פר' חקת-תכלית הידיעה שלא נדע

'תכלית הידיעה – שלא נדע'

שיחת הרב יחזקאל יעקבסון – ראש הישיבה, לפרשת חוקת

אחד מספרי המצוות היודעים ביותר, הוא 'ספר החינוך', שטרם נודע בבירור מי מחברו. ייחודיותו בכך, שהוא מנסה למצוא את שרשה וטעמה של כל מצווה. ואולם, כשהוא מגיע למצוות פרה אדומה הוא כותב: "אף על פי שמלאני ליבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל, במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו ז"ל האריכו הדבור בעומק סודה וגודל ענינה, עד שאמרו (מדרש תנחומא חוקת, ו), שהמלך שלמה השיג לדעת בריבוי חכמתו כל טעמי התורה חוץ מזו, שאמר עליה (קהלת ז, כג): 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. גם אמרו במדרש רבי תנחומא: 'רבי יוסי ברבי חנינא אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה ולא לאחרים', וכיוצא באלו הדברים רבים. ועתה אל יחשוב שומע שעניין סודה וסדר חוקה הוא מהיותה מטהרת בהגיע אפרה על גוף המטהר, שהרי כעין דבר זה ימצא בשאר הקרבנות בעניין הזב והיולדת, שתשלום טהרתן בקרבנן היא..." (ספר החינוך, מצוה שצז)

ספר החינוך ירא מלתת טעם למצוה זו. יראתו זו נסמכת על דברי חז"ל המגדירים אותה כ'חוקה'. ואכן, זו מצווה שאומות העולם שואלים עליה, ואנו עונים להם: 'חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי' (ילקוט שמעוני חקת, רמז תשנט). אך עדין נותרת השאלה: מהי הסיבה שטעמה של המצווה נסתר מאיתנו?

התשובה, נראית במבט ראשון כפרדוקסלית, אך נראה שדווקא בדרך זו יוסבר הענין. טעמה של פרה אדומה הוא, שתהיה לנו מצווה אחת שלא נדע את טעמה. הרעיון הוא, שאם נקיים את כל המצוות רק משום שאנו מבינים את טעמן, יתכן שמצד אחד – תיווצר הזדהות גדולה עם המצוות, אולם מאידך, יצא שאנחנו בעצם מקיימים את המצוות  רק בגלל שאנו מבינים אותן. ההבנה הופכת התנגדות לרצון והסכמה. כשאנו מקיימים את המצוות מתוך רצון והסכמה אנו לא מגלים בכך את כפיפות קומתנו מול ריבונו של עולם. לכן באה מצווה אחת האומרת ומבקשת: קיים מצווה אך ורק משום הציווי. קיום מצווה אחת ללא הבנה, ילמד על הכלל כולו, שכל קיום המצוות כולם נעשה אך ורק בשל הציווי.

כך אכן מפרש ה'בית הלוי' את הפסוק 'אדם ובהמה תושיע ה'': "והנה הכתוב אומר (תהלים לו) 'אדם ובהמה תושיע ה'', ואיתא במדרש: 'אע"פ שאדם אנחנו נמשכנו אחריך כבהמה', ועיין במס' חולין (דף ה) איתא: 'אלו בני אדם שהם ערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה'. והענין, דהאדם העושה רצון חבירו ועושה כל מה שחבירו מצוהו, מ"מ עיקר העשיה הוא אדעתיה דנפשיה, דהרי עיקר מה ששומע לדברי חבירו ועושה כציוויו הוא משום דמכיר בשכלו שהוא צריך לעשות רצון חבירו, אם מצד יראה, אם מצד אהבה או משום קבלת איזו טובה או סיבה אחרת. ועל כל פנים, הוא עושה מה ששכלו מחייב אותו שהוא צריך לעשות מעשה זו ונמצא עושה רצון עצמו ג"כ בזה שעושה רצון חבירו...' (בית הלוי, בראשית יז א)

מכאן ממשיך ה'בית הלוי' גם להבחנה שבין אדם לבהמה. הגמרא אומרת שבהמה נקנית במשיכה, אך עבד אינו נקנה בדרך זו. ההבדל ביניהם נובע מצד הדעת. לבהמה אין דעת, והמשיכה מגלה שהאדון החדש מושל בה. לעבד יש דעת עצמאית, הוא מבין מדעתו שהוא צריך להגיע לאדון כשזה קורא לו. לכן, בהליך של משיכה משום גילוי של שררה כלפי העבד, שכן העבד בחר לבוא אל האדון מדעתו.

הבחנה זו בין אדם ובהמה, היא המבארת את דברי המדרש המובאים בראש דרשתו של ה'בית הלוי': 'אע"פ שאדם אנחנו, נמשכנו אחריך כבהמה". יש כאן איזו מתיחות – האם על האדם לאבד את הדעת? האם למרות כל המשאבים האנושיים, עליו להיות כבהמה חסרת דעת? כאן עומדת נקודת המוקד - האדם צריך לחיות מצד אחד עם הידיעה שהקב"ה נתן לו את הדעת. ומצד שני, עליו לשנן לעצמו את ההכרה שלעולם לא יבין עד הסוף. בסופו של דבר תמיד נדרשת הכפיפות לריבונו של עולם. כך אמר ר' שמחה בונים מפרשיסחה, שלאדם צריך שיהיו שני כיסים באחד כתוב "ואנכי עפר ואפר" ובשני כתוב "בשבילי נברא העולם"...

בפרשה הקודמת נאמר על קורח ש"עינו הטעתו". ר' אלימלך מליז'נסק היה נוהג לומר שכל אדם צריך שתהיינה לו שתי עיניים באחת יראה את גדלות הבורא, ובשניה – את קטנות עצמו. קורח חסר את העין השניה, "עינו הטעתו".

הקב"ה נתן לנו דעת. אך הדעת הזאת צריכה לכלול את ההכרה בקטנות ובכפיפות האדם. בכך שהאדם לא יודע עד הסוף את הכל. לכן ברכת 'חונן הדעת' באה לאחר הברכה השלישית בתפילת שמונה עשרה. רק לאחר שאנחנו מגדלים את הקב"ה, ומבטלים את עצמנו, אנו רשאים לבקש דעת.

על הפסוק הפותח את סדר טהרת מי החטאת "זאת התורה אדם כי ימות באהל" דרשו חז"ל ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". נשאלת השאלה מה הקשר בין יגיעת התורה לבין פרשת חקת, המדברת על טהרה מטומאת מת? אפשר ועל פי האמור יתבררו הדברים. "זאת התורה אדם כי ימות באהל". אנחנו יושבים ולומדים כל היום תורה. אנחנו משתמשים בשכלנו כל היום. שאלות כמו 'איך יכול להיות שהגמרא אומר כך' ו'מה היתה הסברא של הרשב"א' נשמעות תדיר בבית המדרש. אנחנו מנסים להבין את התורה. לא סוגרים את הדעת. אך עדיין, עם כל הדעת הזו צריך לזכור שיש 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. אם אנו לא מבינים, זה לא משום שמה שכתוב כאן לא נכון, אלא משום שאנו לא זכינו להבין. זה הויכוח הגדול שלנו עם האקדמיה. אנחנו אומרים: אם לא נבין, הבעיה היא לא בתורה אלא אצלנו. כשר' עקיבא איגר לא הבין – הוא בכה מרה על חוסר ההבנה שלו. זאת התורה – אדם כי ימות באוהל, לא נסגור את השכל. אנחנו לא אומרים שאסור לשאול שאלות. אדרבה, אנחנו מקשים, שואלים ומתמודדים. אבל תמיד נדע, שאנחנו מנסים להבין, ואם לא נבין – זה עדיין נכון. זה היחס הראוי לתורה.

פרק ח' בתהילים מתחיל ומסיים במילים "מה אדיר שמך בכל הארץ". האמירה הזו מדגישה עד כמה הקב"ה גדול ואנחנו קטנים. ועדיין במרכז הפרק מופיע הפסוק: 'ותחסרהו מעט מאלוקים'. הקב"ה נתן לנו את היכולת לנסות וללמוד, והקב"ה נתן לנו עוצמות. אין כאן סתירה, אלא השלמה.

יתכן שפרשת פרה אדומה קשורה למוות וחיים. האדם הניצב אל מול תופעת המוות שואל שאלה אחת – למה זה קורה? מי יכול להבין. זאת ועוד, האדם הניצב אל מול תופעת המוות עלול להטיל ספק בטעם שיש בחיים. מה טעם יש בחיים שהמוות ממתין בסופם? כשהאדם ניצב אל מול תופעת המוות הוא מבין שלעולם לא יבין... הוא מבין שעד כמה שהוא גדול – הוא קטן. ומהצד השני, יש צורך בטהרה מהרגשות הללו. אסור שתופעת המוות תיטול את טעם החיים. אדרבה, האדם הניצב אל מול תופעת המוות מבין עד כמה החיים קצרים, ועד כמה צריך להספיק ולפעול. הרצון לחיות מתעצם מול המוות. אפר הפרה מטהר את טומאת המת.

ה'בן איש חי' בספרו 'רב פעלים' כותב נגד יהודי אחד, שלמד כמה ספרי קבלה, והחליט שהוא רוצה לפתוח בית מדרש ללימוד קבלה. על כך הגיב ה'בן איש חי' שהוא עצמו גדול מאותו האיש אבל מכיר ויודע שאינו יודע. הבעיה באותו האיש היא שאינו מכיר ויודע שאינו יודע. סוקרטס היה מסתובב ברחובות אתונה ותופס אנשים בעלי מלאכה והיה אומר להם: אני חכם ממך, ויודע שאני לא יודע. היודע אתה שאתה לא יודע? לא!

אין כאן רפיון ידיים מלימוד, מדעת. צריך לעבוד עם הדעת, 'ותחסרהו מעט מאלוקים', אך למרות זאת להכיר שיש משהו שהוא נעלה מאתנו.

לפני כמה שנים פורסם שבעיתון מדעי מתחילת המאה הודיעו המדענים שהם כבר יודעים את כל החוקים של העולם, חוץ משלושה שטרם התגלו... לעיתים, השחצנות היא זו שמונעת את הדעת.

יצא לנו לא מזמן לעסוק בבעיה רפואית אצל מישהו מבני משפחתנו. סבבנו בין הרופאים, שאלנו מיני שאלות וחקרנו אחר דרך הטיפול הטובה ביותר. לאחר זמן, גילינו תופעה מדהימה - ככל שהרופא קטן יותר, הוא יותר החלטי. דווקא הרופאים הגדולים מודים שהם לא יודעים הכל...

המסר שהתורה מעבירה אלינו באמצעות מצוות הפרה הוא חובתנו לפעול ולעשות מכח החכמה שנטע בנו בורא עולם, אך בד בבד לזכור תמיד שיש אלקים שם למעלה, ולגביו, אנו משימים את עצמנו כבהמה.

טעמה של מצוות פרה אדומה הוא שתהיה לנו מצווה אחת שנעשה אותה ללא טעם, רק מפני ציוויו של הקב"ה.