שאלה שבועית-'מפיהם ולא מפי כתבם' – בגט ובשטרות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

תוקפו של שטר - הרמב"ם בהל' עדות (ג, ד) עוסק בתוקפו של שטר, וכותב כך:

דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן.

מבואר מדבריו שעדות בכתב פסולה מהתורה, ועל כן כל תוקפו של שטר הלוואה הוא מדרבנן בלבד.

שאלה א] שיטת החולקים – בעל המאור ותוס' חלוקים על הרמב"ם וסוברים שתוקפו של שטר הלוואה הוא מהתורה. לפיהם יש לעיין כיצד מתיישב הדבר עם דרשת חז"ל 'מפיהם ולא מפי כתבם'?

שאלה ב] תוקפם של גט ושטר קידושין – גם לשיטתו של הרמב"ם, פשוט הדבר שתוקפם של גט ושטר קידושין הוא מהתורה, ואם כן נשאלת השאלה מה ההבדל בין השטרות? ומדוע בהם אין חיסרון של עדות מפי הכתב? [כך שואל הרמב"ן על שיטתו של הרמב"ם בהשגותיו לשורש ב בספר המצוות].

שאלה ג] עדות על מות הבעל מפי הכתב- הנודע ביהודה (אבה"ע מהדו"ק סי' לג) נשאל אודות אדם שאבדו עקבותיו ואשתו מעוגנת זה זמן. ועתה הגיע בפני בית הדין עדות בכתב על מות הבעל. האם רשאית להנישא על סמך עדות זו, או לא?

שאלה: מגיסי הרב הגאון הגדול מוהר"ר מניס סג"ל אב"ד דק"ק זמיגראד. בעסק עגונה שבא כתב שמת בעלה מה דינה אם מותרת על פי הכתב.

שאלה ד] שטר מחאה – שטר מחאה הינו שטר שכותב בעלי הקרקע להודיע מחאתו כנגד המחזיק בקרקע שלו שלא כדין, ושטר מודעא הינו שטר שכותב אדם שהכריחו אותו לעשות קנין וכדו' שלא ברצונו ומוסר מודעא שעושה זאת שלא ברצון. האם שטרות אלו מועילים מהתורה לשיטת הרמב"ם, או לא?

שאלה ה] גרושין בעל כרחה בזמן הזה – מדין תורה אשה מתגרשת בעל כרחה. מתקנת רבנו גרשום אין האשה מתגרשת אלא לרצונה. במידה ועבר הבעל וגרשה על כרחה, נראה היה מסברה שמדין תורה חלו הגירושין.

אכן, דעת החתם סופר (ח"ד סי' מה) שהמגרש את אשתו בעל כרחה אחר תקנת רבנו גרשום, הגירושין אינם חלים מדאורייתא. מדוע?

שאלה ו] הסכמי ממון ('קדם נישואין') – בשנים האחרונות התפתח דיון אודות חתימת הסכמי קדם נישואין האומרים בין השאר, שסירוב של אחד הצדדים להסכים לגירושין יגרור תשלום יומי של 'קנס' מצידו.

הפוסקים דנו בהסכמים מעין אלו ממספר פנים – כשאחד מהם הוא האם העובדה שדחיית הגירושין תעלה לו בממון מגדירה את הגט כגט מעושה? האם העובדה שקיבל זאת עליו תחילה כבר בעת הקידושין בהסכמה ורצון פותרת את הגדרת הדבר כגט מעושה?

תשובה

מקור פסול עדות מפי הכתב מופיע בגמ' ביבמות (לא:), גיטין (עא.) ועוד: "ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם". כאמור, הרמב"ם הבינו כפשוטו, ועל כן סבר שתוקפו של שטר הלואה אינו מהתורה. כיצד הבינו החולקים על דבריו את דברי הגמ'? שני כיוונים לפנינו:

1] באינו יכול להעיד - שיטת תוס' ביבמות (לא: ד"ה דחזו) שהדרשה של 'מפיהם ולא מפי כתבם' נאמרה רק באופן שהעד אינו יכול להעיד בפיו – כאילם, אולם במידה ויכול להעיד בפיו כשרה עדותו גם מתוך הכתב; ואף משליכים מהסבר זה הלכה למעשה.

ואר"י דשמע מר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה 'מפיהם ולא מפי כתבם' כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא במי שאחזו (גיטין דף עא.) ואם לא יגיד פרט לאלם ... שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרינן (מנחות דף קג:) כל שאין ראוי לבילה כו' אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות.

להבנה זו, תוקפו של שטר הלואה הוא מהתורה, הואיל והעדים יכולים להעיד מתוך הכתב. בנוסף, כל עדות מתוך הכתב של אדם היכול להעיד מתקבלת כעדות.

2] שטרות 'מפי כתבו' של המתחייב - שיטת בעל המאור (יבמות ט. בדפי הרי"ף) שאמנם כל עדות (אף של מי שיכול להעיד בפיו בבית הדין) פסולה מתוך הכתב, אולם שטרות קנין אינם נחשבים עדות העדים מפי כתבם, אלא עדותו של המתחייב – בעל השטר, ונחשב הדבר 'מפי כתבו' שלו, ועל כן מועילים. וכך לשונו:

ולי נראה דפירוק הנכון כך מפי כתבם הוא שפסולה עדותן אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלואה ומקח וממכר הלוה והמוכר הוא שמצוה את העדים ואמר כתבו וחתמו וכן בגיטי נשים ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו ואם אי אתה אומר כן עקרת מה שכתוב בקבלה 'וכתוב בספר וחתום והעד עדים'. ומקרא מלא כתוב בתורה 'וכתב לה ספר כריתות' אלמא כל כהאי גוונא כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים.

בדומה ניתן להבין בכוונת תוס' (כתובות כ: ד"ה ור"י) שקבעו שרק מסמך הנכתב מדעת המתחייב מוגדר כשטר:

ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא.

לדבריהם, תוקפו של שטר הינה מהתורה, אולם עדות בכתב אינה עדות מהתורה.

ביאור שיטת הרמב"ם – לשיטתו של הרמב"ם, הסובר ש'מפיהם ולא מפי כתבם' נאמר גם ביחס לשטר, ומסיבה זו תוקפו של שטר הלוואה הינו מדרבנן בלבד. יש לשאול במה שונה שטר זה מגט ומשטר קידושין שתוקפם הוא מהתורה? שתי הבנות לפנינו:

1] 'שטר'= חלות - הגר"ח (על הרמב"ם עדות ג, ד) מבאר, שגם הרמב"ם סבור שפסול 'מפיהם ולא מפי כתבם' נאמר ביחס לעדות מפי הכתב בלבד ולא ביחס לשטר. מחלוקתו של הרמב"ם עם הראשונים נסובה אודות השאלה מה נכלל במושג 'שטר'.

לדעת הראשונים גם מסמך הנעשה לראיה בלבד מוגדר כשטר, ואילו לדעתו של הרמב"ם, רק מסמך שנעשה לקנין, מסמך בעל משמעויות חלותיות – כשטרי קנין, גיטין וקידושין ושחרור מוגדר כשטר. יתר המסמכים מוגדרים כעדות מפי הכתב גרידא.

לדעת הרמב"ם לאור הסברו של הגר"ח, פשוט הדבר שעדות כתובה על מותו של אדם נחשבת כעדות 'מפי הכתב', ופסולה מדין 'מפיהם ולא מפי כתבם'.

2] הנודע ביהודה (שם) מחדש, שגם הרמב"ם מודה ששטר על כל סוגיו אינו מוגדר כעדות מפי הכתב, וכשר מהתורה. אלא שסבר הרמב"ם כשיטתו של רבנו תם (הנזכרת בתוס' ביבמות), שכאשר העד אינו יכול להעיד- הן מחמת אילמות הן מחמת שמת ח"ו ישנו חיסרון של 'עדות מפי הכתב' גם בשטר. וכל דברי הרמב"ם המכשיר שטר מדרבנן בלבד – היינו במתו העדים.

'דעת המתחייב' בגט – כאמור, שיטת בעל המאור ותוס' בכתובות שהשטר מושתת על דעת המתחייב. בשטרי ממון ברור מי הוא המתחייב. אכן, בגט יש לדון מי הוא המתחייב.

דעת החתם סופר בתשו' (ח"ד סי' מה) שה'מתחייב' בגט זה גם האיש וגם האשה. ואילו הגרז"נ סבור שזהו רק האיש.

לדברי החתם סופר שה'מתחייב' בגט הינו גם האשה, עלינו להבין כיצד ניתן לכתוב גט לאשה בעל כרחה, הרי נמצא שהגט אינו נכתב מדעת המתחייב?

החתם סופר נזקק לשאלה זו, ומשיב, שהואיל והאשה התקדשה לרצונה, וידעה שבעקבות הקידושין יוכל הבעל לגרשה בעל כרחה, סברה וקבלה.

ועל כן, אף שכעת בעת הגירושין אינה מתרצת לגירושין ונעשה הדבר בעל כרחה, נחשב הדבר כנעשה לרצונה.

אכן, כל זה נכון כשעמד הדין על עיקר דין התורה שהאשה מתגרשת בעל כרחה. אולם בזמן הזה אחר חרם דרבנו גרשום שאין האשה מתגרשת בעל כרחה, נמצא שמראש בעת הקידושין לא הסכימה לאפשרות הגירושין בעל כרחה.

ועל כן במידה ויגרשנה הבעל בעל כרחה, נמצא שנכתב השטר ש'לא מדעת המתחייב' – שלא מדעתה, ומוגדר כעדות מפי הכתב, ויש בו את החיסרון של 'מפיהם ולא מפי כתבם'. וממילא, אף שאין לגרש אשה בעל כרחה רק מחמת חרם דרבנו גרשום, לא יחולו הגירושין מהתורה.

עולה מדברי החתם סופר, שהגם שבעת הגירושין נעשה הדבר בעל כרחה של האשה, די ברצונה בעת הקידושין. יתכן, ולאור עיקרון זה העולה מדבריו אין מניעה הלכתית ב'הסכמי קדם נישואין' המשיתים קנסות על הצד שיסרב לגירושין מצד שהדבר נחשב ל'גט מעושה'.

וזאת מחמת שבעת הקידושין הסכימו להסכם זה ונעשה הדבר ברצון והתרצות, ונכנסו לקידושין ונישואין אלו על דעת זה.

טבלת עזר לסיכום:

	רמב"ם לפי הבנת ר' חיים	ר"ת-תוס' יבמות לא: רמב"ם לפי הבנת נודע ביהודה	בעל המאור יבמות ט מדפי הרי"ף תוס כתובות כ:
שטר ממון	מכיון שהוי שטר ברור לכן יש בעיה של "מפיהם ולא מפי כתבם" ולכן רק מדרבנן שלא תנעל דלת בפני לווין	אם העד חי ויכול להעיד אז זה תקף מדאורייתא. אם העד מת זה מדרבנן שאל תנעל דלת בפני לווין-ועל זה דיבר הרמב"ם. עדות ג' ד'	הוי דעת המתחייב וכעין כתב ידו והשטר מדאורייתא
גט	הוי שטר קיום ולכן אין בעיה של "מפיהם ולא מפי כתבם" ולכן תקף מדאורייתא	כאשר העדים חיים בזמן הגירושין הוי תקף מדאורייתא	הוי דעת המתחייב וכעין כתב ידו והגט תקף מדאורייתא
הגיע לב"ד כתב שהבעל מת	הוי כתב ברור (כי ההיתר עגינות מכח המיתה ולא הכתב) ולכן יש בעיה של "מפיהם ולא מפי כתבם" ולכן האשה תשאר עגונה	אם העד חי כאשר הגיע הכתב לב"ד הוי עדות מדאורייתא והאשה לא עגונה	אין כאן דעת המתחייב ולכן יש בעיה של "מפיהם ולא מפי כתבם" ולכן האשה לא מותרת
שטר מחאה של המ"ק כנגד המוחזק. שטר מודעה שהקניין נעשה בהכרח וללא הסכמת המוכר	הוי שטר דרבנן כי יש בעיית "מפיהם ולא מפי כתבם"	הוי שטר דאורייתא כי העדים לא אילמים ויכולים להעיד	שטרות אלו לא נעשו מדעת המתחייב ולכן הוי רק מדרבנן. דעת המתחייב בקרקע-המחזיק דעת המתחייב בקניין-הקונה