פר' שמות- התחזות לגוי
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ב"ה שמות תשס"ח
"איש מצרי הצלנו" – התחזות לגוי
שמות ב':
(יח) וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:
(יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן:
א"ר לוי אמר (משה) לפניו: רבש"ע, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ ? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו מנין... איש עברי וגו'... גנב גנבתי מארץ העברים... את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך כיצד בנות יתרו אומרות 'איש מצרי הצילנו מיד הרועים' (שמות ב, יט) והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו (דברים רבה פרשה ב' ח').
ובמדרש רבה שמות א', לב: "ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים וכי מצרי היה משה אלא לבושו מצרי והוא עברי".[1]
האם מותר בשעת הגזירה לומר שהוא גוי כדי להנצל, וכן יש לברר האם מותר לומר שהוא גוי, ומה יותר חמור, לומר שהוא גוי או ללבוש בגדי עכו"ם? בשו"ע יו"ד סימן קנ"ז סעיף ב' נפסק שאסור לומר שהוא גוי אבל מותר לשנות את לבושו:
אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבים כדי שלא יהרגוהו. אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזרה, מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבים. הגה: ואפילו לובש כלאים. (נ"י פרק הגוזל בתרא). ואף על גב דאסור לומר שהוא עובד כוכבים, מ"מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין (נמוקי יוסף פ' הגוזל), והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבים והוא יכוין לדבר אחר. וכן אם יוכל להטעותם, שהם סוברים שהוא עובד כוכבים, שרי. (ת"ה סי' קצ"ו)
אבל אם משנה את לבושו לא כדי שלא להראות שאינו יהודי, אלא משום שכך מצוים, הרי בשעת הגזירה הדין הוא שיהרג ואל יעבור כמו ערקתא דמסאנא.[2]
במשנה בריש פרק שני של עבודה זרה כתוב: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם מפני שחשודין על הרביעה ולא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות ולא יתיחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכת דמים" ומקשה הירושלמי, האם חשש שפיכות דמים קיים רק באיש ולא באשה? ומתרץ הירושלמי שאשה יכולה להטמין את עצמה ולומר שהיא עכו"ם, אבל איש לא יכול, כנראה משום הסימנים החיצונים שיש ליהודי, פיאות זקן ומילה.
כתב הרא"ש במסכת עבודה זרה פרק ב' סימן ד':
ירושלמי יכולה האשה להטמין עצמה ולומר עובדת כוכבים היא. והאיש אינו יכול להטמין עצמו. אין לדקדק מכאן שיהא מותר לישראל לומר עובד כוכבים הוא כדי שלא יהרגוהו. דודאי כופר בעיקר הוא. דכיון שרוצין להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובד כוכבים כמותם. ודאי כשאומר עובד כוכבים הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהן (וע"ש בהסבר הירושלמי).
הגר"א בבאורו לשו"ע שם ציין שזוהי מחלוקת מפורשת בירושלמי (רפ"ב דע"ז) שהבאנו בתחילת השעור, אם גם הדיבור אסור או לא. וכן כבר כתב ספר אור זרוע (ח"ד פסקי עבודה זרה סימן קמג)
מתני' לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות. ולא יתייחד אדם עמהם מפני שחשודין על שפיכות דמים. ופרכינן גבי אשה ותיפוק לי' משום שפיכות דמים. אמר ר' ירמיה באשה חשובה עסקינן. רב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה וכו'. ירוש' ואין האשה בכלל שפיכות דמים. א"ר מנא תפתר בבריאה פי' שיכולה לסבול התשמיש שבאים עליה ואינם הורגין אותה. א"ר בון אפי' תימר בתשה פי' שאינה יכולה לסבול התשמיש אפי' הכי אין לה לירא משפיכות דמים למה יכולה היא להטמין עצמה ולומר גויה אני. ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר גוי הוא פי' מפני שמילתו מוכחת שהוא יהודי. ובהא פליגי דר' מנא סבר אסור לאדם לומר לגוים שהוא גוי כדי להציל עצמו שלא יהרגוהו ור' בון סבר שמותר:
דברי הרא"ש בעבודה זרה הובאו בטור יו"ד סימן קנ"ז שאסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא גוי הרי מודה לדתם וכפור בעיקר.
ובענין ללבוש מלבוש של עכו"ם ע' בית יוסף שכתב בשם נמוקי יוסף, שאם גזרו שמי שנקרא בשם יהודי על שאינו עובד עבודה זרה, מותר לשנות בלבושו כמותם ולברוח. אבל אם ישאלו אותו אם הוא יהודי, צריך לומר שהוא יהודי:
כתב בנמוקי יוסף בפרק בתרא דקמא (ב"ק מ סוע"א) שאם גזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד ע"ז וזה כדי שלא יכירוהו משנה מלבושו כמלבושם ובורח מותר והביא ראיה מדאמרינן בפרק קונם (נדרים סב:) אמר רבא שרי לצורבא מדרבנן למימר[3] עבדא דנורא אנן לא יהיבנא כרגא ופירשו המפרשים בשם התוספות שאותם שהיו עובדים האש היו פטורים ממכס ומס וכו'. ובמדרש רבה פרשת וישלח (פרשה פ"ב אות ח) איתא שני תלמידים של רבי יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד פגע בהם איסתרטוס משומד אמר להם אם בניה של תורה אתם תנו נפשכם עליה למה שניתם עטיפתכם ואם אין בניה אתם וכו' א"ל בניה אנו ועליה אנו נהרגים הרי מבואר שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה עם כל זה היו משנים מלבושיהם למלבושי נכרי שמא לא יכירום ולא ימיתום ע"כ. ומבואר הוא דלא מהני שינוי העטיפה אלא לשמא לא ישאלום מאיזה דת הם אבל אם ישאלום אסור להם לומר שהם גוים וכדכתב הרא"ש ז"ל והיינו דאמרו הנך תלמידים בניה אנו ועליה אנו נהרגים.
וב"ח הביא מתשובת מהר"ם מ"ץ:
ערלים ויהודים היו הולכין בדרך בשעת הגזרה ופגעו בהם פריצים וחקרו אותם מרחוק אם יש ביניהם יהודים וכוון היהודי בלבו אם ישאלו יאמר להם האמת והערל אומר מה אתם סבורין אין כאן שום יהודי בינינו ואז נבהל היהודי ולא אמר אתה משקר. נראה דלא חטא היהודי בכך ולרווחא דמילתא אם לבו נוקפו יתענה בה"ב אך מדינא אין נראה לי לענשו כלום הואיל ולבו היה לשמים אם ישאלוהו.
בשו"ת ממעמקים (שאלות ותשובות שעמדו על הפרק בגיטו קובנה) סימן טו נשאל אם מותר לו לאדם להציל את עצמו על ידי קנית תעודת התנצרות (טויפשיין), ועל ידי זה תהיה לו האפשרות לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. ושם הביא את דברי הרמב"ם בספר המצות מצות עשה ט':
וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואע"פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו[4] לחשוב שכפרנו ואע"פ שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם.
ומשמע שאסור אפילו להתעות את הגוי שיחשוב שכפרנו. וכתב בשו"ת ממעמקים, שמותר רק כשמלשונו של היהודי משמע שתי משמעויות, ע' בלשון השו"ע להלן:
ובחלק אחר של שו"ת ממעמקים (חלק ה' סימן ג', ומובאת גם ב"אותיות של אש",עדויות מתקופת השואה בספרות ההלכתית, איתמר לוין, תשס"ב עמ' 61):
ישראל שיש לו שם שמשתמע כשם העכו"ם כמו ששכיח טובא בין יהודי אשכנז, ויש לו פספורט כזה עוד מקודם המלחמה, וכעת מפני הסכנה רצונו לכתוב בתוכו גם האותיות "ר'ק" שהוא ראשי תיבות האמונה שלהם "רוימיש קאטאליש" למען שיחשבו עליו שהוא עכו"ם, האם יש בזה איסור של מודה בעכו"ם"
ושם התשובה היא להתיר (וע' קונטרס מעמק הבכא, שאלה ד', מובא בדברי אפרים).
וע' חפץ חיים בספר נדחי ישראל שאסור לומר שאינו יהודי אלא יש לו למסור את נפשו.
דעת הרמב"ם:
בניגוד למה שהבאנו לעיל את דברי הבית יוסף בשם נימוקי יוסף, שיותר חמור לומר שהוא יהודי מאשר ללבוש בגד עכו"ם, נראה שדעת הרמב"ם באגרות אינה כן. לדעת הרמב"ם באגרת השמד, דין יהרג ואל יעבור אינו שייך במינות ואפיקורסות, כי אמונות ודעות, אין איסורן דיבור הפה אלא האמנת הלב ואי אפשר לכפות להאמין אלא רק לכפות לדבר, והדיבור הזה כשלעצמו אין בו גדר של איסור. מה שאין כן בעבודה זרה גילוי עריות וכו', שהמעשה עצמו הוא איסור תורה ועל האיסור הזה נאמר יהרג ואל יעבור (הרב שילת,אגרות הרמב"ם ע' מ' שורה 8). וכתב הרמב"ם (שם עמ' לז):
ומהמפורסם כמו כן, שר' אליעזר נתפס למינות, אשר הוא יותר קשה מע"ז, וזה שהמינים - יכריתם האל - יתלוצצו בדתות, ואמרו אויל המתעסק בהם, משוגע הלומד אותם. והם יבטלו הנבואה לגמרי. והיה ר' אליעזר ידוע, גדול בחכמות, ואמרו: איך תהיה במדרגת החכמה אל מה שאתה בה ותאמין בזה? וענה אותם דבר, והראה כאלו הוא מאמין באמונתם, והייתה כוונתו במענה ההוא לאמונת האמת לא לזולתו. וזה המעשה הוא במדרש קהלת א' ח' ע' ע"ז י"ו ב' וז"ל:
מעשה בר' אליעזר שנתפש לשם מינות, והעלהו הגמון לבירה, אמר לו זקן כיוצא בך יעסוק בדברים הללו? אמר לו נאמן עלי הדיין. סבר אותו הגמון שעליו הוא אומר, והוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר לו אותו הגמון: רבי, הואיל והאמנתני אף אני הייתי תמה לו: אפשר שזה טועה אחר הדברים הללו?! אמר לו: דימוס, הרי אתה פטור.
הנה כבר התבאר לך שר' אליעזר הראה להגמון שהוא מין,[5] ולבו מסור לשמים. ומינות גדול מע"ז, כמו שהתבאר בכל התלמוד. ואין ספק שר' אליעזר אצל זה הכשר פסול, כמו שהוא כתב בחבורו.
וצריך עיון, הרי המעשה הזה היה בשעת השמד, ואם כן מה גרע מערקתא דמסאנא שצריך להרג בשעת השמד? (וע' שו"ת מהרי"ק שכתב שבשעת השמד צריך להרג על זה כמו ערקתא דמסאנא. כתב הרב שילת (ע' מ' הערה 8) שאולי משום כך כתב הרמב"ם שאמירה זו גריעא טפי, כיון שגם הגויים יודעים בשקרותה. שם ע' מא: "וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים, אלא שנרמה בו המלך, ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו".
אמנם נקודת המוצא ביחסו של הרמב"ם כלפי אנוסי השמד בכלל, והיתר ההודאה בנביאם של המוסלמים בפרט, היא שאין כאן כל חשש של אסור ע"ז, הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות (פי"א ה"ז) וכן כתב הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר: "אלו הישמעאלים אינן עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהן ומליבן ומיחדין לאל יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי" (מהדו"ש רל"ח ובתשובות הרמב"ם מהדו' בלאו תשובה תמ"ח). אבל נקודת המוצא כאן היא לכאורה שאין אפשרות להכריח על אמונה ולכן אמירה מהפה ולחוץ מועילה (והרי הרמב"ם הוכיח מר' אליעזר, ושם מדובר בנצרות).
בהמשך לאותה אגרת כתב הרמב"ם (ע' נג הוצאת שילת):
וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש, לא ייאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב,[6] ויש לו שכר גדול לפני השם, ומעלתו במעלה עליונה כי הוא מסר עצמו לקדושת השם ית' ויתעלה. אבל מי שבא לשאול אותנו אם ייהרג או יודה, אומרים לו שיודה ולא ייהרג. אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך, אלא ישב בביתו עד שיצא אם הוא צריך, ומעשה ידיו יעשה בסתר. כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא, שאין כופים בו כי אם על הדיבור בלבד. ולא יראה מדברי רז"ל שיאמרו ייהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה. אבל ייהרג כאשר יחייבוהו לעשות מעשה, או על דבר שהוא מוזהר עליו.
ונקודה נוספת שצריך לעיין בה: אם הדין הוא שיעבור ואל יהרג על דיבור בלבד, מדוע כובת הרמב"ם שיש לו שכר, והרי פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה' הלכה ד'): "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". ואם כן מדוע במקרה זה כותב הרמב"ם שיש לו שכר גדול?
הרב שילת, בהערות לתרגומו לאגרת השמד כתב שזה רק בנדון המיוחד שבו עוסק הרמב"ם באגרת השמד, נדין של כפירה מן השפה ולחוץ, ורק בזה הוא מתיר ליהרג. ואולי משום שבעצם הרי לא גרע מעקרתא דמסאנא ולכן מותר.
אלא שדברים אלו שעולים מתוך אגרת השמד לכאורה סותרים למ"ש בספר המצות מצוה ט' שהבאנו לעיל: "ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע"פ שלבנו מאמין בו יתעלה", וצריך לומר שכוונת הרמב"ם שלא נתעהו, הוא במעשה של עבודה זרה בלא מחשבה, אבל לא באמירה או בדבר שאין בו איסור ע"ז. וע"ש בהמשך המצוה:
כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה.
וצריך לומר שמה שכתב קודם שלא נתעהו, פירוש על ידי מעשה איסור אף שאין מכיון, וזה ודאי אסור.
ויתכן שהרמב"ם באגרות פסק כירושלמי, אבל להלכה נקט המחבר בשו"ע שם שאסור לומר שהוא גוי משום שבעצם הדבר הזה יש כפירה.
[1] ועיין אבן עזרא שמות ב' יא "ויצא אל אחיו" שכתב הא"ע: "המצריים", ויש שרוצים לתקן "העבריים" וע' במפרשי הא"ע.
[2] רש"י סנהדרין דף עד עמוד ב
ערקתא דמסאנא - שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי פרהסיא מדבר בישראל.
[3] צריך בירור, איך מוכיח הנימוקי יוסף מאמירה על לבוש. והרי אמירה הוא אוסר.
[4] וצריך עיון האם זה סותר לדברי הרמ"א שכתב שמותר להטעותם. ונראה שיש לחלק שלרמב"ם מיירי כשצריך לומר בפירוש לגוי שתובע אותו שיודה, ואסור להטעותו. מה שאין כן הרמ"א מיירי להטעותו שיסבור שהוא גוי, אבל בלא תביעה של הגוי, ועדיין צ"ב.
[5] ואף שהוא השתמש בלשון שמשתמעת לשתי פנים, הרי זהו גופא מה שמדבר עליו הרמב"ם שבדיבורו אומר שכופר ובליבו מאמין, וזה דבר אחד עם אמירה שמשתמשת לשתי פנים.
[6] ואולי כיון שהדברים נאמרו פחות ממאה שנה לאחר מסעי הצלב ששם אנשים מסרו את נפשם על קידוש השם, לכן כותב הרמב"ם כך, וצ"ע.
