שיחת רה"י לראש השנה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור חז"ל תיקנו שאסור ללמוד תורה לאור הנר בשבת כדי שהלומד לא יטה את הנר, ואם יטה את הנר חס ושלום יעבור על מבעיר.
כתוב בגמרא:
"אמר רבי ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא וביקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר" (שבת י"ב: )
הרי רבי ישמעאל לא היטה אז איך הוא ראה מזה את את גדלות דברי חכמים?
כותב הראי"ה קוק:
"גזירות חכמים בסייג לתורה, שלא יכניס אדם עצמו בדבר שהוא יכול לבא מזה לעבור ע"ד תורה, יש בזה שתי כונות. הכונה הפשוטה, להסיר המכשול המעשי שלא יעבור ע"ד תורה בפועל. אמנם זאת הכונה לא תבטל כ"א כשהעובר יכשל באמת, ומתוך שיעבור על הסייג יבא לעבור על גוף דברי תורה עצמה. אמנם יש בזה עוד כונה שני', שהרי יסוד יראת ד' וקיומה של תורה תלוי באיכות ציור רוממות ערכם של דברי תורה בלבו של אדם. והנה כשאדם נזהר בעצמו לבלי הכניס עצמו למצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מן התורה, זאת הזהירות בעצמה חוקקת בלבבו רושם חזק כמה גדול הוא ערכה של שמירת התורה, וכמה רב הוא ההפסד בעבירת דבר אחד מה"ת, שהרי אפילו להכנס במצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מה"ת הוא מרחיק את עצמו כמו שאדם מרחיק את עצמו מחשש סכנת נפשו, וכמו שהוא שומר מכל משמר אוצר יקר ונחמד, שגם מחשש רחוק של איבודו הוא מגין עליו. ולהיפך כשהאדם נכנס במצב כזה שהוא עלול לעבור ע"ד של תורה, אע"פ שיזהר ולא יעבור, מ"ם מרשים דבר זה עצמו בלבבו איזה ירידה על ערך קיום התורה בכלל. שהרי אין הדבר כ"כ נשגב אצלו, שהרי אינו חש שישמור עצמו מהכנס במקום שיש חשש שיבא לעבור ע"ד תורה, ופעולת הרפיון על כלל קיום התורה פועלת לרעה גם כשלא יעבור בפועל ע"ד מה"ת... מ"מ רפיון בנפש כבר פועל הדבר במה שמכניס עצמו לחשש קרוב לעבור ע"ד תורה שהרי ביקש להטות. ע"כ אמר גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר" (עין איה שבת י"ב)
זה שר' ישמעאל ביקש להטות היה בזה זילותא של עבירה. לכן הוא אמר כמה גדולים מעשה חכמים.
לאור זאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם אנחנו יודעים שעבירות הם כמו רעל עבורנו? האם התורה היא עיקר חיינו? האם ברור לנו שאנחנו שגרירי ה' בעולם?
רב נתן אומר שר' ישמעאל בן אלישע היטה ובטעות עבר על מבעיר
וכך כתוב בגמרא:
רבי נתן אומר (ר' ישמעאל בן אלישע): קרא והיטה, וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והיטתי נר בשבת, לכשייבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה" (שבת י"ב:)
כותב הראי"ה קוק:
"הכתיבה על הפנקס מעוררת שראוי לאדם שיהיו חטאיו אצלו זכורים, לא שכוחים. וטעם הדבר הוא, שאם היתה כל פעולה פועלת על הנפש רק לשעתה, הי' די בתשובה שעושה בשעת החטא, וידיעת החטא בעתיד הרחוק הי' למותר.... אין הדבר כן, כי הכחות הנפשיים שבאדם ופעולותיו הפרטיות המה אחוזים וסבוכים זה בזה, וחטא אחד יאבד טובה הרבה , כי פועל הוא לרעה על כמה ממדות הטובות להשחיתן.... ומאשר הרשמים שתפעול כל פעולה על הנפש, יחלקו בין פעולה לפעולה לא לבד מצד עצמותה של הפעולה אם טובה היא או רעה, כ"א גם לפי המצבים והסבות שגרמו את הפעולה ההיא, שאינו דומה רושם שעושה פעולה הנעשית ממצב של טוב לב כאותה שנעשית ממצב של כאב לב, וכיוצא בחליפות של מצבי הנפש שבאדם, ותולדותיהם יוכרו למבחין היטב בעמקי חכמת הנפש... ע"כ לא לבד את עצם החטא ראוי לרשום כ"א את הסבה שחוללתו, וכן נהג ר"י ב"א שכתב אני ישב"א קריתי, הסבתי והטיתי נר בשבת, הפעולה, למען דעת כי לא איכות הפעולה לבד תוכר ברישומה על תוצאות יתר ארחות החיים כ"א גם אפני סבתה.. ע"כ הסבה של אני אקרא ולא אטה שהיא הביאה את החטא, היא ג"כ ראויה להצטרף בתוך עצם הכפרה, אע"פ שעצם העבירה יש לה צביון שלם ג"כ מבלעדי הסבה. ע"כ רשם בפנקסו לא את חובת חטאתו לבדה כ"א ג"כ שתהיה שמנה, כלומר שחטאו הוא ענין שראוי לבקש כפרה ג"כ על המילוי שלו, על הסבה שגרמתו, לא רק בתור גורם לחטא שאינו עולה בשם לעצמו ואינו צריך לזכירה פרטית, כ"א גם מצד עצמו. כי ראוי לכל אדם לקחת מוסר מזה, ללכת בתם ולהיות חרד על כל דברי חז"ל בסייגיהם בלא נטיה של התחכמות פרטית, נמצא שהרעיון עצמו שגרם החטא גם הוא נזקק לכפרה, ויהיה נכלל במילוי החטאת, במה שתהיה לזכרון לפניו החובה שתהיה החטאת שמנה"(עין איה שבת י"ב)
ר' ישמעאל כתב בפנקס את החטא ואת מניעי החטא, כי יש לחטא השפעה ארוכת טווח. שאדם עושה תשובה הוא צריך לטפל בשורש. ר' ישמעאל הרגיש שהוא חטא בגלל גאווה שהוא לא ביטל את דעתו בפני החכמים. ור' ישמעאל החליט לעבוד על מידת הגאווה שלו. ולכן כתב שיביא חטאת שמנה (שמנה מסמל גאווה)
ג. שצריך תמיד לטפל בסיבה שהביאה לחטא ולא רק בחטא עצמו.
כתוב במדרש:
"אמרו עליו על אלישע בר אבוה שלא הייתה עזרה ננעלת על איש חכם וגיבור בתורה כמותו וכיוון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית ובבית מדרש של טבריה כל החברים עומדים ומאזינים לדבריו ואחר כך באים כולם ונושקים אותו על ראשו" (מדרש רות רבה פרשה ו)
איך קורה שאלישע בר אבוה מוסר שיעורים בטבריה ובעזרה, נושקים על פניו, בדרגות כאלה גבוהות, ויום אחד הוא מגיע להיות אחר. איך זה יכול להיות שהוא נהפך להיות אחר?
הגמ' בבלי והירושלמי מביאים מספר הסברים. הסברים אלו חשובים עבורנו כדי שלא נחשוב כלל עליהם ונזכה בעז"ה רק להתרומם ולא נרד אפילו מעט.
כתוב בגמרא:
"זמר יווני לא פסק מפומיה... הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו " (חגיגה ט"ו:)
סיבה ראשונה: אלישע בן אבויה נהיה כופר, כי הוא לא ידע את האיזון הנכון בין פתיחות לסגירות, הוא הושפע מתרבויות זרות .
אנחנו לא רוצים מצד אחד להיות סגורים מדי כי חכמה בגויים תאמין. מצד שני אם נהיה פתוחים נהיה מבולבלים ונרד רוחנית. אחד הדברים שהציבור שלנו מתמודד איתו הרבה זה האיזון בין פתיחות וסגירות.
הגר"א כתב בספריו שכאשר אדם שואל את עצמו כיצד ימצא את האיזון הנכון, הוא צריך לשאול את עצמו את השאלה: אם כל העולם מראשיתו ועד היום היו בו רק בני תורה, האם הדבר אותו הוא רוצהלקנות/לעשות/להיפתח אליו, היה קיים או לא? אם התשובה חיובית אז שיעשה ואם לא שלא יעשה, כי זה סימן שאותו דבר יש בו אלמנט של תרבות זרה וזה ישפיע עליו לרדת ברוחניותו.
סיבה שניה: לא היה מחובר למסורת וכן לא היה לו רב והיה בעל גאווה וחשב שהוא יכול להבין הכל לבד.
כתוב בירושלמי:
"ראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה?! זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן, זה הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו, זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים" (ירושלמי חגיגה ב.)
כתוב בירושלמי:
"פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחד שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת, אמר: כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. היכן היא טובתו של זה, היכן היא אריכות ימיו של זה?" (ירושלמי חגיגה ב'.)
התורה אמרה שהשולח את האם מאריך ימים, והנה הוא רואה אדם ששלח את האם ולא האריך ימים. הגאווה שגרמה שלא ישאל ויברר אצל רבותיו ואצל חז"ל הביאה את אלישע בר אבוה להפוך להיות "אחר".
סיבה שלישית: חינוך לקוי
וכתוב בירושלמי:
"ובי היה מעשה: אבי מגדולי ירושלים היה. ביום שבא למוהלני קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בית אחד ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחד. כאשר אלו אכלו ושתו, שרו ורקדו, אמר ר' אליעזר לר' יהושע: עד שהם עסוקים בשלהם, נעסוק אנו בשלנו, וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים וירדה אש מן השמיים והקיפה אותם. אמר להן אבי: רבותי מה באתם לשרוף את ביתי עלי? אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והייתה האש מלחכת אותן כליחכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא ממש "וההר בוער באש עד לב השמיים" אמר להן אבוי אבא: רבותי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אנו מפרישו. לפי שלא הייתה כוונתו לשם שמיים לפיכך לא נקיימה באותו האיש" (ירושלמי חגיגה ב'.)
אלישע בר אבויה מסביר מה גרם לו להיות כופר, כי אביו רצה שיהיה תלמיד חכם בשביל כבוד, כדי שגם עבורו תצא אש ותכבד אותו, ולא בשביל הסיבות האמיתיות. כשהשורש לא נכון אז גם הפירות אינם טובים.
סיבה רביעית: אפקט פסיכולוגי- או מצוינות או נפילה
כתוב בגמרא:
"אמר: הואיל וגורשתי מן העולם הבא אצא ואהנה בעולם הזה, יצא אחר לתרבות רעה. מצא זונה ותבע אותה. אמרה לו: הרי אלישע בן אבוי אתה? עקר צנון מן הערוגה בשבת ונתן לה אמרה: אחר הוא" (חגיגה ט"ו.)
אלישע חשב שאם הוא לא בסדר ולא מצליח להגיע לשלמות אז אפשר "לשבור את הכלים" ולרדת לתחתית אלישע בן אבויה חשב או שהוא מאה אחוז או שכבר אין זה משנה כי בכל מקרה הוא רחוק מה', ואז הוא יכול ללכת וליהנות מהעולם ולהמשיך בחטאיו. הוא חשב שאם הוא נפל אין לו תקומה. והוא לא הבין שאין מציאות שה' לא איתו ותמיד יש לו יכולות לקום מהנפילות.
כתוב בגמ'
"תנו רבנן: 'מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו; אמר לו: מאיר! חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת! אמר לו: אף אתה חזור בך! אמר לו: ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'? " (חגיגה דף טו)
הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר את הסיפור בדרכו:
"כוונת הבת קול היתה כי אלישע ישליך מעליו את "אחר" את האישיות הזרה יסתייג מזהות השקר שלו בא אליו בן שובב השאר את "אחר" בחוץ אולם אלישע בן אבוה טעה הוא סבר כי "אחר" והוא זהים וכי הוא אלישע בן אבוה אינו יכול להשאיר את "אחר" לבדו הצליף בשוט על סוסו ונעלם ובאותו רגע נעלמה דמותו של התנא שלא הכיר את עצמו". (הרב סולוביציק – חמש דרשות)
אלישע בן אבויה אכן שמע בת קול אך כוונתה הייתה שאלישע ישליך מעליו את אחר, ישליך את האישיות הזרה, יסתייג מזהות השקר שלו. אולם, אלישע בר אבוה טעה. הוא סבר כי הוא ו"אחר" זהים, וכי הוא אלישע בן אבוה לא יכול להשאיר את אלישע בן אבויה בלי "אחר".
יש דין בשו"ע שאדם שלא יכול לאכול מתוך אילוצים פת יהודית כל השנה, עליו להקפיד בעשרת ימי תשובה לאכול פת יהודית. לכאורה זה נראה כצביעות, הרי אחרי יו"כ הוא יחזור לאכול פת עכו"ם? אלא שהוא בא להראות בעשרת ימי תשובה שזה ה"אני" האמיתי לשו וכל השנה כולה הוא אכל פת עכו"ם רק מתוך אילוצים אך זה לא היה ה"אני" האמיתי שלו.
אנחנו צריכים לקראת ר"ה להבין את עצמנו באמת. אנחנו עובדי ה' ומקושרים לבורא עולם. התפקיד של חזרה בתשובה, לא לשנות את הבן אדם אלא שנוכל לענות על השאלה מי אנו באמת.
יה"ר שנזכה להרגיש את פנימיותינו, את חלק אלוק ממעל, ונרגיש 'קרבת אלקים לי טוב' ונכתב ונחתם בספרים של צדיקים גמורים. אמן כן יהי רצון.
