פר' פנחס – כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה

אנו נכנסים לתקופת שלושת השבועות, אשר מחברים בין י”ז בתמוז לתשעה באב. בי”ז בתמוז מתחילים האיסורים של תספורת ושמחה, וכך אנו מחברים את שני זמנים אלו בתהליך של אבילות המתגבר עד שיאו – אבילות תשעה באב.

האבילות על החורבן הפוכה מאבילות רגילה על מת. באבילות הרגילה, היום הראשון הוא שיא האבילות – וישנם דינים של היום ראשון, ה'שלושים' והשנה. ככל שהזמן עובר האבילות מתמעטת. לעומת זאת באבילות על החורבן ככל שעובר הזמן האבילות הולכת ומתגברת. שלושת השבועות, ר"ח אב, שבוע שחל בו, עד השיא של תשעה באב.

ההבדל בין אבילות פרטית לאבילות לאומית הוא, (וכך אומרים בשם הרב סולביציק) שבאבילות פרטית אין צורך להכניס את האדם לאבילות, כיון שהוא כבר נמצא ברגע הקשה של רגשות האבילות – מתו מוטל לפניו. תפקיד האבילות, היא להדריך ולנתב את הצער, כדי  שרגשות הצער החורבן והאבדן לא יפילו אותו לגמרי. ההלכה אומרת שיש חשיבות לצער, יש את כבוד המתים וכבוד החיים אך במידה – 'אל תבכו למת ואל תנודו לו' אומר הפסוק, וההלכה באה להדריך כיצד להתאבל וכיצד למלא את החסר.

לעומת זאת, באבילות בימים אלו על החורבן, האבילות נועדה לחנך אותנו ולהכניס אותנו למצב הנפשי ולתודעה של צער. הרי אנו מצד עצמנו לא מרגישים כל כך את תחושת האבילות, וצריך להכניס אותנו לאווירה. וכלל גדול בחינוך, אין חינוכו של אדם מתרחש על ידי מעשה חד פעמי ורגעי, יהיה גדול ככל שיהיה, אלא החינוך הוא תהליך הדרגתי ואיטי, שבונה אט אט לבינה על גבי לבינה, את הבניין הגדול של חינוך. לכן כאן, אנו נכנסים לתהליך האבילות בשלבים ובהדרגה.

כאמור, שלושת השבועות מקשרים אותנו ומחברים את י"ז בתמוז עם ט' באב. ואכן, יש קשר הדוק ביניהם: בי"ז בתמוז הובקעה העיר, ובט' באב נחרב בית המקדש. יש כאן תהליך הדרגתי של חורבן המתגבר והולך, מחורבן החומה החיצונית עד ההרס הסופי של בית המקדש.

אבל ישנה נקודה נוספת המחברת בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. במסכת תענית (פרק ד משנה ו) מובא:

"חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה"

ראשית, שומעים אנו כאן הקבלה של חמישה דברים שאירעו בשני התאריכים הללו. יתר על כן, חז"ל מחפשים תמיד את שורש הראשוני לכל האירועים. לדוגמה, כשמחפשים את שורשי המאבק בין המן למרדכי, אומרים חז"ל במסכת מגילה, ששורש הדברים נעוצים במאבק בין אלפי שנים הקיים בין יעקב לעשו. כך גם בחורבן הבית.  

הדברים הראשונים המנויים במשנה בתענית, מכוונים כנגד הסיבה השורשית של החורבן, חטא העגל וחטא המרגלים: בי"ז בתמוז- חטא העגל. בט' באב – חטא המרגלים.

אלו הם שורשי החטא. לאחר מכן  השתלשלו התוצאות והפרטים. בי"ז בתמוז אירע חטא העגל – נשתברו הלוחות, ובהשתלשלות הדבר בדורות הבאים, הועמד צלם בהיכל (עגל) ונשרפה התורה (לוחות). בתשעה באב היה חטא המרגלים, חטא המאיסה בארץ, ובהשתלשלות הדבר לדורות הבאים נעקר עם ישראל מארצו - חורבן הבית, נלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

יתר על כן. על הפסוק "ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאם". חז"ל אומרים שנתקיים הדבר בחטא המרגלים (עיין רש"י פרשת כי תשא, שלח). אין הפירוש של 'ביום פקדי' הוא כשתעשו עוד חטא, אלא דווקא כאשר תחטאו בחטא דומה. וחטא המרגלים דומה בפנימיותו ובשורשו לחטא העגל. כשנתבונן נראה נקודות השקה בין שני החטאים הללו, רק בחטא העגל ובחטא המרגלים משה מתפלל ומשתמש בכוחם של י"ג מידות, בשניהם הקב"ה אומר למשה 'אכלם ואעשה אותך לגוי גדול'. גם באנשים החוטאים יש נקודות משותפות – שבט לוי והנשים לא השתתפו בשני החטאים אלו.

הביאור לדבר כי לשני חטאים אלו יש שורש אחד משותף. הקב"ה בחר בעם ישראל אך הבחירה תלויה בשני דברים: בתורה ובארץ. "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם". לקב"ה יש תכנית המיועדת לעם ישראל, והתכנית היא: מתן תורה וכניסה לארץ. בחטא העגל, נפגעה הנקודה של התורה, ולפיכך נשתברו הלוחות. לעומת זאת חטא המרגלים זו פגיעה בארץ ישראל. עם ישראל לא מבין מהי ארץ ישראל לעם ישראל. נראה, שבשעה שחז"ל הורו לנו לחבר בין י"ז בתמוז לט' באב. הם הורו לנו שכמו שאי אפשר להפריד את עם ישראל מן התורה, כך גם אי אפשר להפריד את עם ישראל מארץ ישראל.

צריך לומר, בזהירות הראויה, שהשואה ניפצה שתי אשליות. האשליה הראשונה היא של אותם שחשבו שאם נטמע בין הגויים ונהיה 'גרמנים בני דת משה', היינו, שהיהודים יתבוללו, אז תיגמר האנטישימות. אשליה זו התנפצה ברעש גדול, שהרי היהודים היו בראש כל התחומים: תיאטרון, תרבות, השכלה, מדע וכו', ודוקא בגלל כך שנאו אותם. יש כאלו שלא ידעו כלל על יהדותם, והנאצים הזכירו להם שהם יהודים. אך במקביל נופצה גם אשלייה שניה: אלה שסברו שעם ישראל יכול לחיות חיי תורה בחוץ לארץ ללא ארץ ישראל.

ימים אלו מזכירים לנו את חשיבות הקשר לשני הדברים האלו: לתורה ולארץ. בעיקר הדברים חשובים ביותר לציבור שלנו, המנסה לאחד ולחבר בין התורה והארץ.

ימי הזיכרון אינם ימי בכי ואבל. תפקידם אחר בתכלית. על פי חז"ל (שבת ל), אחת מהשאלות ששואלים את האדם היא: 'צפית לישועה'. מה פירושה של השאלה 'צפית לישועה', הרי כולנו מצפים? אכן אם מתבוננים בשאלות הקודמות שם, הרי שהם שאלות של 'מה עשית': האם קבעת עיתים לתורה? האם נשאת ונתת באמונה? מכאן שגם שאלת 'צפית לישועה' משמעותה היא מה פעלת לישועה.

אומרים בשם הרב קוק: "אם נחרבנו בגלל שנאת חינם אזי נשוב ונבנה מחמת אהבת חינם". זה נכון, וזו היתה סיבת חורבנו של בית שני. אבל בית ראשון הרי נחרב בגלל ג' עבירות חמורות. הבית שלישי יבנה על ידי תיקון של שני הבתים שנחרבו – ולכן בימים אלו צריך לתקן גם את פגמי הבית ראשון : הניתוק מהתורה. וגם את פגמי בית שני: הניתוק מהארץ והאומה על ידי שנאת חינם.

המשנה כתבה, שבי"ז בתמוז הובקעה העיר. ומקשים, הרי בפסוק נאמר שהעיר הובקעה בט' תמוז ולא בי"ז? בתלמוד הבבלי התשובה היא, שכאן מדובר בבית ראשון וכאן בבית שני. לעומת זאת, לתלמוד הירושלמי יש תשובה אחרת – 'קלקול חשבונות היה שם'. כלומר, בגלל המצוקה הנוראית התבלבל עם ישראל וחשב שיום י"ז בתמוז הוא בעצם ט' בתמוז. ומבאר שם בפירוש 'קרבן העדה' על הירושלמי, שכיוון שעם ישראל התבלבל, אז נכתב התאריך השגוי בתנ"ך, להורות כביכול אף הקב"ה איתם בכך בבחינת 'עימו אנכי בצרה'.

הגמרא (ב"ב דף ס ע"ב) מביאה את האוירה ששררה בעם  ישראל לאחר השבר הנורא של החורבן:

ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע. אמר להן: בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות. אפשר בפירות? פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים. אפשר בפירות אחרים? מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: 'במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו' אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא. שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי' וגו' מאי 'על ראש שמחתי'? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: 'לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר' וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר 'שמחו את ירושלים' וגו'.

היו שתי שיטות לאחר החורבן: שיטה אחת גרסה חדלון גמור. אבל רבי יהושע הורה להם שאין זו הדרך, אלא דוקא בזמני השמחה, נזכור את האבל. בחתונה שם החתן על ראשו אפר מקלה, כאשר אדם בונה בית הוא משאיר טפח על טפח שלא מסייד.

חז"ל הורו לנו את הדרך. לא באבילות ובכי הגורמות לחידלון, אלא דוקא זיכרון הנובע מתוך הכוח והעוצמה של רגעי השמחה. מתוך הכוח של ציפיית הישועה, אנו פועלים לבניינה. אנו נדרשים להשתדל ולקרב את ישראל לתורתו ולארצו. זאת עבודתנו בימים אלו. יהי רצון שנזכה לראות במהרה עין בעין בשוב ה' ציון.