שאלה שבועית: דיני היזק ראיה – צערא דגופא או דממונא?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] חלוקת מקלט ציבורי בוילונות – לאורך שנים נמצאת העיר שדרות מידי פעם בפעם תחת התקפות טילים, לעיתים ממושכות. כיום בבתים רבים נוספו 'חדרי ביטחון', אך בעבר בבתים רבים לא היו 'חדרי ביטחון' ותושבים רבים נאלצו להשתמש במקלטים משותפים.
באחד המקלטים היתה משפחה שחוסר הפרטיות הפריעה לה מאוד, ולכן רכשה וילונות אמבטיה והקיפה בהם את החלק שעמד לשימושה במקלט. המשפחה ששהתה בסמיכות לאותה משפחה התנגדה לתליית הוילונות, בטענה שגם כך השהות במקלט קשה ומלחיצה את ילדיהם מאוד, ועתה שמתחמים את המקלט ומצמצמים את השטח עוד יותר הדבר מכניס את ילדיהם לפאניקה. זאת ועוד, שהנוהג המקובל בשדרות הוא לא לתחם ולעשות מחיצות מעין אלו.
פנו הצדדים לרבה של שדרות וביקשו את הכרעתו.
נחדד ונבהיר את הצדדים: לפנינו מציאות, בה כולם אמנם נמצאים בשטח ציבורי (המקלט) אך לכל אחד ניתנה הזכות להשתמש באיזור מסויים מתוך השטח הציבורי. ונמצא שמחד ישנו היזק ראיה, ומאידך מנהג המדינה הוא שלא לשים מחיצה במצב זה.
שאלה ב] אימוץ ילד מוגבל המפריע לשכנים- אדם אימץ ילד המוגבל בשכלו תמורת תשלום. הילד מידי לילה צועק וזועק באופן חריג ומפריע את מנוחתם של השכנים. השכנים דורשים שהשכן יוצא את הילד המאומץ מהבית וישלח אותו למוסד סגור. הם באו לגור על דעת זה שהשכנים מתנהלים בצורה סבירה, וכאן ישנה הפרעה לא סבירה שמתרחשת מידי לילה. האם במצב זה מנהג המדינה יחייב, ואם רוב הילדים במצב זה אכן שוהים במוסד סגור יוכלו השכנים לדרוש ממנו להעביר את הילד למוסד מעין זה, או לא?
לפנינו שלושה מקרים נוספים שהוזכרו בשאלה הקודמת, ובשיעור הקודם לא הספקנו לעסוק בהם:
שאלה ג] חיוב בניית כותל על ידי שוכרים בשותפות- שותפים שכרו חצר יחד לחמש שנים. לאחר שנה החליטו לפרק את השותפות ביניהם, האם יכולים הם לחייב אחד את השני לבנות כותל ביניהם? או שמא מכיון שהחצר אינה בבעלותם ושהותם שם היא זמנית, אינם יכולים לחייב זה את זה לבנות את הכותל?
שאלה ד] 'שיעורים' שונים – מפורסמת וידועה היא המחלוקת בין הפוסקים במידות ושיעורי התורה: בעוד שע"פ הגר"ח נאה אורכו של 'טפח' הוא 8 ס"מ, ולחזון אי"ש אורכו של טפח הוא 9.6 ס"מ[1]. הואיל ואמה המדוברת בדרך כלל היא 'אמה בינונית' בת ששה טפחים, נמצא שלגר"ח נאה אמה היא 48 ס"מ, ולחזון אי"ש אמה היא 57.6 ס"מ. וממילא גובה המחיצה הנדרשת להיזק ראיה – ארבע אמות, נתון גם הוא במחלוקת ביניהם- לגר"ח נאה – 1.92 מ', ולחזון אי"ש כ 2.30 מ'.
מה יהיה הדין במידה והשותפים שחלקו חלוקים גם במנהגיהם ההלכתיים, והאחד נוהג כגר"ח נאה והאחר נוהג כחזון אי"ש? האם יכולים שניהם להסתפק במחיצה ב'שיעור' הגר"ח נאה, או שמא הנוהג כחזון אי"ש צריך להגביה מעצמו עד שיעור 'חזון אי"ש'?
שאלה ה] שותפות לא שוה- שנים שותפים בחצר, אך חלקיהם אינם שוים – האחד חולש על שני שליש מהחצר, בעוד חברו מחזיק רק בשליש. האם גם במקרה זה חלוקת נטל ההוצאות ביניהם תהיה בשוה, או שמא עליהם לשאת בהוצאות לפי גודל חלקם בחצר?
השו"ע (חו"מ קנז, ג) פוסק שנטל ההוצאות מתחלק בשוה בין השותפים ללא קשר לגודל חלקם בשדה, אולם הרש"ש (ב"ב ב.) סבור שעליהם לשאת בהוצאות בהתאם לגודל חלקיהם בחצר. מה שורש מחלוקתם?
שאלה ו] תרופות סל הבריאות - משרד הבריאות במדינת ישראל מסבסד מכספי המדינה תרופות שונות. ישנה 'סל' תרופות, בו נכללות התרופות אותן מסבסד המשרד. באחת הפעמים עמדה בפני 'ועדת סל התרופות' ההתלבטות האם להכניס לסל טיפולי שיניים לילדים עד גיל שמונה עשרה, תרופה מצילת חיים למעט בני אדם או תרופה שאינה מצילת חיים אבל מקילה על כאבים לאנשים רבים. בראשות הועדה עמדה ח"כ שומר מצוות, והוא פנה לרב אלישיב ושאלו כיצד יש להכריע בשאלה כבדת משקל זו.
תשובה
מנהג המדינה – מכריע בין ערכים: מנהג המדינה בא לתת מענה למקרים ההם מתנגשים שני ערכים ויש להכריע ביניהם. הוא קובע את האיזון הנכון בין שני הערכים, ומכריע את דרך הפעולה במקום זה.
לאור הגדרה זו נשוב ונבחן את המקרים שלפנינו: המנחת צבי דן בשאלת הילד בעל המוגבלות המפריע לשכנים. במקרה זה ישנם ב' ערכים שמתנגשים זה עם זה – מחד הדאגה לטובתו של הילד, ומאידך הצורך לשמור על מנוחת השכנים.
במצב זה עלינו ללכת על פי מנהג המדינה. ועל כן, אם רוב העולם שולחים ילד כזה למוסד סגור – יש לשלחו למוסד סגור, ואם רוב העולם מטפלים בילד כזה בבית, ניתן לגדלו בבית.
כששאלו את הרב אלישיב איזו מהתרופות להכניס לסל התרופות, השיב שהואיל ויש כאן ב' צדדים, ב' 'ערכים' שמתנגשים, ועל כן יש ללכת אחרי 'מנהג המדינה'. משמעות הדברים היא לערוך סקר ולשאול את האנשים מה דעתם – וכיצד היו רוצים שהכסף הנגבה מכספי המיסים שלהם ימומש.
בשיעור הקודם עסקנו בשאלה האם חובת ההרחקה מהיזק ראיה היא מתקנת חז"ל או מדאורייתא, כשמספר נידונים נתלו בשאלה זו. דוגמא נוספת לדיון זה מופיעה במחלוקת הראשונים האם שוכרים ששכרו חצר בשותפות ופירקוה, יכולים לכפות זה את זה לבנות מחיצה או לא?
דעת הרמב"ם (שכנים א, ג) שיכולים לכוף זה את זה לבנות מחיצה, ואילו הטור (חו"מ סי' קעא) סבור שאין בכוחם לכפות זה את זה.
נראה שמחלוקתם תלויה בשאלה הנ"ל – האם חיוב הרחקת היזק ראיה הוא מהלכות הרחקת נזיקין או תקנה דרבננית. אם החיוב הוא מדאורייתא מהלכות הרחק מזיקים, אף על שוכרים ההולכים לגור זה עם זה באופן זמני בלבד, מוטלת החובה לא להזיק זה לזה. אולם אם חובת ההרחקה היא מתקנת חכמים, אפשר שבשוכרים שמגוריהם יחד זמניים בלבד לא תקנו חכמים את חובת ההרחקה.
צערא דגופא או דממונא – כל זאת לאור ההסבר שנאמר בשיעור הקודם שהדיון האם 'היזק ראיה' שמיה היזק או לא' נעוץ בשאלת תוקף חיוב ההרחקה – מדין תורה כ'מזיק' או מתקנת חכמים.
אולם הקהילות יעקב (ב"ב סי' ה) מבאר את מחלוקתם באופן אחר: לדבריו, הסובר שהיזק ראיה לא שמיה היזק סבור שאדם יכול להיזהר מלעשות תשמישים של צניעות בחצרו. ואילו את דעת הסובר שהיזק ראיה לא שמיה היזק, ניתן להסביר בב' אופנים:
1] אפשר לבאר, שסובר שאין ביכולתו של האדם להימנע מתשמיש של צניעות בחצר, ונמצא שכאשר האחר צופה בו מיסב לו 'צערא דגופא'.
2] אולם אפשר לבאר שסבר שביכולתו של האדם להימנע מתשמיש צניעות בחצר ולעשותו בביתו, אך הואיל והחצר עומדת לכך, נמצא שפוגע ביכולת השימוש שלו בחצר ומיסב לו 'צערא דממונא'.
ישנן מספר השלכות אפשריות מהגדרת 'היזק ראיה' כ'צערא דגופא'/'צערא דממונא':
א] האם מועילה 'חזקה' להיזק ראיה – האם ניתן לכפות אדם שהוחזק להיות בחצר ללא מחיצה על אף היזק הראיה שבדבר, לעשות מחיצה? אם נאמר שהיזק ראיה מוגדר כ'צערא דממונא' בלבד, ניתן 'להחזיק', אולם אם מוגדר כ'צערא דגופא', הלכה היא שב'צערא דגופא' לא ניתן להחזיק (כ'קוטרא' ו'בית הכסא'[2]).
ב] האם מועילה מחילה – במידה ומחל האחד לחברו על בניית המחיצה ועתה שב ותובעו שיבנה. אם היזק ראיה מוגדר כ'צערא דממונא' מועילה מחילה, ועל כן מאחר שמחל אינו יכול לחזור בו, אולם אם מוגדר כ'צערא דגופא' יכול לחזור בו ממחילתו
ג] חצר שמנהג המדינה שלא לבנות בה – הרא"ש (ב"ב א, ו) מביא, שנחלקו הראשונים האם ניתן לכפות את חברו לבנות במקום בו מנהג המדינה שלא לבנות:
ויש מפרשים דהוא הדין בחצר במקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו דהא חזינא לעיל דנפיש היזקא דראיה בגינה טפי מבחצר דללישנא דמחיצה גודא דלית ליה היזק ראיה בחצר בגינה מודה ואם כן מתני' איירי בעיר חדשה שאין לה מנהג ידוע. ויש מפרשים דבחצר אפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו משום דבחצר נפיש היזקא.
הקהילות יעקב (שם) תולה את מחלוקתם זו, בשאלת המחילה, ואומר, שכאשר מנהג המדינה הוא שלא לבנות, הבא למקום בא אדעתא דהכי, ונחשב הדבר כאילו מחל. ועל כן, אם נאמר שהיזק ראיה הוא 'צערא דממונא' בלבד נלך אחר המנהג, אולם אם היזק ראיה הרי הוא 'צערא דגופא' – בו לא מועילה מחילה, לא נלך אחר המנהג.
חלוקת מקלט בוילונות – עתה נשוב לשאלת חלוקת המקלט בוילונות. רבה של שדרות שהשאלה הגיע לפניו אמר, שבשונה מחצר בה ניתן לומר שיש לאדם יכולת להיכנס לביתו ולערוך את התשמיש המוצנע שם, במקרה זה אין ביכולתם של בני המשפחה לעלות ולעשות את תשמישיהם המוצנעים בביתם, שהרי עליהם להסתופף במרחב המוגן, ועל כן מקרה זה יוגדר לכולי עלמא כ'צערא דגופא', והדין יהיה ש'היזק ראיה שמיה היזק'.
משמעות הדברים היא, שגם במקום שלא נהגו לגדור, איננו הולכים לפי המנהג ויכולים בני המשפחה לעשות מחיצה לצניעות ואף לכפות את שכניהם להשתתף בהוצאות המחיצה.
מנגד, הרב יצחק זלברשטיין סבור, שאמנם כך היה הדין אם נגד עיננו היה עומד שיקול 'היזק ראיה' בלבד, אולם כנגד שיקול זה עומד הקושי של ילדי השכנים שצמצום המרחב במקלט מכניסם לפאניקה ולחץ. ועל כן סבר שבמצב כזה שב' ערכים מתנגשים, עלינו לפנות למשתמשי המקלט ולשאול את דעתם, ולהכריע על פי דעת הרוב[3].
