שיחת ראש הישיבה לפר' ויצא: ידיעה ובחירה-חיים רחבים של תורה- מעלת התורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בפרשתנו כמה יסודות מאד חשובים לעבודת ה' עליהם אני רוצה להתמקד בשיחה. פרשתנו עוסקת במרמה של לבן עם נישואי לאה ליעקב.
כותבת הגמ':
" 'וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת'- לא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהייתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים 'שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן'. והייתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול- מה מעשיו? [אמרו לה:] איש רע הוא מלסטם בריות. קטן- מה מעשיו? [אמרו לה:] איש תם יושב אוהלים. והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה". (בבא בתרא קכ"ג ע"א)
לאה שומעת שהיא אמורה להתחתן עם עשיו היא מבררת עליו ומסתבר שהוא אדם רע וזה גורם לה לבכי, בכי הגורם לנשירת ריסי עיניה. נשאלת השאלה:מדוע לאה לא אומרת במפורש שהיא לא רוצה להתחתן עם עשיו? מדוע היא בוכה ומתפללת עליו? אלא מסבירים המפרשים, שיצא "בת קול" שלאה אמורה להתחתן עם עשיו, וזוהי תוכנית האלוקית, ולכן לאה התפללה לבטל את התוכנית האלוקית.
וזה מה שכותב המדרש:
"א"ר הונא קשה היא התפלה שבטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה" (בראשית רבה)
הגזירה היא התוכנית האלוקית-ה"בת קול"-שלאה מיועדת להתחתן עם עשיו. מסביר את הדברים הרש"ר הירש, שה"בת קול" מטרתה שלאה ועשיו יבנו את בית ישראל ביחד עם יעקב ורחל.
וכך כותב הרש"ר הירש:
"שני בניו של יצחק ייסדו שני יסודות בביתו, עשיו את הכוח החומרי, יעקב- את הכוח הרוחני. יודע היה יצחק כי האומה זקוקה לשני הכיוונים... כסבור היה יצחק, שעשיו ויעקב יקיימו את תעודת אברהם בכוחות משותפים, בלב אחים ומתוך השלמה הדדית. לפיכך הועיד לעשיו ברכה בעלת תוכן חומרי, וברכה רוחנית הייתה שמורה עמו ליעקב. אולם מבית לבן ידעה רבקה את הקללה שבפיצול זה, ידעה מניסיונה, שהחומר יהיה לברכה וישועה רק בבית שרוח אברהם מפעמת בו, רק בידו של זה שרוחו של אברהם מדריכה אותו. היא היטיבה לראות שחומר שאין עמו רוח יהיה קללה. את הברכה ראתה רק בלתי מחולקת, יורדת על ראשו של אחד" (רש"ר הירש בראשית- כז,א)
עם ישראל צריך להיות אור לגויים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ושכזה הוא צריך את החומר והרוח. התוכנית האלוקית היתה שעשיו ולאה יבנו את הצד הגשמי של עם ישראל ויעקב ורחל יבנו את הצד הרוחני של עם ישראל וביחד ייבנה עם ישראל להיות אור לגויים. עשיו החליט שהוא לא רוצה להיות חלק מהתוכנית האלוקית.
היסוד הראשון שאפשר ללמוד מפרשתנו: אדם יכול ללכת נגד התוכנית האלוקית. אדם לוקח אחריות על חייו.
הרמב"ם כותב:
"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה' הלכה ב)
ה' לא גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, הכל אחריות ובניה של האדם עצמו. זה תפקידנו בישיבה. לקבל כלים ותובנות כיצד לבחור נכון.
ממשיך הרמב"ם וכותב:
"שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה הלכה ה)
הרמב"ם שואל שאלה אם ה' יודע הכל אז כיצד יש בחירה חופשית? והרמב"ם נשאר בשאלה.
כותב הראב"ד:
"א"א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה, ואע"פ שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה" (הראב"ד על הרמב"ם)
עונה הראב"ד, ה' רוצה שתהיה בחירה חופשית כי כך קונים אנו רמתנו בעולם הבא ע"י התמודדות. ה' נתן לנו כח לפעול בלי שהוא יידע. ה' לא חסר ויכול להחליט עבורנו, אך הוא לא רצה בכך ולכן נתן לנו את הכוח להחליט לבד ומיעט את כוחו וממשלתו. לכן עשיו יכול היה ללכת נגד התוכנית האלוקית ולא רצה להתחתן עם לאה. רבקה מבינה את זה ולכן חשוב לה שהברכות יגיעו ליעקב ולא לעשיו.
אדם מחליט על חייו ולא הקב"ה. הקב"ה יכול היה להחליט אבל הוא נתן בחירה חופשית לאדם להחליט. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ולכן חובה עלינו לקחת אחריות על חיינו.
היסוד השני. צריך להתחזק בישיבה מאד בלחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים של תורה. יש רבים שחיים חיים כפולים של תורה, פעם חיים כך ופעם אחרת, והחיים הרוחניים שלהם מתדרדרים לאט. רבקה מבינה שעשיו לא יכול להתברך כי הוא רוצה לחיות חיי חומר בלי רוח ולכך אין מקום. אנו צריכים לבחור עבודה שבה אפשר לקדש שם שמים, שהחומר יהיה עם הרוח. כל חיינו צריכים להיות מופנים לקידוש שם שמים כולל הצד החומרי שבנו בבחינת "כל דרכיך דעהו".
כותב הרב הוטנר:
"אמנם מי ששוכר לו חדר בבית לחיות בו חיי תושב, ושוכר לו עוד חדר במלון לחיות בו חיי אורח, בוודאי ישלו "double life", אבל מי ששוכר לו דירה בת שני חדרים יש לו broad life not double life. זכורני שבקרתי פעם בירושלים בבית החולים של ד"ר וואלאך שליט"א וראיתיו כשהוא ניגש לחולה שהיה עומד להיכנס לחדר – ניתוח ושאל לו על שם אמו בכדי להתפלל עליו לפני הניתוח. כשספרתי את זה לאחד המיוחד מבין גדולי ירושלים זצוק"ל התבטא "כמה צריך לקנאות ביהודי זה שיש לו הזדמנות כל כך גדולה לשמש כלי שרת לכבוד שמים!" הגידה נא לי האמת, אהובי חביבי, האם אמירת פרק תהילים לשלומו של חולה על ידי הרופא העומד לעשות את הניתוח, האם זה הוא double life? ואתה חביבי יקרי חלילה לך מלראות את עצמך בראי כפול של חיים כפולים. כל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו. אדרבא, כל חייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב"אחד" – אחד ולא כפל. צר לי מאוד עליך חביבי אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עיגול אחד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד" ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה" (הרב הוטנר- "פחד יצחק")
יעקב מתחתן עם לאה ורחל כדי שעם ישראל ייבנה מחומר ורוח. אבל איך תפילה יכולה לשנות גזרה?
"ולפי זה נאמר שכשנגזר על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל יעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע.. שהגזרות האלהיות הן הנה בהיות המקבל בהכנה ומדרגה ידועה, ואם תשתנה המדרגה ההיא תשתנה הגזרה ההיא, ובעבור זה הוא שאמרו ששנוי השם יועיל לבטל הגזרה וכן שנוי המעשה" (רבי יוסף אלבו-ספר העיקרים)
התפילה היא מעלית. היא מעלה את האדם בפגישה עם ה' לאדם יותר טוב ומרומם. כל הקושי בא לעולם כדי לסגור פער בין המצוי והרצוי. אם אדם מתרומם בתפילה ונמצא במדרגה אחרת הקושי נעלם. אם האדם היה מראש בדרגה הגבוהה, אז הקושי כלל לא היה קיים. ולכן אם התפילה אכן מצליחה לרומם את האדם (כפי שקרה ללאה) אזי הגזרה מתבטלת.
כותב הרב דסלר:
"ויש אדם שנענה בתפילתו, או אפילו רק בהכנתו אליה, עד שעושים לו ניסים גלוים. ההגבלות הללו קיימות רק לצורכי עבודת ה', ולפעמים אפשר שתתמעטנה ההגבלות או גם שתסתלקנה לפי שעה, כאשר דורשת זאת עבודת האדם. שכל ההגבלות הללו נוצרו לצורך הרוחניות, לצורך נסיון בעבודת ה'. וכשמתעלה הצדיק להידבק ברוחניות, עד שלא יהיו לו עוד צורך בהגבלות-ואדרבה, הן תפרענה לו בעבודתו הרוחנית-אזי תתבטלנה ההגבלות מאליהן, ונמצא שעלה אל מדרגת בעלי ניסים שאין הטבע עומד בפניהם" (מכתב מאליהו)
נדרש מאיתנו בתפילה להרגיש שאנו בפני בורא עולם, ושפגישה זו תגרום לנו להיות טובים יותר, וכשהאדם טוב יותר ממילא הגזרה נמוגה.
כתוב בפרשת תולדות:
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית, כ"ה כ"א)
כותב רבינו בחיי:
"היה ראוי להקדים ולומר ותהי רבקה עקרה ואח"כ ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא, ומה שהקדים התפלה יתכן לומר שהקדים העיקר, ולמדנו שאין הכונה שתהיה העקרות סבת התפלה שא"כ הסבה עיקר והתפלה טפל לה, אבל הכונה לשון הכתוב כי התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו, וזהו שדרשו ז"ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ומכאן יש ללמוד עוד כח התפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע" (רבינו בחיי בראשית כ"ה כ"א)
כל הסיבה שהיתה רבקה עקרה היתה כדי שתתפלל. ה' מביא צרות על האדם כדי שיתפלל ויתרומם למקום אחר, ואז התפילה עוזרת. לכן הפס' מתחיל בתפילה. התפילה היא העיקר והעקרות היא כדי שיצחק ורבקה יתפללו.
"עבודה שבלב זו תפלה אחת שהיא שתים, יש בה הלל ושבח ובקשה זעקה. ומכל מקום עיקרה של תפלה הוא ההלל והשבח שהרי ברכת אבות כולה היא שבחו של מקום ואין בה מקום לבקשה ... והרי הלכה היא שאם כיון באבות יצא ואם לאו לא יצא, והרי שעיקרה של תפלה הוא השבח ולא הבקשה ... יש בקשה שהיא מעורבת בצורך עצמו, והיינו שכונת המבקש הוא גם לצורך עצמו, ובקשה כזו אינה כשבחו של מקום, אבל יש בקשה שהיא בקשת הצדיקים, שכל כוונתם אינה להנאת עצמם כלל, אלא לכבוד קונם.... הכוונה האמתית הרצויה בחסידים הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה, וזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו ואינה אלא לכבודו של מקום ולקדוש שמו ית' המתקדש בבריותיו.... וע"ז אמרו איזהו חסיד המתחסד עם קונו ע"כ....שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים, לא רק לתהילתם ושבחם כי אם גם לבקשתם, כי אצלם גם בקשתם שבחו של מקום הוא, וגם על ידי בקשתם מתמלאת תכלית הבריאה של עם ישראל" (הרב יחזקאל סרנא –"דליות יחזקאל")
התפילה בנויה מהודיות ובקשות. העיקר הוא הודיות ושבח. וא"כ, צריך לברר מדוע ה' מתאווה לתפילה של צדיקים, הרי עיקרה תהיה בקשה (שיוולד להם ילד) ולא שבח? עונה על כך הרב סרנא, שיצחק ורבקה התפללו לזרע של קיימא לא לתועלת אישית אלא להרבות קידוש שם שמים בעולם. ולכן הבקשה הזו שלהם היא הודיה, כי זה לא בקשה לצורך אישי אלא שירבו אלו שיודו לה', לכן ה' מתאווה לבקשת צדיקים שהיא באה להרבות שם שמים.
הרב שך כותב:
"ענין התפלה ומהותה היא ההכרה שאני מכיר שהכל ממך. בתחילה מתפללים שלש ברכות ראשונות של שבח אח"כ אתה חונן לאדם דעת, מוחל וסולח אתה, גואל חזק אתה ... אתה, אתה, אתה, אתה נותן הכל, וכל הי"ח ברכות הם הכרה בנתינת השי"ת הכל ממנו זו המהות של תפלה ... ואם כן באמת השגתנו מתחילה מהשגה מועטת וממשיכים להכיר יותר ויותר, ואם כן התכלית של שלשת התפלות ביום היא שתפלת שחרית נותנת הכרה במידה מסוימת ועל ידי שיש לאדם הכרה זו הוא עומד במדרגה גבוהה יותר ובמנחה מקבל תוספת הכרה ואי אפשר להכיר הכרה שניה זו לפני הראשונה דהיינו שיש לזה סדר וכן במעריב ובשנה יש יותר מאלף תפלות וצריך להכיר על יד זה באלך מדרגות זו למעלה מזו... ולכן הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים, כיון שעניין התפלה היא הכרה בהשי"ת, ועל ידי שיתפללו יגיעו להכרה גבוהה יותר" (הרב אליעזר מנחם שך – מחשבת מוסר)
ארבע יסודות בפרשה: אחריות אישית, חיים רחבים ולא חיים כפולים, תפילה המרוממת את האדם ומבטלת גזרה, בקשות אישיות הן לכבוד שם שמים.
עמל התורה, העומק בתורה, ה"בתים החמים" המבררים את רחבות חיי התורה, ההתעלות מהחיים אישים לחיות קידוש שם שמים, השיח עם הרמי"ם והבירור, כל אלו הם מהות הישיבה.
יה"ר שנזכה כולנו לקחת אחיות על חיינו ולהבין שזו מתנת ה' לחיי בחירה, להתעלות בתפילה ולהיפגש עם הבורא ושנזכה שגם הבקשות האישיות שלנו תהיינה לטובת כלל ישראל ולקדש שם שמים. אמן כי"ר.
"וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וגו' וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי וגו' " (בראשית כ"ט, כ"-כ"ה)- ...וכל ההוא ליליא הוה צווח לה רחל, והיא עניא ליה. בצפרא, והנה היא לאה. אמר לה: מה רמייתא בת רמאה, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי? אמרה ליה אית סופר דלית ליה תלמידים? [כלומר, תלמידך אני, וממך למדתי] לא כך היה צווח לך אבוך [אביך, יצחק], "עשיו", ואת עני ליה? (בראשית רבה ע', י"ט)
"פתח אברהם..ואמר רבש"ע למאה שנה נתת לי בן וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יצחק ואמר רבש"ע כשאמר לי אבא (בראשית כ"ב) אלהים יראה לו השה לעולה בני, לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני, פתח יעקב ואמר רבש"ע לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם...פתח משה ואמר רבש"ע לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם...באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי... מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו..כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו'..ושבו בנים לגבולם" (איכה רבה)
