שאלה שבועית: תשלומי נזיקין- השלמת חיסרון או השלמת חפץ
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
נפתח היום במעשה שהגיע לפני הג"ר חיים הלוי סולוביצ'יק (להלן הגר"ח) מבריסק, וכך היה סיפור הדברים[1]:
"ומעשה היה בבריסק דאחד שהיה לו שני ספרים ישנים יקרי - מציאות וכל ספר היה שווה חמש מאות רובל, ובא אחד ושרף אחד מהספרים. ובאו לדין, מי ששרף טען דכיון שעכשיו הספר שנשאר הינו יותר יקר - מציאות ושווה אלף רובל אם כן נמצא שלא הפסידו כלום [ומנגד האחר טען שסוף סוף הזיקו והחסירו את הספר הנוסף]".
ואמר הגר"ח ששאלה זו תלויה בגדר חיובו של מזיק- אם החיוב הוא להשלים את ההפסד שיצר- אם כן, במקרה זה שהתברר שלא נוצר כל הפסד ממון כתוצאה ממעשהו בגלל שערכו של הספר שנותר עלה- ייפטר מתשלומין. אולם אם החיוב הוא להשלים את החפץ שהזיק, אם כן גם במקרה זה יהיה עליו לשלם את ערכו של הספר שנשרף- חמש מאות רובל!
הגר"ח דן במקרה בו למעשה לא נוצר כל נזק כספי, מה יהיה הדין במקרה בו נוצר נזק כספי חלקי- לדוגמא: אם במקרה הנ"ל לאחר שריפת הספר ערכו של הספר שנותר לא היה מכפיל את עצמו, אלא עולה בצורה חלקית- ושווה שמונה מאות רובל. האם גם במקרה כזה בו נוצר נזק כספי עדיין יצטרך לשלם רק על ההפסד שנותר, או שמא במקרה בו נעשה נזק- 'מגלגלים עליו את הכל' ועליו לשלם את מלא הסכום?
הסוגיא בתחילת מסכתנו (ב"ק ג, א) דנה במקורותיהם של ארבעה אבות הנזיקין, ובתוך הדברים אומרת הגמ': "מר מר ושלח זו הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור", ותמהה הגמ'- הרי בלא הוכחה זו לא יכלה הגמ' להסביר שהפסוק עוסק בשן- שהרי שן כבר נלמדה ממקור אחר? והשיבה הגמ':
"סלקא דעתך אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא [שה'קרן- בסיס החפץ אינו מתכלה כתוצאה מפעולת הנזק] קמ"ל".
מהי שן ד'לא מכליא קרנא'?
רש"י (ד"ה אידי) מסביר:
"ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא- דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי"
מדוע הדגיש רש"י שאינה צומחת כבתחילה? נראה מדבריו, שאם צומחת כבתחילה אינו צריך לשלם. והדבר צריך ביאור, מדוע שלא ישלם? נסו להשיב על שאלה זו לאור נידון הגר"ח.
תשובה
כפי שהבאנו בשאלה, רש"י הסביר ששן ד'לא מכליא קרנא' פירושו שהיא אכלה שחת וסופה לחזור ולצמוח, אך לא כבתחילה. תוס' במקום (ד"ה הא) מתקשים בדבריו- מדוע אכילה כזו מוגדרת כ'לא מכליא קרנא'- הרי גם הבעלים יכל לקוצרה ולהרויח כמות נוספת של שחת? בעקבות קושייתם, מבארים תוס' את המושג 'שן דלא מכליא קרנא' בכיוון אחר לחלוטין- שהבהמה טינפה פירות להנאתה.
הרשב"א אינו מקבל את הסברם של תוס', ועל כן כותב כך:
"על כן נ"ל כדברי הרב ז"ל [רש"י] דשחת לא מכליא קרנא כל שזרעה לתבואה, ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמות בשדותיהן כדי לאכול השחת, ואחר כך תצמח התבואה ותצלח יותר, מכל מקום אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו ולא כל מה שהבהמה מגרעת מן הפירות קרי מכליא קרנא".
מבאר הרשב"א, שעיקר קצירת השחת הוא בכדי שתהיה תבואה לאחר מכן. ועל כן על הפסד השחת אינו צריך לשלם כלל (כילויו אינו נתפס מבחינתנו כנזק), אולם על הנזק שהסב לגידול התבואה עליו לשלם- והוא מוגדר כ'לא מכליא קרנא'.
נדגים זאת- אם הזמן בו יש לקצוץ את השחת כדי שתגדל בצורה הטובה ביותר הוא י' בניסן, ובהמתו נכנסה ואכלה את השחת בזמן מוקדם יותר בי' באדר- עליו לשלם את הפער בין שווי אליו יכלה התבואה להגיע לשווי אליו הגיעה עתה בעקבות אכילת בהמתו.
אולם בדברי רש"י נראה שההסבר הוא אחר- בעוד שלרשב"א אינו משלם על השחת דבר הואיל ובעליה לא היה זקוק לה ועל כן לא הפסיד דבר מעצם כילויה. לרש"י, על בעל הבהמה לשלם גם על השחת שנאכלה על ידי הבהמה. ואף שלא היה זקוק לשחת עצמה, וממילא לא הוסב לו כל נזק בקציצתה בטרם עת, מכל מקום הואיל וגרם לבסוף להפסד ממון (בהורידו את ערך התבואה), עליו לשלם את מלא הסכום הנזק.
אולם זאת עלינו להסביר- מדוע עליו לשלם על פעולת ההיזק שנעשתה בשחת שלא גרמה לבעלים לכל חסרון, ומדוע עליו לשלם רק במקרה בו היסב לבעלים נזק ממשי אחר?
מבאר הגר"ח, שבשונה מהרשב"א שלמד שגדר החיוב המוטל על המזיק הוא להשלים את ההפסד הממוני- ועל כן כל עוד הבעלים אינם משתמשים בדבר ולא הוסב להם כל נזק אינו צריך לשלם להם דבר, למד רש"י שגדר החיוב המוטל על המזיק הוא להשלים את החפץ, ועל כן עליו לשלם על מעדה הנזק שעשה גם אם בסופו של דבר לא נחסר הבעלים ממון מכח מעשהו. אולם היכולת לגבות ממנו בתורת מזיק, מותנית בכך שיווצר הפסד ממון כל שהוא, ועל כן כל עוד לא נוצר הפסד לא ניתן לגבות ממנו דבר. אבל במידה ונוצר הפסד כל שהוא- מוגדר הוא כ'מזיק', וממילא חל עליו חיוב להשלים את החפץ, גם אם לא הוא הסב את הנזק.
הגר"ח מכריע כשיטת רש"י, ועל כן במקרה בו עלה ערך הספר השני לאלף רובל לא נוצר כל הפסד, וממילא אינו מוגדר כמזיק, ולא ניתן לחייבו דבר. אולם במידה ועליית ערכו של הספר האחר לא כיסתה את מלא סכום הנזק- מעתה מוגדר הוא כמזיק ועל כן ניתן לגלגל עליו את מלא סכום הנזק, מפני שמזיק חייב בהשלמת החפץ.
בגמ' (ב"ק נט) בפרק הכונס מובאת מחלוקת תנאים:
"אכלה [בהמה של אדם] סמדר [ענבים שלא הבשילו] רבי יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר, וחכמים אומרים, רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון במה דברים אמורים? בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים אבל אכלה פגים או בוסר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר".
ושאלה הגמ' מה ההבדל רבי יהושע לרבי שמעון? וביארה:
"איכא בנייהו כחש גופנא".
כאשר משאירים את הענבים על הגפן עד זמן הבציר מסיבים הם נזק מסוים לגפן, ועתה, על ידי אכילת הבהמה את הענבים נחסך נזק זה, וכאן נשאלת השאלה האם יש לנכות את נזק זה מהשתלומין או לא?
נראה בפשטות שמחלוקתם תלויה בשני הצדדים שהעלינו בגדר חיובי המזיק- אם חיוב המזיק הוא להשלים את ההפסד- עלינו לקחת בחשבון את ערך הגפן שלא ירד בזכות הנזק. אולם אם חיוב המזיק הוא להשלים את החפץ- הענבים שנחסרו, עליו לכאורה לשלם את מלא שווים של הענבים, על אף שחסך מהניזק נזק אחר שהיה מתרחש אילולא הזיקה בהמתו את גפני הניזק.
הג"ר בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון (חלק א חו"מ סי' יא) מקשה מס' קושיות על ההבנה שחיוב המזיק הוא השלמת החפץ ואינו השלמת החיסרון.
א) נאמר בגמ' בב"ק (צח, א):
"ואמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור דאמר ליה ניירא קלאי מינך".
להבנת הגר"ח ברש"י, מדוע לא חייב לשלם לו את מלא סכום החוב- הרי חיובו הוא להשלים את ה'חפץ', ואם כן, על אף שבמעשהו לא איבד את הכסף בידיים (ואף יתכן שימצא עדים שישובו ויכתבו לו שטר מחדש) עליו להשלימו?
על שאלה זו משיב הג"ר ב"צ אבא שאול, שהואיל ושטר 'אין גופו ממון', אלא בזכותו יכול לקבל את סכום של החוב, אם כן לא הפסיד לו כל 'חפץ', ועל כן גם לצד של השלמת החפץ פטור.
ב) נאמר בגמ' בב"ק (עז,א):
"בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה דתנן הרי עלי עולה יביא כבש ר"א בן עזריה אומר יביא תור או בן יונה מאי מי אמרינן שם עולה קביל עילויה או דלמא מצי א"ל אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד? בתר דאיבעיא הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה".
מבואר שהגונב שור שהקדיש חברו לעולה, יכול להשיב לו כבש במקום הואיל וניתן לצאת על ידו ידי חובה. אם נאמר שגדר חיובו של מזיק הוא השלמת החיסרון, מובן- שהרי גם בהבאת כבש ייפטר מנדרו. אולם אם חיובו של מזיק הוא השלמת חפץ- מדוע נפטר בכבש ואינו צריך להביא שור?
גם על שאלה זו משיב הג"ר ב"צ אבא שאול באותו אופן- השור אינו ממונו של הבעלים מאחר שהקדישו, ועל כן לא נוצר לו כל נזק ממוני, ועל כן במידה ומשיב לו כבש בו יכול לצאת ידי חובה, נפטר הגזלן מחויב השבתו.
ג) נחלקו תנאים במשנה בבבא מציעא (לה, ב):
"השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים".
לדברי חכמים מקבל השוכר את התשלומים על אף שלא נוצר לו כל חיסרון. ונראה בפשטות שמחייב התשלומים הוא לא החיסרון שנוצר אלא הצורך בהשלמת החפץ!
אכן, אפשר שבדיוק בנקודה זו נחלק ר' יוסי וסבר שהחיוב הוא על החיסרון, ועל כן פשוט שהתשלום יילך למשכיר- בעל הבהמה. ונחלקו בדבר הראשונים:
שיטת תוס' (ד"ה תחזור), הרא"ש וראשונים נוספים שר' יוסי מסכים עקרונית לעולה מדברי חכמים, אלא שנחלק נקודתית במקרה זה- או מצד שיכול המשכיר לומר לו 'דל אנת ודל שבועתך'- איני מעונין בך ובשבועתך ואני אדון ישירות עם השואל או מצד שהשוכר השאיל בשליחות המשכיר.
אולם מדברי הרמ"ך המובאים בשיטה מקובצת נראה שר' יוסי חלק בנקודה זו עצמה, וכך כתב שם:
"שאינו בדין שיהא זה עושה סחורה בפרתו של חברו ויהא זה נשכר בשל משכיר והמשכיר מפסיד".
שומר שביטח חפץ שמופקד אצלו- בהקשר זה נציין שבמהלך הדורות דנו בספרות השו"ת במקרים בהם שומר חינם (הפטור מגניבה ואבידה) ביטח את החפץ שקיבל לשמירה ולבסוף נגנב הכסף, והשאלה היא האם צריך לתת את הכסף שיקבל מחברת הביטוח למפקיד, או שמא יכול לקחתו לעצמו.
יתכן, לאור דברי השיטה מקובצת ששאלה זו תלויה במחלוקתם של רבי יוסי ורבנן במשנה.
חלק מהפוסקים חילקו בין מקרה בו שילם פרמיה מיוחדת עבור חפץ זה- הוציא על כך הוצאת- שאז זוכה הוא בחפץ, לבין מקרה שלא הוציא על כך הוצאות מיוחדות, אלא שהחפץ נכלל בביטוח שגם כך עשה לביתו- שאז יצטרך להשיב את הכסף לבעלים.
[1] מתוך הספר אוהל ישעיהו עמ"ס ב"ק.
