי התפילה, שעיקרה בקשות ותחינות, נועדה לצורך חיי שעה. לעומת זאת, לימוד התורה אוחז בחיי הנצח. רשב"י ראה גם בדבר קדוש ונורא כמו תפילה, נקודה של חיצוניות, אינטרס אישי - בקשות העולם הזה. לכן העדיף על פניה את לימוד התורה לשמה.
גם שדרכו ההלכתית של רשב"י לא התקבלה להלכה, עדיין תביעתו של רשב"י מחייבת אותנו על הזמן לעצור ולשאול: 'תורה מה תהא עליה?'. המסר של רשב"י לכל אחד ואחד הוא התביעה להסתכלות פנימית. דברים אלו מקבלים משנה תוקף בדור שלנו, בו יש דגש חזק מאוד על מוחצנות, רושם, הסתכלות חיצונית וכדומה. לדאבון הלב, דברים אלו נוגעים גם לעבודת ה' שלנו, בלימוד התורה ובקיום מצוות. לעיתים מזומנות מוצא האדם את עצמו משקיע ב'איך הדברים נראים' ולא בתוכן שלהם.
ראייתו הפנימית של ר' שמעון בר יוחאי זיכתה אותו לגלות לעם ישראל את תורת הסוד, התורה הפנימית. בל"ג בעומר נחזור ונדגיש מהם הדברים האמיתיים הראויים לשימת דגש, ובכך נזכה לדבוק באמת ברשב"י ובתורתו.
