שאלה שבועית: קטן שהגדיל בימי הספירה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

ברוך ה' נכדי הבכור יונתן סיני נ"י יכנס השבוע- בעיצומם של ימי הספירה, בנועם עול מצוות. סביב הכניסה בנועם עול מצוות מתעוררים מספר נידונים הלכתיים:

שאלה א] קידוש לבנה- בשבת הקודמת יונתן היה חייב בקידוש לבנה מדין חינוך ('תרי דרבנן'[1]), לאחר שיכנס למצוות, חיובו במצווות יהיה מדאורייתא ('חד דרבנן'). האם היה עליו להמתין עם קידוש הלבנה עד מוצאי שבת הקרובה- לאחר יכנס למצוות?

שאלה ב] ברכות התורה- עם רדת הערב ביום הבר מצוה- נכנס חתן בר המצוה בנועם עול מצוות. כשברך ברכת התורה בבוקרו של יום היה חייב בה מדרבנן בלבד, עתה חיובו במצוות, ובברכת התורה הוא מדאורייתא. האם עתה, לאחר תפילת ערבית עליו לשוב ולברך ברכות התורה?

שאלה ג] ספירת העומר- ביחס לקטן הנכנס למצוות בימי הספירה מתעורר ספק נוסף, והוא- האם יכול לספור ספירת העומר בברכה משיגדיל או לא.

דעת הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת ג, כט) וכן של רבים מחכמי הספרדים[2] שקטן שהגדיל סופר מעתה בלי ברכה.

וזאת לאור שיטת בה"ג[3] הסובר שאם לספור באחד מימי הספירה, אינו יכול להמשיך לספור בברכה. תוס' השיגו על שיטתו, אולם להלכה השו"ע (או"ח תפט, ח) חשש לדעתו ופסק שהשוכח למנות יום אחד מימי הספירה אמנם ימשיך לספור, אך יעשה זאת בלי ברכה.

בפשטות סברתו של בה"ג היא שספירת העומר הינה מצוה אחת, ועל כן במידה והחסיר חלק ממנה אינו יכול להמשיך ולקיימה.

ישנם החולקים על פסיקתו של הרב עובדיה- מה טעמם? כיצד יסתדרו עם פסק השו"ע שחשש לבה"ג?

שאלה ד] פדיון הבן- בכור שגילה בהיותו בן עשר שהוא לא נפדה בינקותו, האם יפדה עצמו מיד, או שמא ימתין עד הגיעו למצוות?

תשובה

נפתח בענינא דיומא- ספירת העומר. כאמור, דעת הרב עובדיה ופוסקים נוספים שקטן שהגדיל ממשיך לספור אך בלי ברכה- וזאת לאור הבנת טעמו של בה"ג מחמת שספירת העומר הינה מצות אחת, ובמידה והחסיר/לא היה בר חיובא ביום אחד- אינו יכול להמשיך ולקיימה.

ועל כן, הואיל וחיובו של הקטן במצוות עד עתה לא היה מהתורה אלא מדין חינוך, ואף יתכן ועד עתה לא מושת עליו כל חיוב (וזאת לסוברים שהחיוב מכח מצות החינוך מוטל על האב ולא על הבן עצמו), אינו יכול להמשיך לספור בברכה

כהבנה זו בדעת בה"ג הבינו ספר החינוך (מצוה שו) ותוס' בדעתו.

נציין, שהראשונים הקשו על הבנה זו- שספירת העומר הינה מצוה אחת, מדוע מברים על ספירת כל יום ויום? היכן מצינו שמברכים על קיום אותה מצוה מספר ברכות?

אכן, כאמור ישנם פוסקים, הסוברים שעל הקטן להמשך לספור בברכה. ושומה עלינו לברר כיצד יתמודדו עם דברי בה"ג.

ארבעה כוונים לפנינו:

1] מצות חינוך לאחר שיגדיל- הרב בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (א, לו) כותב, שגם אם נאמר שלא חלה על הקטן שהגדיל חובת ספירה ככל גדול- הואיל ולא ספר את כל הספירה בגדלותו- דווקא בגלל סיבה זו יתחייב הקטן שהגדיל להמשיך ולספור- מדין 'חינוך':

"מסתברא, דכשם שאנו מצווים לחנך הקטן למצוות והיינו טעמא כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה ויורגל בקיום המצוות, הוא הדין נמי בגדול שהתחייב בחצי מצווה כשהגדיל וכגון שהגדיל באמצעה יתחייב לסיימה כלומר דאף אם נאמר דבכהאי גוונא פטור מהמצוה מדאורייתא, מכל מקום יש לחייבו במצוה [מדין חינוך- שיתרגל לקיים את המצוה]".

נמצא לפיו, שהעובדה שלא יכול לקיים את ספירת העומר כהלכתה משהגדיל אינה גורמת לביטול המצוה לגמרי, אלא מביאה להשתת חובה דרבננית עליו- מדין חינוך.

2] ספירה- ברצף- הנחת היסוד של הרב עובדיה היתה שחדברי בה"ג ספירת העמר הינה מצוה אחת אחת, ומסיבה זו המחסיר יום אינו יכול להמשיך לספור בברכה.

אולם הרב סולוביצ'יק ביאר שגם הבה"ג סבור שספירת כל יום ויום מימי הספירה הינה מצוה בפני עצמה, שהרי אם לא כן מדוע מברכים על כל יום ויום בפני עצמו, כפי שהקשו תוס'.

אלא שסבר בה"ג, ש'ספירה' מוגדרת כספירה רק אם היא מתבצעת ברצף – אדם אינו יכול לספור חמישה ימים אם לא ספר ארבעה

לאור הבנה זו, גם קטן שהגדיל בימי הספירה יוכל להמשיך ולספור בברכה זאת בתנאי שספר בקטנותו, הואיל ויש לו 'רצף' של ספירה.

חולה שיעבור ניתוח בהרדמה בספירת העומר- האם רשאי להתחיל לספור בברכה? להבנה הפשוטה בבה"ג שכל ספירת העומר הינה מצוה אחת, הואיל ולא יוכל לגמור את המצוה- אינו יכול להתחיל ולברך עליה. אולם לאור דברי הרב סולוביצ'יק גם בה"ג מודה שכל יום הוא מצוה בפני עצמו, אלא שסבור שאם נקטע הרצף- אין למעשיו מכאן ואילך שם של ספירה.

ועל כן, יכול החולה לספור עד עת הניתוח- הואיל והספירה עד אותו יום נעשית ברצף, ורק מהניתוח ואילך לא יוכל להמשיך לספור בברכה.

החוצה את 'קו התאריך' בימי הספירה- הרבי מליובאוויטש (שערי הלכה ומנהג , ריט) מוסיף ומחדש לאור זאת חידוש נוסף- אדם שחצה את 'קו התאריך' בימי ספירת העומר, ונמצא שהחסיר יום אחד- מה עליו לעשות? איזה יום עליו למנות?

חידש הרבי, שהואיל והספירה מוטלת על כל יחיד ויחיד בפני עצמו, עליו לספור את הימים על פי הספירה שלו עצמו! ועל כן על אף שכולם מונים את היום החמישי הוא יספור את היום הרביעי (ואת ספירת היום הארבעים ותשע יעשה בליל שבועות של כולם[4]).

יתכן, ולדברי הרבי יהיה הבדל בין השוכח לספור לבין חולה שחובר למכונת הנשמה. וכשיקום מההרדמה יצטרך להתחיל לספור, וצ"ע.

ג] 'תמימות'- כל ימי החיוב- בעל החסד לאברהם (מהדו"ת או"ח סי' נו) מבאר, שגם בה"ג סובר שכל יום ויום מימי הספירה הוא מצוה בפני עצמה, אלא שכל עוד לא סופר את כל הימים שהתחייב בהם ספירתו אינה 'תמימה', חסר ב'תמימות', ואינו יכול להמשיך ולמנות את הימים הבאים.

בדרך כלל, סך ימי החיוב בספירת העומר- הם כל ארבעים ותשעת הימים, אולם במקרה של קטן שהגדיל בימי הספירה, סך ימי החיוב שלו הוא כמנין הימים שנותרו לו מיום שהגדיל עד תום הספירה. וכדי שספירתו תחשב ל'תמימה', עליו לספור את כל הימים שנותרו לו עד סוף הספירה- שהם ימי החיוב שלו.

וכך כתב:

"דכן גזרה תורה שלא יחסר מימי הספירה שהוא מתחייב בהם משום דבעינן 'תמימות', אבל כל שספר כל הימים שנתחייב בהן אז' שמקצת הימים לא נתחייב בהן לא נפיק מכלל תמימות שאותן הימים שלא נתחייב בהם אינן בכלל ימי הספירה".

לדבריו, גם אם הקטן לא הקפיד לספור בקטנותו יכול הוא לספור משהגדיל בברכה, הואיל והגדרת ה'תמימות' נקבעת רק לפי הימים בהם היה חייב.

ד. 'מעשה' של קטן- הקהילות יעקב (כד, ב) מחדש שאמנם קטן אינו חייב במצוות, אולם במידה ועשה מצוה- יש למעשהו שם של 'מעשה מצוה'. לאור זאת, הגם שחתן בר המצוה לא היה מחויב בקטנותו בספירת העומר, אם ספר- מעשהו 'מעשה ספירה', מעשה מצוה!

מסיבה זו, גם לאחר שהגדיל יכול הוא להמשיך ולספור.

נביא שתי ראיות ליסוד זה:

1] הרמב"ם בהל' קרבן פסח (ה, ז) כותב:

"גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור".

כותב הרמב"ם שבמידה ושחטו על הקטן בפסח ראשון- נפטר מפסח שני, אף שבעת ששחטו עליו בפסח ראשון היה קטן! הרי שאף שהקטן אינו חייב במצוות, במידה ועשה מעשה בקטנותו- מעשהו מעשה מצוה[5]!

2] רש"י בברכות (מח, א ד"ה עד) כותב שקטן שהגיע לחינוך אינו יכול להוציא ידי חובה בברכת המזון הואיל והוא אינו מחוייב מדרבנן, אלא אביו הוא שמחויב מדרבנן לחנכו.

ויש לתמוה, מדוע הוזקק רש"י לומר שקטן אינו חייב במצוות כדי להסביר מדוע אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, הרי גם אם הקטן חייב במצוות מדרבנן לא יכול היה להוציא- שהרי הגמ' בברכות (כ, ב) אומרת שאם חיובן של נשים בברכת המזון הוא מדרבנן אינן יכולות להוציא אנשים ידי חובתם- הואיל וביחס אליהם נחשבות כמי שאינו בר חיובא?

על כרחך, אומר הקהילות יעקב, שמעשהו של קטן- הרי הוא כמעשה מצוה, ועל כן, אם היה חייב בברכת המזון היה יכול להוציא אחרים ידי חובה (זאת בשונה מאשה- שאם היתה פטורה מברכת המזון הואיל ואינה בת ברית ותורה- אין מעשה הברכה שלה מעשה מצוה הנדרש עבור האיש בברכת המזון)

ברכת התורה ביום הכניסה לעול מצוות- נער שנעשה בר מצוה- נכנס לעול מצוות בכניסת הלילה, אז מתחיל ה'יום' מבחינת ההלכה. את ברכות התורה בירך הנער בבוקר- בטרם שנכנס לעול המצוות, ואם כן נמצא שעתה, כשיבוא לדרוש בפני באי בר המצוה- יאמר דברי תורה בלי לברך לפניהם!

ועל כן, יש פוסקים שאמרו שעליו לכוון בברכת ''אהבת עולם" בתפילת ערבית לברכות התורה.

אכן אם נאמר כקהילות יעקב- המגדיר את פעולת הקטן כמעשה מצוה, אין מונע שברכת התורה שבירך בקטנותו תעלה גם לגדלותו.

[דיון מעין זה מצינו בדברי רבי עקיבא איגר בגליון השו"ע (קפו, ב) דן בילד שאכל ערב כניסתו למצוות פת בשיעור כדי שביעה ובירך עלה, והגדיל בעודו שבע- האם עליו לשוב ולברך לאחר שהגדיל או לא? אם כי, לנדון זה צדדים נוספים- כדוג' הגדרת המחייב בברכת המזון וכו', ואכמ"ל].

אכן, גם לולי דברי הקהילות יעקב, סבר הרב עובדיה (יביע אומר או"ח ג, כז- ח) שאל לו לברך, הואיל וישנן שיטות שהגדלות הינה 'מעת לעת', ואם כן נמצא שכל עוד לא הגיע לי"ג שנים ויום אחד מעת לעת עדיין אינו גדול ואינו חייב בברכת התורה. ואם כן מידי ספק לא יצאנו.

מסיבה זו הציעו הפוסקים שתי הצעות:

1] הרב שלמה זלמן אוירבך הציע שיכוון בברכת 'אהבת עולם' להוציא ידי חובת ברכת התורה, וילמד מיד לאחר התפילה.

2] הרב עובדיה הציע שבבוקרו של יום בעת שמברך הקטן את ברכות התורה יתנה שהברכות יחולו עד צאת הכוכבים בלבד.

קידוש לבנה- כמובן, שעל פי הקהילות יעקב אינו צריך להמתין עם קידוש הלבנה עד שיגדיל ויכול לאומרו במוצאי השבת הקודמת, זאת משום שמעשהו כקטן נחשב למעשה מצוה.

הרב עובדיה כתב שימתין עם קידוש הלבנה עד לאחר שיגדיל, כדי לצאת מספק.

אותו דבר, ואף ביתר שאת אומר הרב עובדיה ביחס לפדיון הבן:

"ומכל שכן מצוה דאורייתא, כגון בכור יתום שלא נפדה שחייב לפדות את עצמו, שיניח המצוה לאחר שיגדיל ויביא ב' שערות, ואז יפדה את עצמו בחיוב גמור. ופשיטא דלא שייך בזה מ"ש (יבמות לט) שיהויי מצוה לא משהינן, דהכא לאו בר חיובא הוא".

[1] חיובו במצוות הינו מדרבנן, והחיוב במצוה זו הוא מדרבנן, זאת בשונה מגדול שאמנם במצוה זו חייב מדרבנן, אבל חיובו הכללי במצוות הוא מדאורייתא.

[2] וכן נוהגים בחסידות גור.

[3] מופיעה בתוס' מגילה כ, ב ומנחות סו, א.

[4] ואף יתירה מזאת, את חג השבועות שלו יצטרך לחגוג יום אחד לאחר כולם, מפני שחג השבועות בא בתום ספירת העומר וספירת העומר שלו נגמרת יום לאחר ספירת העומר של כולם.

[5] נציין, שאפשר שזוהי הלכה ייחודית בקרבן פסח- הואיל וחל על הקטן שם 'מנוי' על הקרבן, ראה בחי' הגר"ח על הל' זו ברמב"ם.