פר' ויקרא - כפיה לקיום מצוות
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ב"ה
פרשת ויקרא – כפיה לקיום מצוות
ויקרא א, ג:
אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ד':
על הפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית" אומרת הגמרא בראש השנה דף ו' ע"א:
ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך למה לי מיקריב אותו נפקא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא
הקרבת קורבן חייבת להיות מתוך רצון חופשי של המקריב, אבל ניתן להשיג רצון חופשי זה גם באמצעות כפייה.
ובגמ' יבמות דף קו ע"א:
תנו רבנן חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושית פסולה גט מעושה כשר היכי דמי אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי ואי לא אמר רוצה אני גט נמי לא הכי קאמר חליצה מוטעת לעולם כשר וגט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
וכן בכתובות דף פו ע"א[1] לגבי מצות עשה של פריעת בעל חוב:
א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל, תנינא: במה דברים אמורים - במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו.
ויש להקדים לשון רמב"ם ספר המצות מ"ע ר"ה לגבי מצות תוכחה:
והמצוה הר"ה היא שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא ואם יחטא זולתי מה לי, דינו עם אלהיו. זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה. ואם השתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו ואעפ"י שלא יצא עליו עדות יחייב עליו דין. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) הוכח תוכיח את עמיתך.
תוכחה לקיום מצות וכפיה לקיום מצות, האם הם שני דברים או שהם דבר אחד? בפשטות הם שני דברים שונים, יש כפיה בדברים יש כפיה במעשים. יתכן עוד שמצות התוכחה היא לכל אדם אבל הכפיה היא רק לבית הדין. ויתר על כן: מצות התוכחה היא למטרת החזרה למוטב כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה ו':
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך...
ודעת כמה ראשונים שבמקום שלא ישמע אין מצות תוכחה (ע' משנה ברורה בביאור הלכה סימן תר"ח סעיף ב'). אבל הכפיה היא אדרבא, כדי להכריחו בפועל לקיים שהרי מכין אותו עד שתצא נפשו. כתבו כמה אחרונים שיסוד הכפיה הוא מדין מצות שופטים ושוטרים (תורת האוהל, הרב הרצוג, מהד' תשנ"ג ע' כז. וכ"כ בדברות משה ב"ק סימן יח ענף ג'), ע' לשון הרמב"ם בספר המצות קע"ו:
והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש.
גם בגדר תוכחה מצאנו כפיה, וזה דין אפרושי מאיסורא, ובפשטות לדעת הרא"ש בשבת זהו דרבנן. ע' רא"ש שבת פ"א סימן א', על המשנה "יציאות השבת שתים שהן ארבע":
ותרי בבי קמייתא דקתני בהן בעה"ב פטור והעני פטור מפרש בגמרא (דף ג א) דפטור ומותר לגמרי משום דלאו מידי קעביד. וקשה והיכי קאמר דפטור ומותר לגמרי והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז (דף ו ב) דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו דמ"מ איסורא דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו.
אבל ע' מ"ב בשעה"צ שמ"ז אות ח' שזה לאו דוקא, וזהו דאוריתא:
ולכאורה מש"כ דרבנן לאו דוקא הוא לפי מה דאיתא בברכות ע"ב הרואה לחבירו שהוא לבוש כלאים [לפי גרסת הרמב"ם ופסק השו"ע יו"ד ש"ג] דצריך לפשוט אפילו בשוק ומשמע שם בגמרא דלאו תקנתא דרבנן בעלמא הוא וא"כ ה"ה בעניננו הלא מחוייב למחות בידו מן התורה כדי להפרישו מאיסור
וברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה טו:
אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב.
ובהלכה טז חילק בין חייבי עולות ושלמים שממשכנין אותן ובין חייבי חטאות ואשמות שאין ממשכנין אותם.
והנה, מצאנו הבדל בין הכפיה של הגמרא ביבמות בגט ובקרבנות, לבין הכפיה שבגמ' כתובות, שבגט ובקרבנות מוזכר שצריך לומר רוצה אני אבל בשאר המצות כתוב רק שכופין אותו עד שתצא נפשו ולא הוזכר שצריך לומר רוצה אני. האם אמנם זה ההבדל?
אמנם בגמרא ב"ק דף ס"ב ע"א מחלקת הגמרא בין אומר רוצה אני לבין לא אומר רוצה אני:
א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני.
אבל כתב הגר"א בשו"ע סימן ר"ה סעיף א':
מי שאנסוהו כו'. ולא הזכירו הא דאמרינן ס"פ הכונס דוקא בשאמר רוצה אני דס"ל דסוגיא דשם ס"ל דחמס הוא דאורייתא כמ"ש מה בין גזלן כו' אבל לסוגיא דפ"ג דסנהדרין דחמסן מדרבנן א"כ ל"ק מדר"ה דאמר תלוה וזבין כו' כיון שהוא מדרבנן אין יוצאה בדיינין וזביניה זביני אפילו לא אמר רוצה אני וכן הרמב"ם בפ"א מה' גזילה לא הזכיר החמסן רק שעובר משום לא תחמוד אפילו אמר רוצה.
ואם כן, להלכה רק בגיטין ובקרבנות צריך לומר רוצה אני, ומה ההבדל? כתב האור שמח בהלכות ממרים פרק ד' הלכה ג' שהא דהוזכר בית דין הוא רק במקום שצריך רצון וכוונה. אבל במצות כמו מצה סוכה ופריעת בעל חוב שאין צריך כוונה אין צריך לומר רוצה אני. אלא שהוסיף באור שמח שלפי מ"ד שכל מצות צריכות כוונה, אם כן בכולם צריך בית דין שיכפה ויאמרו רוצה אני. ויתכן שמשום כך לשון הבריתא הוא "אומרים לו עשה סוכה ואינו עשה עשה לולב ואינו עושה", משום שכשמדובר על ההכנות למצוה, הרי למעשה תהיה לו סוכה ולולב וזה נכון אף למ"ד מצות צריכות כוונה.
וכתב הרמב'ם בהלכות גירושין פרק ב' הלכה כ':
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.
יש שלמדו פשט שבכל אדם מישראל יש רצון פנימי, האם אמנם זה אמור בכל יהודי משום שיש "רצון פנימי" או שיש כאן סברא הלכתית באדם שמקיים את כל המצוות בבסופו של דבר גם במודע מסכים בדיעבד לכפיה? ונ"מ במומר לדת ישמעאלית שדן שם האו"ש אם שייך לגביו כפיה שהרי ודאי אינו רוצה?
ע' אור שמח שם פ"ג הלכה כ' שהביא תשובות אחרונים שסברת הרמב"ם לא שייכת במומר ומי שעושה במזיד ואדרבא אינו שמח במה שכופין עליו. ובתשובות עבודת הגרשוני סימן לט כתב בה"א על דברי הרמב"ם הללו:
מלשון הזה משמע דוקא מי שהוא ארוצה להיות כישרל ולשות כל המצוה עליו נאמר שעל ידי ההכאות תשש יצרו וגירש לרצונו אבל מומר שאינו רוצה להיותו כישראלולקיים מצות אין שייך בו לומר שתשש יצרו ומגרשלרצונו רק כל מה שהוא עושה מיראת ההכאות הוא עושה אם כן אין תקנה לאשת מומר
האם כל אדם יכול לכפות או רק בית דין? הקצות חו"מ סימן א' בס"ק א' כתב שלכפיה צריך בית דין סמוכין, אבל הנתיבות שם כתב:
גם מה שכתב [בסק"א] דאי שעבודא לאו דאורייתא והבית דין כופין בעי בי"ד [מומחין] דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נראה לפענ"ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בב"ק כ"ח [ע"א] גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, ע"ש.
אבל הקצות הוכיח את דבריו מתוספות בסוגיה בגיטין שם אומרת הגמרא בדף פח ע"ב:
אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי א"ל והא אנן הדיוטות אנן ותניא היה ר"ט אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר (שמות כ"א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות א"ל אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אי הכי גזילות וחבלות נמי כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו.
ובתוספות סנהדרין ב' ע"ב ד"ה ליבעי נמי מומחין, כתבו שלימוד מאשר תשים לפניהם אינו לימוד לפסול הדיוטות, אלא " דבגיטין לענין מילי דכפייה איירי", ואם כן הרי שגם בהודאות והלואות צריך כפיה לשלם רק בדיינים מומחים. ואף שמיירי לגבי מצות עשה של פריעת בעל חוב. הרי שגם על מצות עשה כזו צריך כפיה ועישוי של בית דין. ולכןן כתב הקצות במשובב נתיבות "ותמהני, כי כונתו להשיג על דברנו והוא מתעסק בהשגה על דברי תוס', כי דברנו שם עפ"י דברי תוס' בנוים".
האם בסמכותו של בית הדין - ואולי אף מחובתו - לכפות גם קיומן של מצוות עשה מדרבנן? האם כופים רק מי שאומר "איני נוטל לולב", ושאר מצוות מן התורה, או שמא בסמכותו לכפות גם מי שאומר: "איני מדליק נר חנוכה", או שמסרב לקיים מצוות אחרות מדרבנן?
מרש"י לסוגיה בכתובות דף פו, ניתן להסיק לכאורה שאין דין כפייה במצוות עשה מדרבנן.
על דברי אביי: "מצווה על היתומים לפרוע חוב אביהן", כותב רש"י:
משום כבוד אביהם, אלא שאין לבית דין לכופן על כך, דלאו מצוות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב, אלא מצווה בעלמא, דרבנן.
מפירוש רש"י יוצא שהטעם לכך שאין לכפות על יתומים לפרוע חוב אביהם הוא משום שמצוות פירעון חוב אביהם היא "מצוה בעלמא, מדרבנן". האם ניתן ללמוד מכאן שבכל מצווה מדרבנן אין כופין, או רק כאן שזוהי מצווה "בעלמא", שאינה "מפורשת"? מתוספות משמע שאכן זו דעת רש"י אלא שהם חלקו עליו:
ובקונט' פי' לקמן גבי קטינא דהואיל וליכא מצוה אלא מדרבנן לא כייפינן להו ואין נראה דאשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בהשולח (גיטין מ.) דכופין את היורשים.
וכן דעת הרשב"א שגם על דרבנן מכים:
אבל למי שאינו רוצה לקיים את המצווה, ואפילו מצווה מדרבנן, מלקין אותו בלא קצבה עד שיקבל ויעשה, ואפילו עד שתצא נפשו.
מקורות נוספים:
ע' צניף מלוכה, הרב נריה, תורת הערבות ע' 56; עיוני הלכה (מתוך דפי קשר אלון שבות), הרב יהודה שביב, כפיה על מצות, ע' 69;
