פר' תרומה – שמחה אמיתית

הרב יחזקאל יעקבסון

בס"ד

שמחה אמיתית

שיחת ראש הישיבה – פרשת תרומה

ר"ח אדר. 'משנכנס אדר מרבין משמחה'. מי לא שר את זה, מי לא יודע מה שכתוב פה, מי לא מנסה. וכמדומני, שכל כך הרבה שרים על שמחה, מדברים על שמחה, כל העולם מחפש שמחה, ולפעמים אתה רואה כמה אנשים רחוקים משמחה אמיתית, כמה הם לא יודעים מה זאת שמחה, אולי הם חושבים שמה שאצלם נקרא שמחה זה באמת כך. יש עוד כמה מושגים שנפלו כך. העולם כל הזמן מדבר על אהבה, וכמה אהבה אמיתית רחוקה, אהבה בטהרתה. לאהוב באמת – רחוקים מזה.

אני רוצה לדבר היום על שמחה. 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'. זה חשוב לכולם, יש כאן אנשים שהיו שנה שעברה שמיניסטים. בד"כ תפקידם היה לארגן את שמחת פורים, וככל שמשמידים יותר את המוסד – כן ייטב...

'מצווה גדולה להיות במשחה תמיד' – על איזה שמחה אנחנו מדברים? אני רוצה לצאת בגמרא, שהיא אחד הגמרות התמוהות ביותר בש"ס. אומרת הגמרא:

"הנהו תרי מיני, חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה, אמר ליה ששון לשמחה: אנא עדיפנא מינך, דכתיב (ישעיהו לה) ששון ושמחה ישיגו וגו'. - אמר ליה שמחה לששון: אנא עדיפנא מינך, דכתיב (אסתר ח) שמחה וששון ליהודים. אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא, דכתיב (ישעיהו נה) כי בשמחה תצאו. אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא, דכתיב ושאבתם מים בששון. אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו: עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב ושאבתם מים בששון. - אמר ליה: אי הוה כתיב לששון - כדקאמרת, השתא דכתיב בששון - משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא, ומלינן ביה מיא"

הגמרא מוזרה מאוד. מה מעניין אותנו מה המינים אומרים, ואם הם כבר אומרים, מה זה צריך להיות בגמרא? עד כדי כך הגמרא מוזרה, שראיתי עדות על הגר"א, שאמר שהוא מכיר חסיד או רב אחד, שצם ארבעים יום כדי להבין את המאמר הזה, ולאחר מכן נשלח אליו מלאך שהסביר לו את הגמרא. במקום שני כתוב, שאומרים בשמו שששון ושמחה זה שתי המלכויות האחרונות, אדום וישמעאל, שיש פה ויכוח מי יגבר על מי, ויש פה סודות גדולים.

אני מצאתי בשם משמואל לסוכות, דבר שמוריד את הגמרא הזאת אלינו. קודם כל צריכים לדעת, המלבי"ם – המומחיות שלו להסביר כפל לשון וכו'. תמיד יש לו מהות אחרת. הוא מסביר ש'ששון' – זה החיצוניות, השמחה הריקודים וכו'. מעשה השמחה. 'שמחה' – זה ההרגשה הפנימית. אדם שמח, טוב לו, הוא מאושר. אומר השם משמואל, שהיה פה ויכוח מה עדיף. למה צריך לשאוף. בא ר' אבהו ואמר לו: אתם חושבים שיש ערך לששון, לשמחה, שאלו המטרות בפני עצמם, וממילא צריך לשאול מי מהם עדיף? – אך לא הששון הוא מטרה בפני עצמה ולא השמחה. השאלה היא למה היא משמשת. זה כמו שלא נשאל 'מה עדיף לאכול: לחם או בשר?' – אין כאן עדיפות, אלא השאלה בשביל מה. אבל שני הדברים הללו הם 'ושאבתם מים בששון'. לוקחים את הדברים הללו לעבודת ה', לקחת את הגוף, להוציא אותו מהחיצוניות, ולהפוך אותו כלי לעבודת ה'. המינים מתווכחים מה עדיף, אנחנו שואלים לאן לוקחים את זה.

כשהשכינה שורה מתוך שמחה, והשמחה היא של מצווה, ממילא מגיעים ל'ושאבתם מים בששון'. אדם צריך לראות האם שמחת הפורים ומעשה הפורים הביאו אותו יותר קרוב לקב"ה, או ריחקו אותו. היו התקדמות או ירידה. אם קרבו אותו – כנראה שזה היה שמחה אמיתית, וכן ההפך. זה הדרך של השם משמואל.

אני רוצה ללכת בדרך אחרת, נוספת. ששון ושמחה מתווכחים מי קודם. השאלה היא מי בראש. מי חשוב, מי ישרת את מי. בא ר' אבהו ואמר: זה מינים. מי שחושב שהשמחה היא אני, ששם את עצמו במרכז, האגואיזם והטיפוח העצמי, זה בדיוק האנטי של שמחה. כי אין שמחה אלא בזה שהאדם יוצא מהאנוכיות, מה'אני'. לא הוא במרכז, אלא השני במרכז.

לחדד את הדבר, כתוב ברמב"ם:

"כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות... וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם."

מה זה השמחה? זה שאתה לוקח אחרים, ומשתף אותם. השמחה היא לראות את האחר, ולהשפיע עליו. כי אי אפשר להיות שמח כשאני חושב רק על עצמי. כי אם זה רק אני, אז למה אני כך וכך, ולאחר יותר טוב וכו'. כל הזמן האדם מוקף בדאגות, ובקנאה. ההפוך מהשמחה זה האבל. הביטוי של אבל זה 'ישב בדד וידום'. כשאדם לבדו זה אנטי שמחה. השמחה זה לראות את השני.

הגמרא בתענית (כב, א) אומרת:

"...אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי. אמר ליה: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו. אמר להו: מאי עובדייכו? - אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו - טרחינן ועבדינן להו שלמא..."

במה בא לידי ביטוי הבדיחות שלהם? משמחים עצובים, ועושים שלום בין בני אדם. זה השימוש של שמחה. שמחה שרואה את השני במרכז. אגב, אני טוען שהדבר המיוחד בשמחת חתן, זה לא רק ההזדהות עם החתן בשמחתו, אלא שהחתן עושה את הצעד הראשון לצאת מעצמו. עד עכשיו היית באיזשהו מקום לבד. חשבת בלשון יחיד. אתה מתחתן? תצא מהאגואיזם. הרעיון הוא היציאה מהאנוכיות. כאן יש את השמחה. השמחה היא לחשוב על האחר. כשאדם שקוע בעצמו, ממילא באים כל הדכאונות.

כיוון שיסוד השמחה זה לחשוב על האחר, מביאה הגמרא את האבסורד – אתם חושבים שאתם שמחים? הרי שניכם חושבים רק על עצמכם. לקחת את השמחה ולשמש איתה מישהו אחר, להיות איתה עבור האחרים – זאת שמחה. תרי המינים לא הבינו את נקודת השמחה.

לכן פורים, שיסוד השמחה קיים בו, מצוי בו העניין של מתנות לאביונים, משלוח מנות. היסוד של האחדות. אגב, הרעיון של המשלוח מנות זה חלק מסעודת פורים. זה בדיוק הרמב"ם לעיל. אתה שולח מהסעודה שלך לאחרים. כי הרעיון הוא: אני לא אוכל לבד. איך אני יכול לאכול לבד? אני לוקח מהסעודה שלי, ומשתף בה את האחרים. שמחת פורים של 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', באה לומר: תהיה שמח, ע"י זה שתשפיע על אחרים, תשפיע טוב, תאהב אותם, תתן להם.

אוי לאלה שמדברים על שמחה כשחושבים על עצמם. יש אנשים שבפורים מוצאים הזדמנות לרדת על החברים, להעליב אותם, לרדת על הרבנים וכו'. ממש שפיכות דמים. כל השנה זה אסור, אז ודאי בפורים אסורה הלבנת פנים. הלבנת פנים היא האנטיתזה לשמחה. אל תחשוב על עצמך, אלא על אחרים. ביקורת בונה – מקובל. אך לא בהשפלה והעלבה.

הלוואי ש'משמנכנס אדר מרבין בשמחה', שהפורים שלנו יהיה בבחינת שאיבת רוח הקודש לכל השנה כולה.