פרשת שלח- טובה הארץ מאד מאד
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור הפרשה שלנו, פרשת שלח, היא הפרשה של ארץ ישראל, עניינה, וחשיבותה. במרכז הפרשה יש את חטא המרגלים, ולאחר מכן הודעת הקב"ה לבני ישראל את החטא והעונש, ואז כתוב: 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד: וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ד' כִּי חָטָאנוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ד' וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ד' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ד' וְלֹא יִהְיֶה ד' עִמָּכֶם: וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ד' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה'
נשאלת השאלה, אנחנו יודעים שיש חטא – אך יש גם תשובה. לכאורה, המהלך של המעפילים כאן הוא מהלך של תשובה, שהרי הם התאבלו, התחרטו על המעשה, וכעת רוצים לעלות ולתקן את החטא. מדוע אם כן הם נענשו על כך?
אז ראשית, אפשר לומר שלפעמים קשה לתקן מה שקל לקלקל. אבל יותר מזה: יש לפעמים שיש עת רצון, וכשמאבדים את העת רצון הזאת, צריך לחכות הרבה זמן, ולפעמים זה בלתי אפשרי. הפסוק אומר: 'אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ' המעבר מחורב, מסיני, עד הכניסה לארץ ישראל זה אחד עשר יום. לכם לקח ארבעים שנה. היה עת רצון, שעת כושר – והם איבדו אותה. מה שחז"ל קוראים 'נטרפה השעה'.
יש גמרא בברכות, שבה משה מבקש מהקב"ה 'הראני נא את כבודך'. עונה לו הקב"ה: כשרציתי – בסנה, לא רצית והסתרת את פניך, כעת כשאתה רוצה, אני איני רוצה. האם הקב"ה מעניש אותו? – אך גם כאן יש לענות שיש זמני רצון. אז הקב"ה היה מוכן לתת למען מטרה מסוימת. אך עברה השעה.
במאמר מוסגר אני אומר, שכולכם כאן נמצאים בעת רצון. בחורי ישיבה. נותנים לכם את הכל – רק תשב ותלמד. לא צריך לדאוג לשום דבר, לא לאוכל, לא לפרנסה. רק לנצל את הזמן. בעלי בתים באים ואומרים לי: 'הלוואי והייתי יכול לשוב לישיבה, אך אי אפשר... אני שקוע בעסקים שלי'. כשיש עת רצון, צריך לחטוף – אחר כך זה לא מגיע. זה נכון גם בחינוך ילדים. אדם צעיר ואשתו טרודים – והילדים לא נותנים זמן לחינוך. והילדים גדלים, וכבר אין קשר עם ההורים. זה לא עונש, זה איבוד השעה. כך גם בזוגיות. תנצלו את הימים הטובים. אח"כ – מי יודע כמה צריך לחכות, אם בכלל. אך זה לא עיקר השיחה.
אני חושב שהתשובה לשאלה למה המעפילים זה לא תיקון לחטא המרגלים, אין כאן תשובה אמיתית על החטא, ואין כאן חרטה אמיתית. הם מדברים על: לא שמענו לה', כי חטאנו. אך הם לא אומרים: אנחנו מבינים שטעינו בכבודה של ארץ ישראל, ובאמת טובה הארץ מאוד מאוד. לא היתה כאן תשובה אמיתית, כי הם לא מבינים מה זה באמת ארץ ישראל. המורה הגדול שלנו לעניינה של ארץ ישראל – זה הרמב"ן. הרמב"ן הוא זה שטוען שמצוות יישוב א"י היא מצוות עשה הנוהגת לדורות. הוא זה שאומר בכמה מקומות בפירוש התורה (פרשת אחרי מות) שא"י היא לא עוד מצווה. זה מקום שבו הקב"ה משגיח ומנהיג אותו בהנהגה גלויה וישירה. שאר העולם – זה השגחה עקיפה, מלאכים, שרי מעלה. ובזה הרמב"ן מסביר המון מאמרי חז"ל וגמרות: 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שאין לו אלוה' – ומסביר: מי שנמצא בחו"ל, הוא כביכול נמצא בממשלת הקב"ה, אך לא בהשגחה אישית. זה בריחה מהשגחה והנהגה ישירה. לכן מצווה זו שקולה כנגד כל המצוות. ולכן כל המצוות שייכות בארץ ישראל, ובחו"ל זה רק בגדר 'הציבי לך ציונים'. אומרים בשם החפץ חיים שמצווה בארץ ישראל שווה פי חמש מאות ממצווה בחוץ לארץ.
ארץ ישראל היא לא עוד מצווה ככל המצוות. היא הנותנת תוכן לכל המצוות. וזה מצידו של הקב"ה. הרמב"ן אומר על הפסוקים: 'כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה' אומר הרמב"ן, שבחו"ל אדם יכול לשכוח את רבש"ע. במצרים – אדם יכול לומר, אם אני חרוץ – אקח מים מן הנילוס. בארץ ישראל – אדם זורע וחורש, ואז זה כבר לא תלוי בו, אלא הוא נושא עיניו לשמים. ובלשון הרמב"ן: 'כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם, אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עוזו. החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי, וכך המידה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם ה'...' וגם בדור הזה שחקלאות זה לא הדבר הכי חשוב, הקב"ה ממשיך להנהיג את העולם בדבר הזה. הכל כאן נגדנו, מה כולם נמשכים למקום הזה? 'למה לא אוגנדה?' – אך רק כאן, בארץ ישראל, אתה תרים את העיניים למעלה, ותראה את ההשגחה. גם את זה חידש הרמב"ן.
יש איגרת נפלאה של הרמב"ן בסוף הדרשה שלו 'תורת ה' תמימה', כנראה שזו דרשה שנשא בעכו כשעלה לארץ, והוא כותב בסופה: בגלל זה עזבתי את בני ביתי ואת כל הכבוד שהיה לי, וניטלטלתי בדרכים, וכל זה כדי להיות כאן בארץ ישראל... הוא לא רק הדובר הגדול של א"י, אלא גם איש המעשה.
תיקון חטא המרגלים לא מספיק לומר: הקב"ה אמר לנו להעלות לארץ ישראל, טוב, אז נלך. אלא יש להבין את 'טובה הארץ מאוד מאוד'. לא רק בגשמיות, אלא בעיקר ברוחנית. מי שבחו"ל – ממשיך לקיים מצוות, אך במהלך אחר. כבר דיברנו פעם שיש קשר בין חטא העגל לחטא המרגלים. בשני המקרים הללו משה משתמש בי"ג מידות וכו' – ובשניהם הקב"ה אומר: 'ביום פקדי ופקדתי'. אם תעשו חטא דומה לחטא העגל, אז פקדתי. חטא המרגלים דומה לחטא העגל. מדוע? לפי המהלך של הרמב"ן יש קשר. בחטא העגל בנ"י אמרו: לא רוצים השגחה ישירה של הקב"ה. הם רצו מנהיג, שאליו יכוונו. זו בריחה מהשגחה ישירה. אומר הקב"ה: ביום פקדי. מי שבורח מא"י, הוא בורח מאותה הנקודה. זה כמו עונש על תנאי: אם תעשה עבירה דומה, תקבל את העונש הזה.
אנחנו רגילים לומר שעונש זו לא נקמה, אלא תוצאה. צריך לחכות עד שהדבר הזה יתוקן. ירושלים – עניינה שלום. לכן, אם יש מחלוקת – אז באופן תוצאתי היא נרקבת. ארבעים שנה כדי להתגבר על חטא המרגלים.
יש מחלוקת בחז"ל מי זה היה צלפחד. דעה אחת – המקושש. דעה שניה – מהמעפילים. בנות צלפחד, חז"ל מדברים עליהם שהם אלו שתיקנו את חטא אביהם. הם חיבבו את ארץ ישראל. ארבעים שנה לקח עד שתוקן החטא הזה.
פרשה זו צריכה לחבר אותנו עם ארץ ישראל, והידיעה שא"י היא לא עוד מצווה, אלא שכל המצוות תלויות בהם. אנחנו הולכים עוד מעט להיפרד מבני חו"ל. ודאי, חלק גדול יחזרו בשנה הבאה, חלק נשארים עוד קצת, אך לפני הכל צריך לזכור שארץ ישראל היא לא עוד מצווה. 'טובה הארץ מאוד מאוד'. המקום של כל היהודים הוא בארץ ישראל. באמת, היו פעם שנים שהיה קשה לדבר על זה, ולא היה פשוט לעלות לארץ. וגם היום זה כך. פעם דיברתי גבוהה גבוהה עם חברים אמריקאים שיעלו לארץ . לקח עשרים שנה עד שהבנתי שזה לא פשוט. חכמה גדולה לדבר. אעפ"כ, זה לא מסלק את האמת. לפני שלושים שנה היה יותר קשה לעלות לארץ. זה ניסיון קשה עדיין, אך לא בלתי אפשרי.
כל בחור צריך לעזוב כשהוא יודע שהמקום האמיתי שלו פה, הוא ארץ ישראל. 'טובה הארץ מאוד מאוד', ואפילו היהדות, שנראה שיש יהדות באמריקה, עדיין הנקודה העיקרית חסרה. צריכים לשאוף לחזור. בהרבה מקרים אני מנחה בחורים להישאר שם כמה שנים כי שם יותר קל לעשות תואר וכו'- אך 'גג' אחרי עשר שנים, אתם עולים למטוס של 'נפש בנפש' – ועולים לארץ. כאן זה המקום שלנו. אין לפי הרמב"ן לדבר על יידישקייט, כשזה לא בארץ ישראל. צריכים שיקול דעת, אך בסופו של דבר – המקום של כולנו בארץ ישראל.
