שאלה שבועית: עולה ובעל קורא שלא צמים בקריאת התורה בצום
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
[1]עולה ובעל קורא שלא צמים בקריאת התורה בצום
שאלה א] בעל קורא שלא צם- בקהילה מסויימת ישנו בעל קורא המשמש בתפקידו כבר עשרים וחמש שנה. עתה הורו לו הרופאים שאסור לו לצום. במידה ולא יקרא בתורה יידעו כל הציבור שהוא איננו צם. ועל כן בא ושאלתו בפיו האם רשאי לקרוא על אף שלא צם כדי לפטור את עצמו מהבושה הגדולה, או לא?
שאלה ב] עולה שאינו צם- במנין משפחתי בתל אביב מקבל סב המשפחה עליה מידי יום כיפור, והוא רואה בכך סגולה גדולה. עתה, אסר עליו הרופא לצום, ושאלתו היא האם רשאי להמשיך לעלות על אף שאינו צם? הדבר חשוב לו מאוד בגלל הסגולה שרואה בדבר.
נשים לב שישנם שלושה הבדלים בין השאלות: בעל קורא לעומת עולה לתורה, שיקול של בושה לעומת שיקול של 'סגולה', וצום רגיל לעומת יום הכיפורים. והשאלה היא האם הבדלים אלו יוצרים הבדל משמעותי בדין בין המקרים.
שאלה ג] תפקיד בעל הקורא- מהו תפקיד בעל הקורא בקריאת התורה, ומהו גדר החיוב המוטל על הציבור? האם גדר החיוב המוטל על הציבור זהה לחיוב בקריאת מגילה המוטל על כל אחד ואחד, או לא?
שאלה ד] בעל קורא שהתכוון לא להוציא- מעשה שהיה, שבעל הקורא היה מסוכסך עם אחד מבני הקהילה, ולאחר אחת מקריאות התורה ניגש אליו ואמר לו שעליו ללכת לשמוע את הקריאה פעם נוספת הואיל והתכוון שלא להוציאו. האם אכן לא יצא אותו אדם ידי חובה או לא?
שאלה ה] ברכת התורה על שמיעה- בוגר הישיבה שאלני- מידי יום נוסע הוא לבית הכנסת ברכבו קודם שבירך ברכת התורה. בדרך הוא שומע שיעור מוקלט. האם עליו לברך ברכת התורה לפני השמיעה או לא? שני בחורים עולים מהפנימיה לבית המדרש בדרכם לתפילת שחרית והאחד מדבר עם חברו בדברי תורה, האם על השומע לברך טרם שמיעתו או לא?
שאלה ו] חברותא שרק אחד מדבר- ישנם חברותות בהם אחד הוא המדבר העיקרי והשני בעיקר שומע, והשאלה היא חברו מקיים בעת לימודם המשותף מצוות תלמוד תורה או לא? האם חברו צריך להוציא אותו- ידי חובה מדין שומע כעונה או לא? ובעצם- האם לענין זה שמיעה כהרהור או כדיבור?
שאלה ז] בן חו"ל שפספס קריאה- בדרך כלל לאחר חג הפסח נוצר פער בקריאת התורה בין בני חו"ל לבני ארץ ישראל למספר פרשות (בגלל יום טוב שני שחל בשבת). בן חו"ל עלה לארץ בעת קריאת פרשיות אלו, האם צריך להשלים את הפרשה שדילג עליה, או לא?
שאלה ח] בן נשוי במצוות ו'הגדת לבנך'- בן מתארח עם ילדיו אצל אביו בליל הסדר. אביו- הסבא מנהל את הסדר והוא הדובר העיקרי. האם גם הבן יוצא ידי חובה או לא?
תשובה
כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו לעמוד על גדרה של תקנת קריאת התורה שתיקן משה רבנו:
א] גדרה של התקנה:
לפנינו שלושה כוונים בגדר התקנה:
1] חובת קריאה על כל אחד ואחד- אפשר שגדר תקנת קריאת התורה הוא כגדר קריאת המגילה- בה מוטלת חובת הקריאה על כל יחיד ויחיד מהציבור, אלא שבעל הקורא מוציא כל יחיד ויחיד ידי חובתו מדין שומע כעונה.
וכך כותב רבי יוסף ענגיל בספרו ציונים לתורה (סי' ט):
נסתפקתי מצות קריאת התורה מה עניינה... שבאמת מחויבים כל אחד ואחד לקרוא, רק שהקורא מוציא אותם בקריאתו.
לכיוון זה, על בעל הקורא להיות בר חיובא ושייך בדבר, הואיל ומוציא מדין שומע כעונה. ועל כן נראה לכאורה שמי שאינו צם לא יכול להוציא את הציבור ידי חובתו.
2] חובת שמיעה- אולם אפשר לומר, שהתקנה לא הטילה חובת קריאה על כל אחד ואחד, אלא חובת שמיעה. כפי שכותב רבי יוסף ענגיל (שם) בבארו את הצד הנוסף:
אם החיוב הוא אך השמיעה לדברי תורה הנקראים.
לצד זה, אין צורך בדין שומע כעונה, שהרי החובה אינה לקרוא אלא לשמוע, ואת זאת עושה הציבור בכוחות עצמו. ועל כן מסתבר שגם מי שאינו צם יוכל להוציא את הציבור ידי חובתו.
בשו"ת באר משה (ח"ג סי' כט) כותב שכבעל קורא יכול לשמש גם מי שאינו צם, הואיל וכל תפקידו הוא לאפשר שמיעה לעולה. אולם העולה הוא שמוציא את הציבור בקריאתו- שמוציא בשפתיו, ועל כן עליו לצום, כדי שיהיה בר חיובא.
אולם מוסיף ואומר, שבמידה והעולה מתקשה בקריאה וכל היכולת לצאת ידי חובה היא על סמך הפוסקים שאומרים שיוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, יש צורך שבעל הקורא יהיה בר חיובא, יצום.
לשיטה זו, במידה ובעל הקורא שאינו צם רוצה לעלות ולקרוא, יש להדגיש באזני העולים שעליהם להקפיד ולהוציא את המילים בשפתם.
3] תקנת לימוד תורה- הרב סולוביצ'יק (נפש הרב לקוטי הנהגות) מחדש שתקנת משה רבנו היתה שיהיה לימוד תורה משותף שלוש פעמים בשבוע. ובעל הקורא הוא שמסייע לאנשים לקיים מצוות תלמוד תורה-על ידי שמיעתם.
מתחדש מדברי הרב סולובצ'יק שניתן לקיים מצוות תלמוד תורה בשמיעה. ועל כן גם השומע שיעור מוקלט או השומע דברי תורה מחברו צריך לברך ברכות התורה. ויתכן וגם בן הנמצא אצל אביו יוצא ידי חובת מצות סיפור יציאת מצרים בשמיעתו מאביו.
לכיוון זה האחרון, מסתבר שגם אם העולה אינו צם, יכול הוא להוציא את הציבור ידי חובתם.
ב] חובת הציבור או היחידים- נציין בקצרה לדיון השני בגדרי קריאת התורה, עליו יש לתת את הדעת. כפי שכותב הברכת שמואל (יבמות סי' כא):
האם גדר ההלכה שצריכים עשרה בקריאת התורה קריאת מגילה וחזרת הש"ץ הוא, שהחיוב חל רק על ציבור של עשרה איש, וכל זמן שאין עשרה אין כלל חיוב. או שחיובים אלו חלים על כל יחיד ויחיד אלא שהדין הוא, שאין קריאת התורה אלא אם כן יש ציבור של עשרה.
דן הברכת שמואל האם חובת קריאת התורה מוטלת על הציבור או שמא החובה מוטלת על כל יחיד ויחיד, אלא שישנו תנאי- שהקריאה תעשה בציבור.
כשנפקא מינה תהיה במידה וישנם עשרה נוכחים, אולם מקצתם כבר יצאו ידי חובת הקריאה.
קריאת התורה בתענ"צ- תפילה: הרב סולוביצ'יק (שם) מחדש, שלקריאת התורה בתענית ציבור ישנו גדר של תפילה. מסיבה זו לא אומרים קדיש לאחר הקריאה בתענית ציבור:
עיקר הטעם שקורין ויחל במנחה של תענית ציבור הוא מפני שיש בה הי"ג מדות שהם עיקר ענין סליחות, ועל ידי זה אנו עומדים בתפילת תענית מתוך סליחות. אבל אם נאמר קדיש בין קריאת התורה לקריאת ההפטרה ממילא יתבטל הצירוף בין התפילה לבין קריאת התורה, ולא יהיה נחשב כעמידה בתפילה מתוך סליחות.
על דרך זו מסביר ערוך השולחן (תקסו, ג) את המנהג הייחודי לקריאת התורה בתענית ציבור- שהציבור קורא את י"ג המידות בפיו:
ונוהגים הציבור כשמגיע הקורא לשוב מחרון אפך צועקין שוב וגו' שזהו כעניין בקשה שישוב הקב"ה מחרון אפו. וכן כשהקורא מגיע לויעבור צועקין הציבור ה' ה' וגו', כדי להזכיר הי"ג מדות, והקורא חוזר וקורא. וכן בהגיעו לוסלחת לעונינו, גם כן מפני שזהו גם כן בקשה ותחינה שיסלח לעוונינו.
לאור זאת, יתכן וגם אם גדרה של קריאת התורה יש צורך בדין 'שומע כעונה', בקריאת התורה במנחה בתענית ציבור יוכל בעל קורא שלא צם להוציא את הציבור ידי חובה הואיל וחיוב הקריאה הוא מדין תפילה.
קריאת בתשעה באב היא מדין היום – החתם סופר בתשובה (ח"א סי' קנז) מחדש שחיוב הקריאה במנחה בתשעה באב היא מדין היום המוגדר כ'מועד' ולא מדין התענית, ועל כן גם מי שאינו צם יכול להוציא את הציבור ידי חובתו, וכך כתב:
ביום תשעה באב תקע"א החליתי והוצרכתי לשתות בעוונותי הרבים, והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידים המתפללים בבית המדרש שבביתי האם יקראוני להעלות אותי לספר תורה למנחה בקריאת ויחל, מה אשיב להם... ונ"ל פשוט דיכולתי לעלות לתורה לקרות ויחל כמו שאר כל אדם... עד כאן לא אמרו הרב מהרי"ק (שורש ט) והבית יוסף (סימן תקסו סע' ד) אלא בב' וה' שמי שאינו מתענה אין אצלו יום תענית ומאי שייטיה [שייכות] דקריאת ויחל לדידיה [אליו], וכל שאינו מחוייב בדבר התענית אינו מוציא רבים ידי חובתן. משא"כ בתשעה באב אית ביה תרתי למעליותא, חדא וכי החולה אינו מחוייב בדבר התענית ואינו מתענה בו, והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ... נמצא שהוא מן המתענים ומהמחויבים בדבר. הא חדא, ועוד אחרת, אפילו הותר בכל הנ"ל, מכל מקום תשעה באב יום הוא שנתחייב בקריאת התורה שחרית ומנחה אפילו מי שאינו מתענה בו לא יצא מכלל חיוב הנ"ל, ויומא קא גרים...
גם אם לא נקבל את חידושו של הרב סולוביצ'יק שבקריאת התורה בתענית ישנו מימד של תפילה, ודאי שעיקרם של הצומות הוא להתעוררות בתשובה ותפילה. נזעק יחד לבורא עולם שנזכה לראות בעז"ה בישועת ישראל! והחיילים ישובו לשוב לשלום, והחטופים ישובו בשלום בריאים בגופם ובנפשם בקרוב.
[1] השיעור הועבר לע"נ אבי מורי משה בן שלמה הכהן, שהיום הוא יום השנה לפטירתו. כל חייו שם את הדברים החשובים במרכז, כל ענייני המותרות וההנאה בעולם הזה לא דיברו אליו כלל. כל שנה ביום הזיכרון אני חושב על דרך
השיעור הועבר בערב צום עשרה בטבת, ועל כן נסוב אודות נושא זה.
