שאלה שבועית: האם יש חובה על האדם להציל מאבד עצמו לדעת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בשיעור הקודם עסקנו בגדרי 'אבידה מדעת', בשיעור שלפנינו נעסוק בהיבט נוסף של הנושא.
א] חידושו של המנחת חינוך- המנחת חינוך (מצוה רלז) מחדש, שההלכה המחייבת להציל את חבר הנמצא בסכנת חיים – 'לא תעמוד על דם רעך', לא נאמרה ביחס למאבד עצמו לדעת.
השבות יעקב (ח"א סי' טז) אף מוסיף ומחדש, שההיתר לחלל שבת לא נאמר ביחס למאבד עצמו לדעת! וזאת, משום שאם אין חיוב להציל- גם אין היתר לחלל על כך שבת.
מהיכן לומד המנחת חינוך את חידושו? הגמ' בסנהדרין (עג.) לומד את חיוב הצלת חברו מהפסוקים של פרשיית השבת אבדה:
מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין תלמוד לומר והשבתו לו אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קא משמע לן.
הגמ' התקשתה מדוע יש צורך בפסוק המחדש חיוב להציל את חברו מפקוח נפש, אם ניתן ללמוד זאת מפרשיית השבת אבידה, ולא השיבה שיש צורך בפסוק כדי לחדש שיש להציל גם את ה'מאבד עצמו לדעת'.
וזאת על אף שבדיני אבידה- אין חובת השבה באבידה מדעת!
נראה, שבדבר זה אין הבדל בין דיני אבידה לדיני פיקוח נפש, וכשם שאין חובת השבה באבידה, כך אין חובת הצלה בפיקוח נפש!
בגמ' במסכת יומא (לה:) מובא הסיפור המפורסם אודות הלל הזקן שעלה לגג בית המדרש כדי ללמוד תורה, וירד עליו שלג והתעלף. והתירו חכמים לחלל עליו את השבת, באומרם 'ראוי זה לחלל עליו את השבת'. מדייק השבות יעקב בפירושו על העין יעקב על אתר, שכל ההיתר לחלל עליו שבת היה מחמת שעשה זאת עבור לימוד תורה, אולם אדם המסכן עצמו לדעת שלא למטרה מעין זו – אין היתר לחלל עליו את השבת. הדברים מחודשים - וכי מאחר שרוצה ללמוד רשאי להכניס עצמו לספק סכנה!
ב] מחלוקת הראשונים בגדר אבידה מדעת - בשיעור הקודם למדנו שנחלקו גדולי הדורות בגדר דין אבידה מדעת: לטור משמעות דין אבידה מדעת הוא שהחפץ מופקר ורשאי לקחתו. ואילו לרמב"ם משמעות הדין היא שאין חובת השבה, אך אין היתר לנוטלה.
האם חידושו של המנחת חינוך מתיישב לפי כל אחת מהגישות?
ג] הפקרת גופו - לשיטתו של הטור שמשמעות דין אבידה מדעת הוא הפקרת החפץ, יש לברר האם רשאי אדם להפקיר את גופו כשם שמפקיר את ממונו או לא?[1]
תשובה
אחת ממחזות שייקספיר- 'משפט שיילוק', עוסק בסוחר יהודי מוונציה ושמו שיילוק. אותו סוחר מלווה לגוי בשם אנטוניו כסף, והוא מסכם איתו שבמידה ויגיע זמן הפרעון ולא היה לו כיצד לשלם הוא ייתן ליטרא מבשרו לשיילוק.
1] הרב שלמה יוסף זוין בספרו לאור ההלכה, דן בהיבטים ההלכתיים של הסכם זה. לדעתו, מבחינת ההלכה אין להסכם זה כל תוקף, וזאת משום שגופו של אדם אינו בבעלותו. בין השאר מוכיח זאת הרב זוין מכך שבממון 'הודאת בעל דין כמאה עדים', ובכוחה לחייבו ממון, ואילו במלקות ונפשות הנוגעות לגופו של אדם אין הודאתו מתקבלת. על כרחך סיבת הדבר היא שהגוף אינו שלו.
הנחה זו מופיעה כבר בדבריהם של הכלי חמדה והחלקת יואב, שאף מחדשים ואומרים לאור זאת, שגם לשיטת הטור שאבידה מדעת הינה הפקר ורשאי לקחתה, אין להקיש מזה לגוף האדם, הואיל ואין בסמכותו של אדם להפקיר את גופו. וממילא – גם החיוב להצילו שריר וקיים. ובלשונו של החלקת יואב (ח"ב סי' פח):
דוקא גבי ממון שהוא שלו שפיר אם מאבד לדעת אין נזקקין לו והרבה סוברים דהוא הפקר, משא"כ באבדת נפשו הוא אינו שלו רק נפשו קנויה לשמים
2] מנגד, דעתו של הרב שאול ישראלי בספרו עמוד הימיני (סי' טז) שהגוף נמצא בבעלותו של אדם, ומביא לדברי מספר ראיות.
א) הריגת רודף שניתן להצילו- הרדב"ז (מלכים ט, ד) כתב שבמידה והרגו 'רודף' במקרה בו ניתן 'להצילו באחד מאבריו' (היינו- למנוע ממנו את הרצח גם בלי להורגו), אין חייבים עליו, הואיל ו'הפקיר עצמו למיתה'. הרי, שביכולתו של אדם להפקיר את גופו!
ב) חיוב מיתה – למי? בנוסף, תוס' דנו בשאלה האם הפטרו של 'קים ליה בדרבה מיניה' המאפשר להעניש אדם בעונש אחד בלבד, קיים גם במיתה לזה תשלומין לזה או לא. מהמשא ומתן בדבריהם עולה, שההורג את חברו מוגדר כחייב מיתה לחברו, ולא כחיוב כלפי שמים. נראה מזה, שגופו של אדם הוא בבעלותו, ועל כן במידה ונטל את נפשו- ישנו מעין חיוב תשלומין כלפיו.
ג) מלחמת הרשות – עוד מוכיח הרב ישראלי מכך שניתן להוציא למלחמת הרשות (שאינה מחמת פיקוח נפש, אלא מחמת צורך כלכלי וכדו'). כיצד ניתן להתיר לסכן חיי אדם עבור צרכים מעין אלה? על כרחך שהואיל וישנה הסכמה של האומות שניתן ונכון לצאת למלחמה על צרכים אלה – ישנה הסכמה של בני המדינה להפקיר ולסכן את עצמם!
הרב ישראלי מציין לדברי התניא (פרק ב) שמחלק בין גוי לישראל. הנפש הישראלי היא חלק אלוק ממעל ממש, בשונה מנפש הגוי שמקורה בעולם הגשמי. ולאור דברים אלו, מחלק הרב ישראלי בין יהודי לגוי- בעוד שיהודי אינו בעלים על גופו ואינו יכול להפקירו, גוי בעלים על גופו, ורשאי להפקירו ולסכנו.
לאור זאת, ב'משפט שיילוק', הואיל ואנטוניו היה גוי, רשאי היה לשעבד את גופו ממש ולהפקירו לידי המלוה הישראלי, והחוזה ביניהם שריר וקיים.
3] עמדת הרמב"ם בענין – כאמור, דעת הרמב"ם היא ש'אבידה מדעת' אינה הפקר, אלא אין לגביה חובת השבה. לכאורה, גם לפיו ניתן להקיש וללמוד שכך יהיה הדבר ביחס ל'אבידת גופו'. ועל כן, אין חיוב להציל את המאבד עצמו לדעת.
אכן, האגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד) חלוק וסבור שגם לפי הרמב"ם, דין אבידה מדעת מבוסס על כך שבכוחו של האדם לאבד את ממונו, אך את גופו אסור לו לאבד. ומכיון שאסור לו לאבד את גופו, שבה חובת ההשבה ומושתת עליו.
'זקן ואינה לפי כבודו' – החכמת שלמה מחדש, שכשם שהמוצא אבידה פטור מלהשיבה אם הוא 'זקן ואינה לפי כבודו', כך גם הרואה אדם טובע בנהר ואינה לפי כבודו, אינו חייב להצילו. וזאת משום שיסוד חיוב הצלת חברו נעוץ גם הוא בהלכות עבירה.
אכן, האגרות משה (שם) חולק, משום שכל פטור 'זקן ואינה לפי כבודו', הוא רק במקרה שמחמת כבודו לא היה עושה זאת עבור עצמו, אולם במידה והיה עושה זאת עבור עצמו, לא נאמר פטור זה.
הרב יוסף שלום אלישיב (קובץ תשובות ח"ב סי' כח) מגדיר, שסיבת הסוברים שאין חובת הצלה כלפי המאבד עצמו לדעת, אינה האיסור שעבר, אלא הלימוד מהשבת אבידה. ועל כן, גם אם לא ניסה לאבד עצמו לדעת מתוך תודעה שעובר על איסור, אלא מחמת שסבר שהדבר מותר, עדיין לא תהיה חובה להצילו.
ומה שהצילו את הלל הזקן במעשיו, על דברי תורה שהינם כה קיומיים לאדם, ניתן אף לסכן את חייו.
למסקנה, רוב הפוסקים סבורים שחיוב ההצלה נאמר גם ביחס לשולח יד בנפשו, וכן, שמחללים את השבת לשם הצלתו.
עומדים אנו בימי התשובה- אחד הדברים שחשוב לחזק בזמן זה, זה את האכפתיות ושימת הלב אחד לשני. שימת לב והתעניינות בזמן, יכולה למנוע הרבה מהתרחישים הקיצוניים שעלולים להופיע אחר כך.
ספרתי השבוע במפגש עם בוגרים מעשה שאירע עם מו"ר הרב שלמה זלמן אוירבך. נער מגמגם הכין במשך שנה את הפטרת בר המצוה שלו. זמן קצר לפני שבת בר המצוה, הבין אביו של הנער שהם טעו ובשבת זו הסמוכה לר"ח יש לקרוא את הפטרת מחר חודש. בפרק הזמן הקצר שנותר לא היה לו סיכוי לנער להצליח להכין את ההפטרה החדשה. הוא עלה לביתו של הרב שלמה זלמן אוירבך, שהשיבו בהכרעה ברורה שירא את ההפטרה אותה הכין, וכששאלו מה אעשה כשיפקפקו אנשים על עדותו ופרשנותו, השיב הרש"ז אוירבך שיתלה זאת בו.
בשבת בבוקר פסע האב בחשש לבית הכנסת, והינה הוא רואה מול עיניו את הרש"ז אוירבך, שבגיל מבוגר צעד הליכה של יותר משנה לכל כיוון, והכל – מתוך רגישות עצומה לכבודו של הזולת.
"ז היה ילד מגמגם ואבא שלו שנה שלימה לימד אתו את ההפטרה הוא הלך לקנות כובע וסיפר למוכר שיקרא הפטארה. אמר לו המוכר לא קוראים את ההפטרה הזו קוראים מחר חודש, שנה שלימה הכין הפטרה לא נכונה. האבא הלך לגרש"ז אמר תדפוק על הבימה ותאמר שאני אמרתי לקרוא את ההפטרה ההיא. האבא אמר בטח אף אחד לא יקשיב לי. הוא מגיע לביהכ"נ בשבת בבוקר הגרש"ז שם- הוא הלך שעה וחצי לכל צד והוא חייך לאבא ואמר רק באתי שעושים את הפסק. לאן צריך להגיע לפני ר"ה
[1] כמובן באופן שאין בו איסור של נטילת נפש, כגון לתת איבר לשם הצלת אחר וכדו'.
