שיחה לפרשת משפטים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"עשר תעשר" (דברים יד,כב) - "עשר בשביל שתתעשר" (תענית ט.)
אחד הנושאים שבחור צריך לברר בישיבה הוא היחס לכסף. מצד אחד "אנשי קודש תהיו לי" ולא מלאכי קודש, ואדם זקוק לכסף. מאידך, אם האדם הופך את הכסף למטרה ולא לאמצעי הוא פוגם בעבודת ה' ובדבקותו בה'. הריצה אחר הכסף גורמת לאדם שלא יהיה לו מספיק זמן לקביעת עיתים לתורה ויכולה גם לפגום במחויבותו כבעל וכאבא לילדיו, שהרי מחויבות זו דורשת זמן וגם שלווה נפשית.
לאור זאת אני מבקש להקדיש את השיחה היום ליחס לכסף ולעושר.
כתוב בפרשתנו:
"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות פרק כג פסוק ד)
כותב המהר"ל:
"אמרו שם שאין צריך להחזיר האבדה אחר ייאוש בעלים. ודבר זה נראה לבני אדם רחוק, שייקח אדם את שאינו שלו, והוא לא עמל ולא טרח, ויחמוד ממון אחר. ודבר זה אינו לפי דת הנימוסית (כללי ההתנהלות האנושיות על פי הנורמות המקובלות), כי דת הנימוסית מחייב להחזיר האבדה אף אחר ייאוש בעל האבדה מן האבדה.... ומפני שהממון של אדם אינו עצם מעצמו ובשר מבשרו, רק הוא קנינו אשר הוא שייך לאדם, ולפיכך כאשר נאבד הממון ממנו, שאין הממון ברשותו, כי כל אבדה הממון יוצא מתחת רשותו, הרי הממון עצמו אינו ברשותו, וגם דעתו אין עליו, שנתייאש והוציא את הממון מלבו, הרי דבר זה אינו עוד ממונו כלל, שאינו ברשותו, וגם אינו בדעתו, והוא הפקר גמור. ולכך כאשר מתייאש מן הדבר, ומוציא הממון מדעתיה, אינו עוד ממון שלו....ומזה נלמד ענין הממון ומדריגתו, שלא יעשה בממון כאילו היה גופו ונשמתו, שהרי כאשר אינו עם האדם, אין לו חלק בו. ולכך כאשר האדם מסתלק מן העולם, ואינו אצל ממונו, אין מלוין אותו כסף וזהב. אבל תורה ומעשים טובים מלוין אותו, והם עם האדם לא יסורו ממנו. וזה ההפרש שיש בין קנין תורה ומעשים טובים. ואם היה הדין שכאשר הממון היה נאבד ומסולק ממנו שעדיין היה שם בעליו עליו, היה האדם מחשיב העושר יותר ממה שהוא. ובזה נדע ענין העושר, ולא נהיה סכלים. כמו שאמר הכתוב (דברים ד, ו) "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" על משפטי התורה. ולכך ראוי שיהיה משפטי התורה לפי השכל....לכך אמר שאם הניח כלי בביתו, וסבר שאבד, ונתייאש מלבו כמה שנים, ומצא אדם אותו הכלי, אינו למוצאו, לפי שהכלי הוא ברשות הבעלים, ואינו יוצא מרשותו. וכך אם יצא מרשותו, שנאבד, ולא הוציא אותו מדעתו, שלא נתייאש, הרי הוא עדיין קנינו, וממונו נחשב, ולא זכה בו המוצא אותו....אם מצא כלי כסף וכלי זהב, והכריז עליו פעם אחת ושתים, ולא דרש אדם אחר האבדה בשנה או שנתיים, הרי הוא מעכב לעצמו, ומשתמש בכלי ההוא. כי אין בזה תיקון עולם אחר שהכריז עליו כמה פעמים, והמתין שנה או שנתיים או יותר, שוב לא יבוא. ודבר זה אינו לפי התורה, כי אם מצא כלי כסף או כלי זהב, והכריז עליו פעמים הרבה, אסורים לו לעולם, רק יהא מונח עד שיבא אליהו, לא יגע בהם לעולם. הרי שהחמירו מאוד" (מהר"ל מפארג - באר הגולה פרק ו)
מדוע באבדה יש מצב שלא נחזיר למאבד אם הוא התייאש הרי זה לכאורה לא מוסרי? אלא התורה רצתה ללמד אותנו שכסף וזהב הם לא חלק מאישיות האדם אלא רק קניינו וחיצוני ממנו . הם אמצעי ולא מטרה. אדם מוצלח זה אדם שיש לו תורה ומעשים טובים המלווים אותו לעולם הבא, והכסף הוא לא קריטריון אם האדם הינו מוצלח או לא . ברגע שהכסף לא נמצא בבית האדם והוא התייאש ממנו זה כבר לא שלו ולא קנייננו, ולכן מי שמוצא את זה יכול לקחת את זה וזה מוסרי לקחת את זה.
בחור בישיבה צריך לדאוג שהתורה תהיה חלק מאישיותו וזו מטרת הישיבה. כאשר האדם והתורה אחד הוא יצליח והוא יוכל להקרין את שמחת התורה ולעשות את שליחותו. התורה והבחור צריכים להיות אחד. כסף זה רק אמצעי לחיים.
כתוב במדרש:
"דבר אחר: "אם כסף תלוה את עמי" - הה"ד (קהלת ה): "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עושר שמור לבעליו לרעתו, ואבד העושר ההוא בענין רע". אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים, ומנסה העני אם יכול לקבל יסורין ואינו כועס, שנאמר (ישעיה נח): "ועניים מרודים תביא בית... ואם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקות , הרי הוא אוכל ממונו בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא והקב"ה מצילו מדינה של גיהנם, שנאמר (תהלים מא): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". ואם עמד העני בנסיונו ואינו מבעט, הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבוא ,שנאמר (תהלים יח): "כי אתה עַם עני תושיע" (שמות רבה פרשה לא ג)
כותב ר' שמעון שקופ:
"ולדעתי, הנה מלבד כל הרעות והחטאים שהעולם מלא מהם לרגלי מדה זו של אהבת עצמו, הנה גם לנסיון העושר תצטרף מדה זו להכשילו עד התהום כמ"ש פן אשבע וכחשתי, שלרגלי גודל תשוקת האדם בקב שלו, הנה אם חננו ה' בעושר ויהיה מאמין באמונת האמת שהכל של הקב"ה הרי הוא עני באמת, ומה שיש לו אינו שלו, אבל אם יכפור בה' אז הכל שלו והוא עשיר ממש לפי דעתו, וע"כ למלא תשוקתו לזכות בעשרו, הוא מתרגל לכפור בה' ואז ממלא תאותו בשלמות.... וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, ע"מ שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו. ועפד"ז יובן סגולת הצדקה שמעשרת את בעליה, כמו שדרשו חז"ל על הכתוב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר (תענית דף ט'), שכמו שהממונה על אוצרות הממשלה באוצר קטן, אם ישמור תפקידו כראוי אז יתמנה להיות גזבר על אוצר גדול מזה, אף אם לא יצטיין במעלות אחרות, ולהיפך, אם יתגלה חסרון במשמרתו, לא יועילו לו כל מעלות שימצאו בו, ויורידוהו למשרה קטנה מזה, כ"כ באוצרות שמים הנתנים לאדם, אם מעשר כראוי ממלא תפקיד הגזברות שלו כראוי ליטול לעצמו כפי דרכי התורה, ומחלק למי שראוי כ"כ על פי הוראת התורה, אז יתעשר ויתמנה לגזברות על אוצר גדול מזה וכן הלאה למעלה למעלה, למען יתקיים רצון העליון בהטבת הכלל ע"י שמירת האוצר, ובזה איש נאמן רוח עושה רצון קונו יתברך" (הקדמת שערי ישר)
כתוב בגמרא:
"אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו גידם משתי ידיו קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין.. אמרו לו תלמידיו רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין" (תענית כא.)
ר' שמעון שקופ מסביר את הגמ':
וכן אפשר להרגיש בענין המסופר בגמרא תענית דף כ"ו מעשה נורא, באיש קדוש נחום איש גם זו שע"י שפעם אחת לא מלא חובתו במצות צדקה לפי הרגשתו, גזר על עצמו שיסומאו עיניו ויתגדמו ידיו ויתקטעו רגליו וכן נתקיימה גזירתו, והוא כפי הדרך הנהוג אצל השרים הגדולים שאם מרגיש בעצמו שלא מלא חובת משמרתו, הוא מגיש בקשה לפטרו ממשמרתו, כ"ז נהג בעצמו איש קדוש זה אחרי שידע בעצמו שכל כוחותיו אינם שלו והוא רק כגזבר על זה, לכן אם רק קרה לו משגה בשמירת תפקיד הגזברות שלו, גזר על כל אבריו להתפטר מעבודתם, וכן הוא בשפע טל שמים של קניני החכמה, שראוי לכל איש שחננו העליון ית' איזה יתרון חכמה, להשריש בנפשו שורש עמוק, שקנין זה לא ניתן לו לעצמו, רק להיות כגזבר ע"ז לחלק למי שראוי לזה, ואם ישמור כראוי תפקיד זה ללמד למי שראוי ללמד אז יתעלה למשרה גדולה מזה, ויתעשר יותר ויהיה גזבר על אוצר גדול מזה" (הקדמת שערי ישר)
נחום איש גמזו הרגיש שהוא לא קיים את שליחותו ואין לו זכות לחיות ולכן הוא פגע באברי גופו שלא קיימו את שליחותו.
כותב בעל "ליקוטי הלכות" שהקב"ה מלוה לאדם את חייו אם הוא לא עושה את שליחותו, והוא מצפה ומייחל שיחזור ויעשה את שליחותו. ואנו צריכים להיות זכאים להלוואה זו ולכן יש עלינו חובה להלוות לעני.
וכך הוא כותב:
"וְזֶהוּ בְּחִינַת מִצְוַת הַלְוָאַת חֵן וּגְמִילוּת חֶסֶד כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי" וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהוּא חוֹבָה. כִּי אָנוּ צְרִיכִין לְהִתְדַּבֵּק בְּמִדּוֹתָיו וּכְמוֹ שֶׁה' יִתְבָּרַךְ הָיָה מְקַיֵּם עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד בְּתוֹרַת הַלְוָאָה מִיּוֹם הַבְּרִיאָה עַד מַתַּן תּוֹרָה שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת הָיוּ מִתְקַיְּמִין רַק בְּתוֹרַת הַלְוָאָה וָחֶסֶד וְכַנַּ"ל וְגַם אַחַר מַתַּן תּוֹרָה בְּכָל עֵת שֶׁעוֹבְרִין רְצוֹנוֹ חַס וְשָׁלוֹם, הָיָה רָאוּי שֶׁיַּחֲזֹר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ כִּי אֵין קִיּוּם לְהָעוֹלָם בְּלֹא הַתּוֹרָה וְאָז הָעוֹלָם וּבִפְרָט הָאָדָם הַחוֹטֵא מִתְקַיֵּם רַק בְּחַסְדּוֹ בִּבְחִינַת הַלְוָאָה שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מַרְחִיב לוֹ זְמַן עַד שֶׁיָּשׁוּב וִישַׁלֵּם וִיסַלֵּק לוֹ מַה שֶּׁנִּתְחַיֵּב חוֹבוֹת הַרְבֵּה עַל יְדֵי עֲווֹנוֹתָיו שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם ... נִמְצָא שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מְקַיֵּם מִצְוַת גְּמִילוּת חֶסֶד וְהַלְוָאַת חֵן הַרְבֵּה מְאֹד בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, כְּמוֹ כֵן אָנוּ חַיָּבִים לְהִתְדַּבֵּק בְּמִדּוֹתָיו וּלְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים וּלְהַלְווֹת לָהֶם וְלִבְלִי לִהְיוֹת לוֹ כְּנוֹשֶׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּקְרָא הַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁה' יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ נוֹגֵשֹ אוֹתָנוּ וּמַאֲרִיךְ לָנוּ עַד שֶׁנְּסַלֵּק לוֹ מְעַט מְעַט עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְסַלֵּק הַכֹּל, אָמֵן" (ספר לקוטי הלכות חו"מ)
כתוב בפרשתנו:
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות פרק כ פסוק כב)
שתי שאלות על פסוק זה מה הכוונה מה שכתוב "את עמי את העני"? ומדוע אסור לקחת ריבית?
כותב הרש"ר הירש:
"העני הקשור עמך בקשרי לאום והזקוק לעזרתך הוא מייצג לך את עמי את ציבור בני עמי על ידי שאתה מלווה לו אתה מקיים את חובתך אליהם... עליהם להיות חברת בני עם ה'...חברה של בני עם אחד היוצרים את קשריהם ויחסיהם ההדדיים תחת שלטון תורת ה'... החברה שעליהם לבנות היא תהיה הבמה להתגלות מלכות ה'...חברת בני העם היהודי בנויה על ההכרה שכל מה שיש לנו מופקד בידינו מאת ה' .. ריבית אינה מנוגדת למושג המשפט אלא לעקרון היסוד שעליו תיבנה החברה היהודית אילו הותר למלווה היהודי לראות את עצמו כנושה גרידא כמי שמתוך נדיבות גמורה מעמיד את השימוש בכספו שלו לרשות אדם פרטי אחר לפרק זמן מסוים הרי שהיה זכאי אז לקבל תשלומים עבור וויתורו הזמני על כספו או על השימוש שהלווה עשה בכספו אך דווקא את זה התורה מונעת ממנו הכסף שהוא מלווה אינו לגמרי שלו וההחלטה להלוות את הכסף אינה רק ענין של נדיבות לבו כספו גם קנוי לה' והלוואתו היא חובה והלווה אינו אדם פרטי בלבד אלא הוא עמי אחד מבני קהל ה'...לא העניים הם הצריכים לחפש את העשירים אלא חובת העשיר לבקש אחר שכנו היכול לקבל תועלת מעושרו העשירים זקוקים לעניים הרבה יותר ובמובן נעלה הרבה יותר מאשר העניים זקוקים לעשירים. כל מה שהעני יכול לקבל מהעשיר הוא סיוע בצרכיו החומריים אך עבור העשיר העניים הם האמצעי המאפשר לו להוציא לפועל תפקידו הנעלה הרוחני והמוסרי לשלם את המס שהוא מצפה לקבל בתמורה לכל פרוטה שהוא משפיע עלינו כאשר ה' מעניק לנו ממון הוא שומר לעצמו את השליטה על דרכי בממון הנהנה העיקרי מן ההסדר הזה יהיה עמו החברה שתיווצר על ידי רוח תורתו... ככל שנטילת ריבית אינה סותרת לצו המשפט הטבעי ועולה בקנה אחד עם המושגים הרגילים של חוק ומשפט שלפיהם אין כל רע בנטילת ריבית כן מתברר ביתר שאת שאיסור ריבית נמנה בין אותן מצוות כגון שבת שמיטה ויובל המשמשות כעדות וזכרון לממשלת ה' על העולם ועל ישראל" (רש"ר הירש שמות פרק כב פסוק כד)
אי אפשר לקחת ריבית, כי הכסף ניתן לנו כגזברים לתת לאחרים וזה תפקידנו וייעודנו. עלינו לדאוג לעם כי זה הייעוד שלנו. לא קיבלנו את הכסף רק עבורנו. הפסוק מדגיש "את עמי את העני", ללמדנו שחובת הצדקה נובעת מכך שהאדם צריך להיות איש כלל ולדאוג לכלל ישראל. בדאגה לכלל צריך שבכלל ישראל לא יהיו עניים ולכן יש חשיבות לתת צדקה.
יה"ר שנשתמש בכספנו כאמצעי ולא כמטרה, ונבין שהכסף הוא מתנה מה' כגזברים על מנת לתת לאחרים. אמן כי"ר.
