פר' ויגש - "וכיפר אדמתו עמו"
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור דברים בעקבות האירועים בדרום
אנחנו נמצאים בימים קשים, ימים של מלחמה. יש המון אנשים שנמצאים תחת פגזים, לא יכולים ללכת לעבודה, ילדים לא הולכים לבית ספר. זמן מלחמה. על כל מלחמה ועל כל צרה צריך לדבר ולהתפלל ולהבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו. באופן מיוחד אני מרגיש שיש לנו תלמידים משלנו שנמצאים בקו החזית. היום ואתמול עשיתי שיחות טלפונים עם כמה מחיילנו שאוטוטו צריכים להיכנס. הם קודם כל מבקשים ברכה, שהקב"ה ישמור עליהם, אך הם שואלים גם: הרב, מה אנחנו צריכים לקחת איתנו? הם מספרים שפתאום גם החיילים החילוניים מבקשים תהלים, תפילין, לעשות משהו כדי להיכנס למלחמה מוכן. לכולם אני אומר: תלמדו טוב את הרמב"ם של הלכות מלכים, שהוא פסק ההלכה למי שיוצא למלחמה. הרמב"ם מדבר על אלו שחוזרים מערכי מלחמה, ולאחר מכן הוא אומר:
ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך.
תשכח מהכל, ותתמקד במלחמה. מסבירים המפרשים: איך אדם יכול לא לפחד? – אלא, שאדם לא צריך להכניס את עצמו לפחד. לא להכניס את הראש להרהורים אסורים כאלו.
הרמב"ם מבטיח כאן, שזה דבר לא מצוי. ודאי שלא צריך לשאול על אלו שבטחו ולא חזרו, כי הרמב"ם מדבר כאן על הכלל ולא על הפרט.
זה רמב"ם שצריך לחזור ולחזור. כשהייתי כאן בחור ישיבה במלחמת יום הכיפורים בשנת 73' ואמרו בחורים שחזרו מהמלחמה שהרמב"ם הזה ליווה אותם לאורך כל הקרבות.
אולם, אם נתבונן, נראה שהרמב"ם הזה מוזר מאוד: מצד אחד, הרמב"ם אומר שהאדם צריך לזכור שהוא עושה מלחמה על ייחוד ה'. מלחמות ה' אדוני נלחם ורעב לא תבוא אל ביתך. – אך בשלמא, אם הוא מדבר על מלחמת מצווה, מילא. אך כאן הרמב"ם מדבר על מלחמת הרשות. מלחמת רשות זה מלחמה שהמלך עושה אותה לפעמים להרחיב גבולות וכו' – על איזה ייחוד ה' הרמב"ם מדבר, עד כדי כך שהוא אומר שאם אדם לא נלחם בכל לבו, הוא עובר על 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה'?
וגם על זה אמרתי לתלמידים שלנו: אל תההסו ואל תפחדו אם אתם רואים אוייב לפניכם ובגלל שיש לידו אשה וילדים אתם לא פוגעים בו, אם בגלל רחמנות על מי שלא צריך לרחם אתה מסכן את עצמך ואת חברך, אתה עובר על 'אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם' (ירמ' מח, י).
אנחנו צריכים להבין שעניין של מלחמה של כלל ישראל זה דבר מיוחד. זה נכון שעם ישראל כמו בכל מלחמה צריך להלחם, אך יש בפנימיות של הדבר הבדל עצום. הלכות בית כנסת לומדים מקדושת מחנה ישראל. והפסוק בפרשת כי תצוא על שמירת המחנה אומר: 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ' (דברים כג, טו). מה זה 'כי ה' אלוקיך מתהלך'? – יש מי שאומר שזה כיוון שארון ברית ה' הולך איתם, אך אנחנו יודעים שהמצווה מדברת גם בזמן שאין ארון ההולך לפני המחנה.
אנחנו צריכים להבין מה זה עם ישראל ומה זה מלחמה של עם ישראל. כדי להבין, יש בשמואל, כשדוד נלחם עם גלית, גלית יוצא החוצה, איש גדול, חזק, והוא עושה לעג וקלס מצבא ישראל. הוא אומר שם 'בואו נראה מי יכול לצאת'. הוא אומר: 'לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי...' איך אומרים אצלנו? מי הגבר שיכול לעמוד מולי? דוד מגיע, ושומע מה הוא אומר, והוא תמה שאף אחד לא ניגש אליו. ואז הוא אומר: 'כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים' – והרי גלית לא דבר על אלוקים? גם בהמשך הוא אומר: 'כי חרף מערכות אלוקים חיים' וגם בהמשך הוא אומר לגלית: 'אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ'. התשובה היא: לעשות צחוק מעם ישראל, זה לעשות לעג מריבונו של עולם. כי עם ישראל וצבא ישראל זה הנציג של ריבונו של עולם בארץ. נכון שגלית לא אמר מילה אחת על ריבונו של עולם, אך דוד מתרגם את זה לחילול ה'.
אנחנו יודעים שגאווה זה מידה לא טובה. זה נכון לאדם הפרטי. אבל כשמדובר על כבוד ישראל, כשעושים צחוק מכבוד ישראל זה חילול ה'. הנביא יחזקאל מדבר על עם ישראל שנמצא בגלות והגויים צוחקים עליו, ואומרים 'עם ה' ומארצו יצאו', והקב"ה אמר שהוא יושיע אותם בגלל שכבודו מחולל. יש כאן מימד של חילול ה' לאומי. וגם להיפך: כשמצנחים, יש כאן כבוד ישראל, וממילא כבוד ריבונו של עולם. זה מימד של קידוש ה'. וזה גם קידוש ה' ע"י אנשים שבכלל לא התכוונו לקדש את ה'.
מה אומרים הגויים? לא לחינם אתה שומע בחדשות איך באירופה כל האירופאים אומרים 'איך אתם מתנהגים?' – הם לא מסוגלים, הם רגילים שהיהודים הם בני מוות, פתאום יהודים שמענישים ומנצחים וכו' – את זה הם לא מסוגלים לסבול. וזה הסיבה ללכת בדווקא. ולכן יש לנו כל כך הרבה אחריות, ועל זה הצער הגדול על המנהיגים שהם לא מבינים שהם לא מייצגים רק את עצמם, אלא תתחילו להבין את מה אתם מייצגים. ריבונו של עולם הולך בצבא ישראל.
אצל יהושע יש את אותו הרעיון: עם ישראל נכנס לארץ ישראל. לאחר כיבוש יריחו עכן נעל בחרם. לאחר מכן עם ישראל יצא להלחם בעי והספיד. מה קרה? נהרגים שלושים וששה אנשים. בא יהושע אחרי זה, 'ויקרע יהושע שמלותיו...ומה תעשה לשמך הגדול'. מה יהושע אומר: רבש"ע, עם ישראל הפסיד במלחמה, ויש כאן חילול ה'. וכשנותנים לאויבים, ומשמידים אותם, ועושים עבודה שלמה עד הסוף 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם' יש כאן קידוש ה'. 'כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך' – נכון שזה מחייב לשמור על רמה רוחנית גבוהה, אך זה קודם כל מציאות. עם ישראל מייצג את ריבונו של עולם.
ולכן גם כשהרמב"ם מדבר על מלחמת רשות, יכול הרמב"ם לבוא ולומר 'ידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה', כי יש כאן מקודה של ייחוד ה'. חייל אסור לו לחשוב על 'לשם ייחוד'. הוא צריך לעשות את העבודה שלו כחייל הכי טוב. עכשיו אתה מייצג את צבא ה'. ולכן הרמב"ם יכול לבוא ולומר שהמלחמה הזאת היא מלאכת ה', ולכן מי שלא עושה כך הוא 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה'. וכשאדם מקדש שם שמים, יוצא שיש כאן קידוש שם שמים בהבנה חדשה. עצם הניצחון זה קידוש ה'. במלחמת ששת הימים, הייתי ילד, ובשישה ימים עם ישראל הגדיל את שטח המדינה פי שלוש. 25 שנה אחרי שיצאו מאושוויץ. איזה התעוררות רוחנית היתה לאחר המלחמה ההיא.
ותדעו, שכשהחיזבאללה או החמאס מפגיז אותנו ואנחנו יושבים בשקט לולא מגיבים, הם צוחקים להם, אז גם שהם עושים צחוק מברק ואולמרט, ואני לא מחזיק מהם, אז מה שהם מייצגים, יש בזה חילול ה'. וכשעם ישראל קם על הרגליים ואומר: 'לא עוד', שוב מחזירים את קידוש ה'. וזה עומק המלחמה. רק צריך להתפלל שהמנהיגים שלנו יבינו את זה, ולא מה שעשו עד היום שבגלל נמיכות הקומה, והרפיסות וחלישות הדעת עושים צעד אחד קדימה ושתי צעדים אחורה, מחליטים ולא עושים. שהם יבינו את הרמב"ם הזה. ולצערנו הרב, לפעמים כשהעם מתנהג כרגיל, אז המנהיגים מלמעלה הם נותנים את המוטיבציה ואת הכוח לאנשים שלמטה. צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, לקח את אנגליה והנהיג אותה. זה עם נורמאלי. לפעמים אנחנו נמצאים במצב שצריך את ה'התערותא דלתתא'. העם סה"כ בריא, והעם מבין את זה, והוא זועק שלא ייתכן שיעשו ממנו צחוק. עברו הימים שיאמרו שהיהודים הם בני מוות. זאת מלאכת ה', ושככך יוצאים למלחמה, ממילא ה' מתהלך בתוכנו, מחננו קדוש, וכמו שהרמב"ם אומר 'כי מלחמות ה' אדוני נלחם...' – זה החייל הפרטי, ועם ישראל כולו יזכה לגאולה, לניצחון ולנקמה. ושוב, גם נקמה זו מידה מגונה כשהיא של יחיד. אם נקמה של עם במי שפגע בו – אז זה 'א-ל נקמות ה' ' – נקמה נמצאת בין שני שמות. זו נקמה ראויה. זה הדבר שעומד בפתחנו, ואני מבקש מאנשים להתפלל, תמיד צריך להתפלל כשחיילים שלנו נמצאים בחזית. חיילים מבית המדרש הזה עומדים להיכנס לעזה להלחם, בעז"ה יכנסו בשלום ויצאו בשלום, ולא יהיה בהם שום פגע ונזק כלל. אנחנו מפה נתחזק בעבודת ה', אנחנו מפה והם שם – ובעז"ה תבוא ישועה לעם ישראל.
