שאלה שבועית: תשלום נזיקין- תשלום חפץ או הפסד?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
עסקנו בשעורים האחרונים בגדר חיוב תשלומי נזיקין- האם עניינו השלמת החפץ, או השלמת הנזק הכספי שנוצר לניזק. כשדעת הנתיבות היתה שהמזיק חפץ שלא ניתן למוכרו אינו חייב בתשלומיו, ומנגד אחרונים רבים סברו שהואיל וחובתו היא להשלים את החפץ שהזיק- עליו לשלם.
נידון משיק לזה התברר בדבריו של החפץ חיים- שאמר שהשובר שמשה בביית אינו צריך לשלם הואיל ואיננו עוסקים בהשלמת הנזק, אלא בהערכת הנזק הכספי שנוצר. וערכו של הבית כמכלול לא פחת כלל בעקבות שבירת החלון. מנגד, מדברי הש"ך מתבאר שעליו לשלם את שווי השמשה שנשברה. בשיעור שלפנינו נעסוק בשיטתו של הגר"ח מבריסק בסוגיא זו:
שאלה א] שני ספרים נדירים- בבעלותו של אדם היו שני ספרים יקרי ערך, עלותו של כל אחד מהם הינה אלף שקלים. חברו שרף לו את אחד הספרים. אולם בעקבות שרפתו של הספר האחד, הפך הספר השני לנדיר עוד יותר, וערכו עלה לכדי אלפיים שקלים.
נמצא שהספר עצמו אבד, אבל מבחינה כספית לא נחסר בעל הספרים דבר. האם המזיק – השורף צריך לשלם לו, או לא?
שאלה ב] עלה הערך, אך לא בכדי ערך שניהם יחד- עוד יש לדון מה יהיה הדין במקרה מעין זה, אלא שערכו של הספר הנשאר אמנם עלה, אך לא הגיע לכדי ערכם של שני הספרים יחד. האם הדין ישתנה במקרה זה, או לא? על פניו נראה ששורש הנידונים אחד הוא וממילא דינם שוה. אולם כפי שנראה הגר"ח עצמו חילק ביניהם.
שאלה ג] נזק חלקי לשומר- השלטי גיבורים (ב"ב ו) דן במקרה בו גוי הפקיד אצל שמעון אלף שקלים, ולוי הזיק-גנב את הכסף. הגוי הסכים בעקבות הנסיבות ששמעון יחזיר לו חמש מאות שקלים בלבד. ועתה מחייבים את לוי לשלם את נזקו- גנבתו. כמה מוטל עליו לשלם- אלף, או חמש מאות?
שאלה ד] גנב אתרוג מהודר- המשנה למלך (מעשה"ק טז, ז) מסתפק באדם שגנב מחברו אתרוג מהודר ופסלו, האם עליו לשלם אתרוג מהודר (כתביעתו של בעל האתרוג), או שמא יכול להסתפק בהשבת אתרוג הכשר לברכה?
שתי גמ' לפנינו, מהן מוכח לכאורה שגדר חיוב תשלומי הנזיקין הינו נתינת שווי, ולא השלמת חפץ:
1] במשנה בבא מציעא (לה:) נחלקו תנאים במקרה בו שומר מסר חפץ לשומר ואירע לחפץ דבר מה אצל השומר השני- באופן שהשומר הראשון פטור עליו והשומר השני חייב. למי הולכים התשלומין:
השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים.
נראה, שמחלוקתם היא בשאלת גדר תשלומי נזיקין- 'חפץ' או 'שיווי'. חכמים למדו שגדר חובת התשלומין הוא השלמת חפץ ועל כן הששוכר יכול לבוא בתביעה לשואל שישלם לו. ואילו ר' יוסי סבר שגדרם של תשלומי נזיקין הוא השלמת שווי, ועל כן הואיל והשוכר לא נחסר כלל אין צורך לשלם לו. ואם כן, הואיל ונפסקה הלכה כר' יוסי, נראה שההכרעה היא כצד שעניינם של תשלומי נזיקין הוא השלמת שווי.
2] בגמ' בבבא קמא (עח:) נאמר:
בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה? דתנן הרי עלי עולה יביא כבש ר"א בן עזריה אומר יביא תור או בן יונה מאי... בתר דאיבעיא הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה.
דנה הגמ' בגנב קרבן יקר, אך בכדי 'לכסות' את התחייבות האדם ניתן להסתפק בקרבן זול, כמה עליו להחזיר? הגמ' מכריעה שאינו מחוייב לתת יותר מהקרבן הזול ביותר.
נראה מגמ' זו שגדר חובת תשלומי נזיקין הוא השלמת השווי, ועל כן הואיל והתביעה כלפיו (למילוי חובתו) מסתפקת בקרבן זול, די בזה!
תשובה
הגר"ח מבריסק עסק בשאלת הספרים, והשיב, שאם ערכו של הנזק שנגרם גבוה יותר מעליית הערך, על המזיק לשלם את מלא סכום הנזק. אולם במידה ועליית הערך מכסה את מלא הסכום אינו צריך לשלם דבר.
נראה מהבנתו זו, שגדר חיוב תשלומי נזק הוא בתורת השלמת החפץ, ועל כן עקרונית עליו לשאת בתשלומין גם אם 'קיבל' את עליית הערך. אלא שיחד עם זאת יש צורך שיהיה לו שם מזיק.
ועל כן, כל עוד עליית הערך שווה לסכום הנזק, אינו חייב בתשלומין כלל, הואיל ואינו מוגדר כמזיק.
מהיכן לומד הגר"ח את חילוק זה? הגמ' (ג.) מבארת שאילולא הפס' המשייך בין לשון 'וביער' לבין שן, היינו מעמידים את שני חלקי הפס' על שן והאחד נצרך בשביל מכליא קרנא והאחר צרך בשביל לא מכליא קרנא.
מהי הגדרת 'לא מכליא קרנא'? רש"י במקום (ד"ה כגון) כותב
כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחילה.
אולם תוס' במקום חולקים על הגדרה זו, ואומרים:
הא דלא מכליא קרנא. פ"ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור אלא י"ל שטנפה פירות להנאתה.
הרשב"א בחידושיו מצדד בהגדרתו של רש"י:
על כן נ"ל כדברי הרב ז"ל דשחת לא מכליא קרנא כל שזרעה לתבואה, ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמות בשדותיהן כדי לאכול השחת ואח"כ תצמח התבואה ותצלח יותר.
הגר"ח (מובא בספר אהל ישעיהו בשמו) ביאר זאת ואמר, שבמידה והיה צומח כבתחילה לא היה לו שם מזיק כלל. אלא שהואיל וצמח כבתחילה יש לו שם מזיק וממילא עליו לשלם הכל.
כאמור, ישנם ב' מקורות מהם נראה שלא כגר"ח: המשנה בבא מציעא (לה:), והגמ' בבבא קמא (עח:). כיצד ניתן ליישבם לשיטתו של הגר"ח?
יישוב המשנה בבא מציעא - הנחת היסוד שדברי ר' יוסי מושתתים על כך שגדר תשלומי נזיקין הינם תשלומי שווי אינה מוכרחת, וניתן להציע מספר הסברים אחרים בהסבר טענתו 'כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו':
1] הרא"ש מבאר זאת:
טעמא דרבי יוסי משום דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל.
דברי הגר"ח שייכים כאשר האדם הוא הבעלים, במקרה זה שהוא אינו בעלי החפץ אכן אין צורך להשלים לו את החפץ, אך כאשר מדובר על בעלי החפץ עצמו, יתכן וגדרה של חובת התשלומין היא השלמת החפץ!
2] הנמוקי יוסף (ב"ק ט.) דן במקרה בו אדם שכר דירה, ובשבוע של פסח שגם כך נסע להוריו, הדכיר אתע הדירה לאחרים במחיר גבוה יותר מהמחיר שמשלם לבעל הדירה, האם יכול ליטול את סכום זה, או שעליו להעבירו לבעלים?
עוד אני אומר היכא שהמשכיר שכרה מבעלה בזול והוא שכרה לאחר ביוקר נחזי אנן אם לא היה רשאי לשוכרה לאחר כגון שהיו מרובין בני ביתו של זה האחר שורת הדין נותנת שיתן מותר השכירות שהרויח לבעל הבית דאיך יעשה זה סחורה בביתו של חבירו כדאמרינן פרק המפקיד (דף לה:) דקיימא לן כרבי יוסי .... ומיהו אם היה רשאי לשוכרה כגון שהתנה עמו הוא או שלא היו בני ביתו של זה האחר אשר שכרה לו מרובים ממנו נראה שהריוח למשכיר זה שהרי בשעה ששכרה לו הבעה"ב בסך זה ולא התנה עמו כלום [יכול להשכיר] וכיון שהדין נותן שיכול להשכירה כדאמרינן מה נשאר עליו שיערער אי משום שקשה עליו מה שמרויח זה וכי מי לא עסקינן שאפילו היה מרויח [מן] המשכיר עצמו שלא היה מוצא כל כך בזול מאחר אפ"ה שכרה לו בכך ומה לי ריוח זה מה לי זה ועוד דזה נהנה וזה אינו חסר ולא דמי לפרה דר' יוסי שאין השוכר רשאי להשכיר וכל שכן להשאיל כך נראה לי.
תחילה תולה זאת הנמוקי יוסף בדברי ר' יוסי, אולם לאחר מכן מוסיף שאם היתה לו רשות לעשות זאת, כול ליטול את החפץ וכל דברי ר' יוסי נאמרו דווקא כאשר הוא אינו הבעלים- וכנ"ל.
3] תוס' (ב"מ לה: ד"ה תחזור) מצמצים מאוד את דברי ר' יוסי ואומרים:
אלא טעמא דרבי יוסי הוי משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל...ורבנן סברי דשוכר קני לה במיתה... ונראה אם המשכיר עצמו היה שם בשעת שמתה ביד שואל שר' יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום.
לדבריהם, דברי ר' יוסי הינם נקודתיים במקרה בו על השומר להישבע והבעלים יכול לסרב להשביעו ולתבוע את הכסף. אולם במידה וישנם בעלים ואין צורך בשבועה אינו יכול לומר כן.
יישוב הגמ' בבא קמא עח:- כאמור מדברי הגמ' בב"ק עח: נראה היה שגדר חובת תשלומי נזיקין הינו בתורת שיווי מכך שהגונב קרבן יכול להשיב כפחות שבקרבנות אע"ג שהקרבן שגנב היה יקר יותר.
בעל השער משפט (חו"מ סי' עב), ובעל האור לציון משיבים, שכאשר הפריש בהמה לקרבן הבהמה נאסרה בהנאה ועל כן בדיני ממונות אין לה ערך עצמי ואינה מוגדרת כ'חפץ', שייך היא להקדש ולא לאדם. והואיל ואינו מוגדר כבעלים עליה אין ביחס אליו חובת השבת חפץ, וכנ"ל.
לאור זאת מובנים דברי המשנה למלך- כאמור דן המשנה למלך במקרה בו הזיק אדם אתרוג יקר ערך של חברו. ומביא בשם המהר"ם מינץ שיכול להסתפק בהשבת אתרוג רגיל, ומשווה זאת לגמ' בב"ק עח:.
אולם המשנה למלך דוחה את ראייתו זו בדרך הנ"ל- בקרבן הוא אינו בעלים, אולם באתרוג הינו בעלים ועל כן על המזיק לשלם לו את מלא סכום האתרוג היקר.
