שאלת ראש הישיבה: נשיאת כפיים באבל, ובחו"ל
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור נשיאת כפיים באבל, ובחו"ל
ובאיסור אבל להיות ש"ץ בשבת
היום היארצייט (יום השנה לפטירתו) של אבי מורי משה בן שלמה הכהן ז"ל, הוא נפטר לפני תשע שנים ביום הזה. אני מרגיש שהרבה מהתורה שלי היא שלו, למרות שהוא לא זכה ללמוד בישיבה- הוא הגיע מהשואה בלי אף אחד שהכיר ובלי אמצעים. מה שהעסיק אותו אלו רק דברים ערכיים, כל מה שקשור לעולם הזה לא דיבר אליו. כשעסק בדברים ערכיים היה מתמלא שמחה. וראינו סולם ערכים ברור בין העוה"ז לדברים ערכיים. אני מרגיש שזה מה שגרם לי את ההחלטה לעסוק בתורה. אני מרגיש ש'שלי'- 'שלו היא'.
אספר סיפור אחד אודותיו- הוא לא הרבה לבקר בישיבה, הוא ניצל את זמנו למחקר ולימוד. פעם שהגיע הפגשתי אותי עם ראש הישיבה דאז, הרב מאיר שלזינגר שליט"א, והם שוחחו ביניהם. לא ידיעתי מה הם דברו, עד שישבתי שבעה על אבי. ראש הישיבה הגיע לניחום האבלים וסיפר על מה שוחח עם אבי באותו הביקור. אבי שאל אותו- איך מצד אחד תחנך את הבן- התלמיד שמחד ירגיש שהוא קונה ידיעות ומבין, ומאידך ירגיש תמיד את תחושת החסר, והרצון להוסיף עוד ועוד דעת, שאלה זו הרשימה אותו מאוד הורים רבים מגיעים ושואלים על תנאים, על לימוד וכדומה, ואילו כשאבי הגיע מה ששאל זה היה את השאלה המהותית והערכית הזאת.
לרגל היארצייט, נעסוק היום גם כן בשתי שאלות הנוגעות לענייני אבלות:
שאלה א'- נשיאת כפיים באבלות: בחו"ל המנהג הוא שכהן אבל אינו נושא את כפיו בכל שנת האבלות. לעומת זאת בארץ ישראל המנהג הוא שבמשך השבעה הכהן אינו נושא את כפיו, אולם לאחר מכן שב ונושא את כפיו כרגיל.
מנהגים אלו מובאים כמחלוקת בין השולחן ערוך והרמ"א בהלכות ברכת כהנים (או"ח קכח, מג):
"אחר שבעה ימי אבלות, נושא כפיו; ובתוך שבעה ימי אבילות, יצא מבית הכנסת בשעה שקורא כהנים. הגה: ויש אומרים דכל זמן האבילות, אפי' עד י"ב חדש על אביו ועל אמו, אינו נושא את כפיו (מרדכי סוף פרק הקורא עומד והגהות מיימוני), וכן נוהגין במדינות אלו".
מהיכן נוסע ההבדל בין המנהגים? מה שורש מחלוקתם?
נשיאת כפיים בכל ימות השנה: הבדל נוסף שישנו בענין ברכת כהנים בין מנהג ארץ ישראל וחו"ל הוא- שבעוד שבארץ ישראל המנהג הרווח הוא לשאת כפיים במשך כל ימות השנה, בחו"ל נושאים כפיים רק בשלושת הרגלים.
האם הבדלים אלו קשורים אחד לשני? נציין, שהרמ"א (שפסק את הדין כמנהג הרווח בחו"ל) הוא זה שגם מביא את מנהג חו"ל בעניין נשיאת כפיים, וכך כתב (שם סעי' מד):
"נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא בי"ט, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים, אפי' בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם; ואפי' בי"ט, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף".
שאלה ב'- איסור אבל להיות חזן בשבת: ענין נוסף בו נדון (גם הוא בענייני אבלות, אך אינו קשור לנושא הראשון) התעורר לי בשבת האחרונה.
מנהג מקובל הוא שבשבת לפני היארצייט עולה בנו של הנפטר למפטיר- משום שבנוסח ברכות ההפטרה יש מעין 'צידוק הדין', מלבד זאת יורד האבל לפני התיבה כשליח ציבור בתפילת מוסף באותה שבת. מסיבה זו רציתי לגשת בשבת האחרונה כחזן בתפילת מוסף. אולם, מאידך, לפי מנהג אשכנז, אבל לא עובר לפני התיבה, ואני הרי בתוך שנת אבל על אימי הכ"מ. ואם כן מה עלי לעשות- האם עלי לעבור לפני התיבה או לא? כדי להשיב על שאלה זו ננסה לברר מה טעמו של כל מנהג- של הנמנעים לעלות בשנת אבל (מנהג אשכנז), ושל החולקים עליהם.
עוד נשאל, האם אותו דין יהיה גם במקרה בו היארצייט חל בשבת עצמה? האם גם אז לא ייגש האבל הנמצא בתוך שנת האבל לפני התיבה? [אני למעשה נמנעתי מלגשת לפני התיבה, אך שלחתי את בני נ"י שיעבור לפני התיבה- ובכך גם כן יהיה הדבר לעילוי נשמת אבי, שנכדו עובר לפני התיבה].
תשובה:
פתחנו את שאלתנו במחלוקת שולחן ערוך ורמ"א- ובעצם הבדלי המנהגים בין הארץ לחו"ל בענין נשיאת כפים על ידי אבל במשך שנת האבל.
מקור דינו של הרמ"א שאמר שאבל לא יעלה, הוא בדברי המרדכי (מגילה תתיז):
"מכאן הצריך ה"ר יעקב הלוי משפיר"א לצאת לכהן מבית הכנסת קודם שיתחיל שליח ציבור בעבודה [כשמגיע השליח ציבור לברכת רצה] כשהכהן אינו נושא כפיו ... בתוך שנים עשר חדש על אביו ואמו כי אז נוהגין שלא לישא את כפיהן".
טעמו של הדין מופיע בשבלי הלקט (סי' כג):
"ואמר כמדומה לי שעל דבר זה נהגו שכל מי שעומד לברך ראוי לו שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב שכן מצינו ביצחק אבינו שאמר לעשו הביאה לי ציד וגו' ולאחר שיאכל וישתה ותהא נפשו שמחה עליו אמר לברכו. לכן נראה שזה שדואג על מתו ויושב שלא במקומו אינו מברך בשמחה".
הרדב"ז (בתשובה הפותחת את ספר השו"ת שלו) מתקשה בדברי המרדכי הללו:
א] ראשית, הרדב"ז (בתשובה הפותחת את ספר השאלות והתשובות שלו) מקשה- כיצד יתכן שמצות האבלות בשאר ימי השבעה שהיא מצוה מדרבנן תדחה מצות עשה של תורה- ברכת כהנים? ואף ביחס לאבלות יום ראשון שהיא מן התורה מתקשה הרדב"ז מדוע ברכת כהנים- המורכבת מג' מצוות, אינה דוחה את מצות האבלות- שהיא מצוה אחת בלבד?
ב] שנית, ברכת כהנים מושוות לעבודה בבית המקדש. ואם כן, כמו שאבל אסור בברכת כהנים, כך יהיה אסור בעבודה בבית המקדש בימי אבלותו? ואין לומר שאכן אבל אסור בדברים אלו, שהרי לא הוזכר דבר זה ברשימת הדברים הפוסלים כהנים מעבודה?
ג] קושיא נוספת בדברי המרדכי מקשה המור וקציעה (על השו"ע שם) מהגמ' במסכת ערכין (יא, א) שם מחפשת הגמ' מקור לעיקר שירה מהתורה, ושם אומר רב מתנה שהמקור הוא מהפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב"- "איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה". הגמ' מקשה מנין שזהו ההסבר בפסוק, ומציעה שהפסוק עוסק בעניינים אחרים הדורשים שמחה. אם אכן גם ברכת כהנים מצריכה שמחה, מדוע לא העלתה הגמ' אפשרות בין קושיותיה שהפסוק עוסק בברכת כהנים? על כרחך לכאורה לא כמרדכי, שברכת כהנים אינה דורשת שמחה!
ד] הג"ר איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, רבה הראשי של מדינת ישראל מקשה בספר שבט מיהודה (ב, יג) על האפשרות שברכת כהנים צריכה להיות בשמחה מכך שבמנחה של תשעה באב עולים הכהנים לדוכן ונושאים כפיים, על אף שנמצאים אנו בעיצומו של תשעה באב בעצב ואבלות על חורבן המקדש!
מכל העולה לומדים אנו שנחלקו האם יש צורך שברכת כהנים תעשה דווקא ב'שמחה' או לא.
הסבר א' למחלוקת- לאור זאת ניתן לומר, שמחלוקת המנהגים נובעת מהשאלה האם ברכת כהנים צריכה שמחה או לא? שורשו של מנהג חו"ל מבוסס על כך שברכת כהנים צריכה להיות בשמחה, והואיל ועתה איננו ברמת שמחה מפקת במהלך השנה- לא ניתן לברך ברכת כהנים. שונה הדבר בימים טובים- אז ישנה מצוה להיות בשמחה (ואף מצווים אנו לאכול בשר ויין שיעוררו את שמחת הלב), ועל כן נהגו בחו"ל לשאת כפים בימים טובים. אולם אבל הנמצא בתוך שנת האבל שלו, שרוי בצער האבלות, וגם ביום טוב אינו מתנתק ממנה לחלוטין ועל כן אינו נמצא ברמת השמחה הנדרשת לברכת כהנים, ועל כן אינו נושא כפיו.
הסבר ב' למחלוקת- ניתן לומר, שגם מנהג ארץ ישראל תפס שיש צורך בשמחה בברכת כהנים, אלא שעצם השהות בארץ ישראל מביאה את האדם לדרגת השמחה המספקת. ועל כן, בארץ ישראל נושאים הכהנים את כפיהם גם בכל השנה, מה שאין כן בחו"ל.
זאת בנוגע לעליית הכהנים לדוכן באופן כללי, כדי לבאר את ההבדל בענין עליית האבל לדוכן, עלינו להוסיף הלכה נוספת: הלכה היא (משנה ברורה תקעא, ס"ק מד) שאבל הנמצא בתוך שנת אבל לא מדליק נר חנוכה בבית הכנסת בלילה ראשון- הואיל וצריך לברך עבור הציבור את ברכת 'שהחיינו', והואיל והוא אינו שרוי בשמחה, אינו יכול להיות נציג הציבור בדבר זה [נציין, שזהו אחד ההסברים להלכה השניה בה אנו הולכים לעסוק- מדוע אבל לא יעלה כחזן בשבת- משום שבשבת ישנה שמחה מסוימת, והציבור אינו מעוניין שאבל שאינו שרוי בשמחה כלל יהיה הנציג שלו].
לאור זאת ניתן לבאר, שבחו"ל שנושאים כפיים רק בימים טובים, אז השמחה היא יתירה, ברמה גבוהה מאוד, ועל כן אבל- שאינו שרוי בשמחה מספקת אינו יכול לשמש כנציג למצוה זו. אולם בארץ ישראל שנושאים כפיים במשך כל השנה- שאז על אף השמחה מעצם השהות בארץ ישראל, רצת השמחה אינה גבוהה (כמו ביום טוב בחו"ל), ועל כן אין בעיה בכך שהכל- שאינו שרוי בשמחה ישמש כנציג הציבור לענין זה.
הסבר ג' למחלוקת- הדברי יציב (או"ח סי' עא) מבאר שמחלוקת המנהגים נעוצה בשאלה האם מצות נשיאת כפיים מחוץ למקדש (וממילא כל נשיאת כפים בזמן הזה שלצערנו לא נבנה המקדש) היא מהתורה או מדרבנן[1]. אם נאמר שהמצוה היא מדרבנן בלבד, אפשר להבין שבמקום בו אין שרויים בשמחה ניתן להימנע מקיום המצוה (וזהו שורשו של מנהג חו"ל), אולם אם נאמר שהמצוה גם בזמן הזה היא מהתורה, קשה יותר להבין שבגלל הנימוקים הנ"ל, שאינם מבוססים על לימודים בעלי תוקף דאורייתאי, תיעקר מצות מהתורה.
אבל כשליח ציבור בשבת- כזכור, שאלנו שאלה נוספת, והיא- האם אבל בשנת אבל רשאי לגשת כשליח ציבור בשבת שקודם היארצייט של אביו למנהג אשכנז שאבל אינו עולה כש"ץ בשנת האבל.
מה טעם 'מנהג אשכנז' שאבל לא ישמש כשליח ציבור בשבת?
א] המהרי"ל (סע' כב) כותב:
"שלא יעבור האבל לפני התיבה בבקר בעת 'הלל' כי הקהל בשמחה כמו שבתות וימים טובים".
מבואר מדברי המהרי"ל שהטעם שאבל אינו עובר לפני התיבה בשבתות הוא בגלל שהציבור שרוי בשמחה ולא ראוי שנציגם יהיה אדם השרוי באבלות- שלא בשמחה.
ב] הב"ח כותב[2]:
"מיהו אפשר דביום טוב בפרט ברגלים דמנגן בשמחה ומשמח גם אחרים אין אבל רשאי להיות שליח ציבור".
חיסרון זה, בשונה מהקודם, אינו מצד הציבור, אלא מצד עצמו.
ג] בשו"ת דברי מלכיאל (ה, פט) כתב בטעם הלכה זו:
"עיקר הטעם הוא לפי שעל האבל מתוחה כל השנה מידת הדין...ובשבת וימים טובים הם ימי שמחת הנפש ואתערותא דלעילא וחלילה לעורר דינים בימים אלה".
הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל כותב שהואיל ובזמן הזה שליח הציבור אינו מוציא את האחרים ידי חובה הואיל וכולם בקיאים ויודעים להתפלל, אין בעיה שישמש האבל שליח ציבור בשבת. וצריך לומר שמנהג שהאשכנזים שנהגו להחמיר גם בזמן הזה מבוסס על ב' ההסברים הראשונים לטעמו של הדין.
ד] הסבר נוסף לדין מופיע בשו"ת אפרקסתא דעניא (א, קנו) מבאר, שהסיבה שאבל ניגש כשליח ציבור בשנת האבל היא בשביל לכפר על אביו ועל אמו. בשבת- כבת אש הגהינם, אולם רשעים שחללו שבת נידונים ונענשים גם בשבת. אם הבן יעבור לפני התיבה בשבת, עלול הדבר להביא את האנשים לחשוב שאביו/אמו רשעים היו, וחללו שבת ועל כן צריך לגשת לפני התיבה גם בשבת כדי לכפר עליו. וכדי למנוע חשיבה מעין זו- אבל נמנע מלעבור לפני התיבה בשבת.
יתכן, ועל פי הסברו של האפרקסתא דעניא שאנשים יודעים שיש לאדם גם יארצייט שמחמתו עולה ומתפלל- אפשר שאין בדבר משום הוצאת שם רע על אמו שחיללה שבת ועל כן צריך כפרה שבת- כי הכל תולים ביארצייט של אביו.
להלכה, רוב הפוסקים מכריעים, שאם היארצייט חל בשבת עצמה יכול האבל לעבור לפני התיבה גם בשבת, אולם במקרה בו היארצייט חל ביום אחר, אינו רשאי לעבור לפני התיבה בשבת שלפני היארצייט.
