היכולת לשנות, החיוב לתקן
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם" (אבות ה, ג) בפתח הפרשה אנו נתקלים בניסיון של 'לך לך מארצך', והפרשה נחתמת במצוות המילה שנצטווה אברהם.
לאור המשנה האומרת כי "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה" (קידושין ד, יד), שואלים המפרשים: כיצד יתכן שאברהם לא מל עצמו לפני שנצטווה על כך? על שאלה זו רבו התשובות. יש שעונים כי אברהם ידע שעתיד הוא לקבל ציווי על המילה, והמתין לציווי כיוון ש'גדול מצווה ועושה משלא מצווה ועושה' (קידושין לא). תשובה אחרת אומרת כי לולי הציוויה היתה המילה חבלה בגוף, דבר שאסרה התורה. רק לאחר שהתורה ציוותה את אברהם למול, התברר שהמילה אינה פגם בגוף, אלא אדרבה – תיקון הגוף.
חז"ל דורשים על הפסוק "התהלך לפני והיה תמים": "בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו, התהלך לפני והיה תמים - אחזתו רעדה, אמר: שמא יש בי דבר מגונה! כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך, נתקררה דעתו..." (נדרים לב). הגמרא עומדת על הפרדוקס, שמצד אחד תמים מסמל שלמות. הקב"ה פונה לאברהם ואומר לו: אני דורש ממך שלמות. האם אברהם אינו שלם? הקב"ה מגלה לנו שלא. המילה, לכאורה, נראית בדיוק כהפך התמימות, אך התורה מלמדת שהעורלה היא המום, וסילוקה הוא המעשה הגורם לשלמות.
בעניין זה, ישנם במרחבי האגדה שלושה סיפורים על פולמוס בין ר' עקיבעא לטורנוסרופוס הרשע, כאשר המכנה המשותתף להם הוא השאלה האם יש כוח לאדם לתקן ולהשפיע בעולם.
במדרש תנחומא (פרשת תזריע, ז) מסופר: "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, אמר ליה של בשר ודם נאים, אמר ליה הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות נאים מהם, אמר ליה לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא דברים שהם מצוים בבני אדם, אמר ליה למה אתם מלים אמר ליה אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בשר ודם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביא לו שבולים וגלוסקאות אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, אמר לו הואיל והוא חפץ במילה למה אינו מהול ממעי אמו, אמר לו לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם..."
שורש המחלוקת בין ר"ע לטורנוסרופוס אינו האם מעשי האדם או האלוקים נאים יותר. יש כאן מחלוקת על מה תפקיד האדם בעולם. טורנוסרופוס אומר שמעשיו של הקב"ה נאים יותר, ולכן אין לאדם שום צורך ואפשרות לתקנם. יש מי שברא, והוא זה שמנהיג ומחליט. לאדם אין שום צד השפעה על העולם. אדם המנסה לתקן הולך למעשה נגד רצונו של הקב"ה, נגד הבריאה. ר' עקיבא לעומתו סובר, שמעשיהם של בני האדם נאים יותר. הקב"ה ברא את האדם לתוך עולם לא מתוקן, על מנת שהוא יגמור את מלאכת הבריאה. 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' – על מנת שישפיעו בארץ.
ויכוח שני בין ר"ע לטורנוסרופוס מופיע במסכת בבא בתרא: "וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א"ל: אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים, שנאמר: (ויקרא כ"ה) כי לי בני ישראל עבדים! אמר לו ר' עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב: (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם..."
שוב, טוען טורנוסרופוס: יש השגחה, ואם הקב"ה קבע את מצבם של העניים כך, כיצד יש לך רשות לשנות את רצון ה'? עונה לו ר' עקיבא: הקב"ה ברא עולם שאינו מושלם, ותפקידנו להשלים אותו. הוא נתן בכוח האדם לתקן ולהשפיע.
המדרש השלישי סובב סביב הפסוקים במלאכי: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ד' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ד' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי". אומר המדרש (תנחומא תרומה ג): "מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא א"ל למה הקב"ה שונא אותנו שכתב ואת עשו שנאתי, א"ל למחר אני משיבך, למחר א"ל רבי עקיבא מה חלמת זה הלילה ומה ראית א"ל בחלומי היה לי הלילה שני כלבים אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא, מיד כעס א"ל לא קראת שם כלביך אלא על שמי ושם אשתי נתחייבת הריגה למלכות, א"ל רבי עקיבא ומה בינך לביניהם אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין אתה פרה ורבה והן פרין ורבין אתה מת והן מתים ועל שקראתי שמם בשמך כעסת והקב"ה נוטה שמים ויוסד ארץ ממית ומחיה אתה נוטל עץ וקורא אותו אלהים כשמו לא כ"ש שיהא שונא לכם הוי ואת עשו שנאתי"
גם במדרש זה הנקודה היא: האם עניינו של האדם לפעול בעולם. לחיות חיים חומריים ולמות, גם כלב חולק גורל דומה. הגויים לוקחים עץ, דבר שבאמת לא יכול לפעול – ודווקא לו מייחסים כוחות אלוהיים? ר' עקיבא חוזר ואומר: הקב"ה יכול היה לברוא עולם מושלם. אולם במקרה כזה, לא היה לאדם מה לפעול בעולם. הקב"ה ברא חיטים – כדי שנהפוך אותם לגלוסקאות. תינוק ערל – כדי שנמול אותו. יש שרמזו כי עשו הוא מלשון 'עשוי', מוכן. עשו נולד שעיר, בבחינת 'אין מה לתקן'. גופו כבר הושלם מבחינה פיסיולוגית. כך גם גישתו לחיים: נולדנו למציאות שאין בכוחנו לשנותה, ויש לנו לקבלה כמות שהיא.
לא לחינם מקבל אברהם אבינו כציווי ראשון את ברית המילה. זהו מסר האומר לו: דע, כי באת לעולם כדי לתקן. יש לך תפקיד. זהו מסר לאברהם, ולכל יוצאי חלציו: נדע שיש לכל אחד ואחד כוח וחיוב לתקן את העולם. כל אחד ואחד מאיתנו יכול וצירך לתקן, להעלות את הבריאה, להשפיע, לשנות. התיקון הוא קודם כל האדם את עצמו, במלחמת היצר, תיקון המידות ועבודת ה'. לאחר מכן ימשיך לתקן את סביבתו הקרובה, ישפיע על חברתו. מי שזוכה, משפיע אחר כך אף על הסביבה הרחוקה, ועל כל העולם כולו. זה תפקידנו, וקיבלנו גם יכולת לכך.
חז"ל דורשים על הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" שברית – הכוונה ברית מילה, ובמקום אחר דורשים שברית הכוונה ללימוד התורה. את אותו הויכח בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס נכון באותה המידה להשליך גם על סוגיית לימוד התורה. מצד אחד, קיבלנו תורה אלוקית, שאסור לשנות בה אות אחת. בד בבד, יש לנו גם תורה שבע"פ – שכל עניינה זה תורה שבאה מתוכנו. כך דורשים על הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" – תורתו הכוונה תורה דיליה. אדם הלומד תורה, הופכת התורה לרכושו הפרטי.
יש לכל אדם הלומד תורה כוח ויכולת לבוא ולחדש, לגלות חדרים חדשים בתורה, להרחיבה ולפתחה. כך האדם זוכה לקנות את התורה וזכות שתקרה 'תורה דיליה'. כך התורה הולכת ומתרבה, הולכת ומתפשטת וגדלה בעולם.
חז"ל דורשים על הביטוי 'אברהם העברי' – "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה, מב). אברהם הוא זה שמעיז להיות אחרת מכולם. לקרוא בשם ה' בתוך עולם של תרבות אלילית מוחלטת. ישנה תחושה גם היום שיש ללומדי התורה גם מימד של "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". בזמננו, אנשים ממעטים להתעסק בשאלה 'מה ללמוד', אלא יותר 'ממה אפשר לעשות יותר כסף'. הפקולטות למדעי הרוח באוניברסיטאות, סובלים כבר מספר שנים מרישום דליל. גם לאחר שמחליטים מה ללמוד – אין רצון אמיתי לדעת את החומר, אלא כיצד ניתן להשיג את התעודה הנכספת במהירות הגדולה ביותר.
לא כך הוא עולם התורה. בתלמוד תורה אנו לומדים בלי שום תשובה לשאלת 'מה יצא לי מזה'. יש כאן רצון אמיתי לחיבור עם ריבונו של עולם, דבר הדורש השקעה רבה. ברוב הפעמים, נדונים נושאים שאינם רלוונטיים ללומד, יש ולומדים נושאים מופשטים הדורשים ריכוז ושקידה, ולעיתים אף ים התלמוד והפוסקים אינם מעניקים תחושה של ידיעה מלאה בתורה. אולם כשאדם מבין שזו תורת ה', תורה שיכולה להיקרא 'התורה שלי' – ממילא נותן לו את הכוח להיות מעבר אחד של העולם, אל מול העבר השני. כשהעולם שלם רודף אחרי החומר, ואנחנו רודפים אחרי הרוחניות – למרות כל ההתאמצות, זה מביא אותנו בסופו של דבר ל'תורה דיליה'. אברהם אבינו מלמד את בניו להילחם על האמת, לא למדוד את הדברים על פי 'רוב העולם', אלא להיות בבחינת "והאמין בה'", וממילא נזכה ל'ויחשבה לו צדקה'.
