שיחה לפר' נח- והערב נא

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

ברכת ברוכים הבאים לכל תושבי בית המדרש. "זמן חורף" זה הזמן החשוב ביותר של השנה בו אפשר לגדול בתורה, לקבל ידיעות רבות בתורה, לקבל כלים ומיומנויות כיצד להיות לומד עצמאי, וכן לקבל השקפה נכונה הן על העולם והן על החיים ייעודם ותפקידם. השאלה שאני מבקש לברר בשיחת פתיחה זו, מה צריך להיות היעד העיקרי בזמן החורף? יעד שאי אפשר בלעדיו וכל בחור ובחור צריך לכבוש יעד זה.

לדעתי היעד המרכזי שצריך לקנות בזמן זה הוא,קשר נפשי עמוק לתורה.

אם ברצוננו שלימוד התורה ויעדי הישיבה לא יהיו אפיזודה חולפת אלא ימשיכו לכל החיים, חייב שיהיה קשר נפשי ללימוד תורה ולא רק ידיעות ומיומנויות. קשר נפשי ללימוד תורה, פירושו: א)שהאדם מרגיש שלימוד התורה מזין את נפשו. יש דברים רבים שהאדם עושה במשך היום והם חשובים, אך כאשר האדם הולך לישון הם לא נותנים לו הרגשה שהוא כבש יעד והתקדם. לימוד התורה הוא לא רק מה שחייבים לעשות אלא דברים שרוצים לעשות ואי אפשר בלעדיהם וכאשר עושים אותם יש הרגשה של שלימות וסיפוק.

ב)יחס נפשי לתורה פירושו, שיש שמחה בלימוד. לימוד התורה מתחבר לרגש ולנפש של האדם. האדם ותורתו נהיים אחד.

כל הלומדים בבית מדרש צריכים לקנות את הקשר הנפשי הזה בחודשים אלו של "זמן חורף" כדי שלימוד התורה ילווה אותנו כל החיים, ולכן חייבים לפתח את הקשר הזה.

כותב הרב דסלר:

"אבל המלמד צריך למסור את הקדושה ואת החביבות, שהם עושים את היראת שמים ואת האהבה, וזהו עיקר הלמוד, שאין כמוהו בכל הלימודים האחרים שבעולם..... הנה גלוי לפנינו כי עיקר הלמוד בלמודי קודש איננו למוד הידיעות, אלא למוד ההשקפה, למוד יר"ש ועבודת ה'. ולזה יש מתודיקה אחרת לגמרי" (מכתב מאליהו)

הדרכים להעצמת הקשר הנפשי לתורה הן:

א)עמל והתמדה. אדם שלימודו פרקים פרקים לא יגיע להעצמת קשר זה. רק לימוד רצוף שהאדם שקוע בתוכו. סדר אחר סדר, סוגיה אחר סוגיה, הם שיביאו את האדם להעצמת קשר זה.

יש בחורים שבאים ושואלים, הרי בחיים לא נלמד בריכוז כזה כל היום, וא"כ מה החשיבות לעשות את זה בשנים אלו? אך לאור דברינו התשובה ברורה. אלו השנים שעיקר המטרה היא בניית והעצמת הקשר הנפשי ללימוד התורה, ולכך אי אפשר בלי עמל ובלי שמספר שנים זו תהיה המטרה והנושא העיקרי שאדם עוסק בו. לאחר שהקשר קיים, אפשר לפתוח ולעסוק בנושאים אחרים מתוך מבט תורני, כל אחד בהתאם לשליחותו וייעודו בעולם.

ב)בהירות בלימוד. מי שמבין סברות בודדות אך הסוגיה לא ברורה לו מתחילתה עד סופה, לא יכול להרגיש סיפוק ושמחה בלימוד. ולכן יש חשיבות גדולה הן לחזרות רבות על מה שנלמד והן לסיכום. אם אדם מתכוון תוך כדי השיעור להעתיק את דברי הרב שהוא שומע, זה עדיין לא גורם שהוא יידע את הסוגיה. לאחר שאדם סיים סוגיה עליו לסכמה (מהן השאלות המרכזיות, מהן התשובות לשאלות אלו, שיטות הראשונים בסוגיה, שורש המחלקות ביניהן והנפק"מ השונות), ולבחון ולראות האם הסוגיה כולה ברורה ונהירה לו.

הדבר נכון גם ללימוד אמונה הלכה ותנ"ך, צריך לחזור ולסכם.

כדאי שתהיה מחברת נוספת, בה כל יום שישי האדם כותב מס' ידיעות מרכזיות שלמד השבוע (וכן התבוננויות ורגשות שהיו לו במשך השבוע) שברצונו שישארו איתו כל החיים.

ג)יצירתיות בלימוד. אדם שהוא פסיבי בלימוד ולא יוצר ומחדש,אזי התהליך הנפשי של התקשרות בלימוד לא יקרה. חובה על כל תלמיד לחדש וליצור. מטרת השיעור בעיון אינה שהרב יעשה את העבודה במקומנו, אלא לקבל כלים לחשיבה בעומק. כל אדם צריך לבוא לשיעור בעיון עם תובנות וחידושים שיצר וחידש בסדר.

הסיבה שאנו לומדים בזמן זה מסכת בבא קמא בעיון היא מכיון שזו מסכת שמבוססת  על הרבה מאד סברות וחקירות. ניתן ליצור ולחדש רבות.

חקירה למשל, האם האדם המזיק משלם בגלל ממונו או בגלל שלא שמר מלווה כמעט כל סוגיה במסכת. כאשר האדם רואה את העומק הרב בלימוד הוא מתפעם, ומתוך העומק הזה הוא יוצר ומחדש. זה יוצר את הקשר הנפשי ללימוד התורה.

וכך כותב הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק":

"כל חייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב"אחד" – אחד ולא כפל..... המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עיגול א ח ד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד" ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה"

ד)לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים.

האדם חייב לחיות בשלמות ולא בסתירה. אדם שבבית מדרש הוגה בתורה אך מחוצה לה לא חי בקדושה ובדרך התורה, אזי התהליך הנפשי הנ"ל לא יחול בו.

רק מי שחי חיים רחבים של תורה, וכלשונו של הרב הוטנר 'חיי עיגול ולא חיי קו', לא קו שיש דברים שקרובים לה' ויש דברים שחס ושלום סותרים, אלא חיי עיגול שה' במרכז וכל דרכיו "בכל דרכיך דעהו", וכל ימיו ומעשיו קשורים לה'. האדם צריך להרגיש שהוא שגרירו של ה' בכל מעשיו והליכותיו.

נח ואברהם נמצאים במצב דומה ומגיבים אחרת. שניהם שונים מהחברה. אברהם נמצא בחברה של עובדי ע"ז ונוח נמצא בחברה של אנשי חמס, ושניהם מגיבים אחרת.

ננסה להבין מדוע הם מגיבים בשונה.

כותב הרמב"ם על אברהם אבינו:

" כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם,

וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א)

אברהם שובר  את הפסלים ומתווכח עם דורו עד שהמלך רוצה להורגו ולמרות שהיה בסכנה כה גדולה הוא ממשיך במעשיו ממקום למקום וקורא בשם ה' ומקבץ אלפים ורבבות. נח שנמצא באותו מצב לא מנסה לשנות את דעותיהם ונתבע על כך.

הזוהר כותב שלכן הנביא קורא למבול על שמו "מי נח", היות ונח לא ניסה לשנות את בני דורו.

וכך כותב הזוהר:

"א"ל קב"ה למשה (שמות לב י) ועתה הניחה לי וגו', ואעשה אותך לגוי גדול וגו', מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני... לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו, ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה.... כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח"

הספורנו מסביר, שלכן כתוב על נח "מצא חן", כי הוא באמת לא היה זכאי אלא שהיה צדיק ותמים אך לא התפלל על אנשי דורו.

וכך כותב הספורנו:

"לא מפני שהיה ראוי לכך.. וזה כי לא לימדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה שמואל וזולתם" (ספורנו בראשית ו,ח)

לכאורה יכולנו לפרש שההבדל נובע מכך שנח ואברהם הם טיפוסים שונים, אחד אקטיבי ואחד פסיבי, אך מהגמ' שמשווה ביניהם וברש"י רואים שאין זה כך.

וכך כותבת הגמ':

"אמר רבי יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה: לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה: לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף - וכל שכן במקום הבוסם" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קח.)

כותב רש"י:

"יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י בראשית פרק ו פסוק ט)

אלא זה סימן שיש כאן שתי הבנות שונות בעבודת ה' שאחד לקח אברהם ואחד נח, ולכן הם פעלו שונה.

וכך מסביר את הדברים קדושת הלוי:

"קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא יש צדיק שעובד הבורא ואין לו חשק רק להיות עובד הבורא ומאמין שיש לו כח בעליונים להנהיג העולמות כרצונו...הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל הגזירה לטובה. ויש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא והוא שפל בעיני עצמו מאוד ומאוד, וחושב בלבו מי אני שאתפלל לבטל הגזירה לכן אינו מתפלל לבטל. ... ונח הגם שהיה צדיק גדול ותמים היה קטן בעיניו מאוד ולא היה לו אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה, אדרבה היה חשוב בעיניו כשאר הדור והיה חושב אם אני אהיה ניצול בתיבה, ואני אין צדיק יותר משאר הדור, המה גם כן ינצלו, לכן לא היה מתפלל על הדור. וזה שפירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה, רצה לומר נח היה קטן בעיניו באמונה שהוא צדיק תמים שיכול לבטל הגזירה שלא היה חשוב בעיני עצמו כלום" (קדושת לוי פרשת נח)

אברהם עבד מאהבה ולכן הוא הקרין שמחה בעבודת ה' וגרם לכך שאלפים רצו לשמוע אותו. אברהם לא היה מסוגל לשמור רק לעצמו את עבודת הבורא ולכן הפיץ את תורתו לרבים.

מסביר קדושת הלוי, שאברהם עבד מאהבה ולכן הוא היה יכול להשפיע כי אהבה יוצרת קשר נפשי אישי, ואילו נח עבד מיראה  ולא האמין בכוחותיו  ובהשפעתו.

כותב האגלי טל:

"שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה [ועיין פירוש רש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק.] ובזוה"ק, ד"בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה, יצר הרע...". ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה" (הקדמת אגלי טל)

יש כאלו שחושבים שהשמחה פוגעת בלימוד תורה כי זה הופך את הלימוד ללימוד שלא לשמה. אבל באמת האדם צריך להבין שהשמחה היא מה שמחברת את האדם לתורה. נח חשב שעבודת ה' היא מתוך כניעה וביטול וממילא לא היה לו אותה עוצמה להקרין לאחרים.

הרב וולבה כותב בספרו "עלי שור", שההבדל השורשי בין העולם הדתי והעולם החילוני הוא, בשאלה מה גורם הנאה לאדם? העולם הדתי מחנך לכך שהרוחניות גורמת לאדם הנאה ואילו העולם החילוני רואה את ההנאה בדברים הגשמיים.

וכך כותב הרב וולבה:

"מהי המחלוקת בינינו לבין העולם החילוני? לכאורה, שהם אינם מאמינים ואנחנו מאמינים, אנו מקיימים מצוות והם לא. אולם, בשורש הדבר נראה, שהמחלוקת היא בנקודה אחרת, כיצד ליהנות מהחיים. תינוק, ממש מיום היוולדו, רוצה ליהנות. כל אשר הוא מתפתח, הנאותיו מתחלפות, אבל הרצון ליהנות נשאר המניע העיקרי לכל מעשיו. רבינו ר' ישראל סלנטר ז"ל כותב, כי ה"אני" של האדם הוא הרגש בהנאה וצער. באהבת ה' חשבתנו תמיד כי רק במסירת נפש תימצא ובויתור מוחלט על כל הנאה. והנה הרמב"ם כתב בספר המצוות מצוה ג', שציונו באהבתו ית'. וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית הנאה וזאת היא האהבה המחויבת.... אם מתבונן במצוה אחת ומרגיש כמה קדושה והתעלות הוא מקבל על ידה וכיצד היא עוזרת לו להשריש עדינות וטובת לב בקרבו. אדם מתבונן בסוגיא בש"ס ורואה את העומק המבהיל אשר בה ואת השכל האלוקי המתגלם בה. בכל אלה הוא משיג ומכיר את השם. אבל הכרה יכולה להיות קרירה, הסתכלות מה, התרשמות מה, אבל אין הרושם מגיע עד עומק נפשו. אולם כשנהנים מההשגה תכלית הנאה זוהי הכרה של אמת, ויותר מזה זוהי האהבה המחויבת"

כותב הרב בלוך:

"ויש לבאר בזה כי מטבע האדם לבקש לו הוכחה היותר ברורה על ידיעותיו שכבר אמיתיות אצלו, וכמו שרואים אנו שאף מי שנאמן לו ביותר יגיד לו דבר ויאמין לו, בכל זאת כיון שראיית החוש היא יותר ברורה ויותר חזקה, מטבע האדם הוא שיברר לו לעצמו ע"י חושו. ולמשל: אם יגיד לו חבירו שמאחוריו תלויה תמונה על גבי הקיר, ובאמת אין לו חפץ לראותה, בכל זאת יסב פניו לראות הכנים דברי חבירו או לא, אף שנאמן לו חברו ואין לו ספק שהוא איש נאמן. כן הדבר עם נח הצדיק, אמנם האמין בה' כי יבא מבול לעולם, ובנה תבה ק"כ שנה והוכיח לבני דורו, וכשצוהו ה' ליכנס לתיבה קיים את דבר ה', אבל בכל זאת הקב"ה - הבוחן כליות ולב ותוכן לבות - העיד עליו כי לבסוף שדחקוהו המים היתה הוכחה יותר חזקה אצלו ונתוסף לו בבהירותו, מאשר ציווי ה' עד כה, כי הלא עכשיו הוא מרגיש בגופו ורואה המים בעיניו, וזוהי כבר קטנות אמונתו, שמרגיש בחושיו יותר מאשר ציווי ה' כי באמת ציווי ה' היה צריך להיות כ"כ בהיר עבורו, עד אשר הרגשת המים על גופו וראית עיניו לא היתה צריכה להוסיף על אמונתו" (הרב אליהו מאיר בלוך)

התהליך הנפשי גורם שצו ה' נהפך להיות מוחשי וממשי. נח עשה הכל בסדר, אבל היות והוא לא עבר תהליך נפשי עוצמתי, לכן אמירת ה' על המבול לא הייתה מספיק מוחשית וממשית אלא יותר יידע תיאורטי.

נח מגיע בסוף ימיו להיות "איש אדמה" ממצב של צדיק.

"אומר: אמר רבי ברכיה: חביב משה מנח. נח, משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש אדמה', אבל משה, משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש הא-להים" (בראשית רבה ל"ו, ג)

כותב הרב ליכטנשטיין:

"עבודת האדמה כשלעצמה, חשובה וחיונית היא, ולא בגינה ביקרו חז"ל את נח. כישלונו היה בהגדרתו כ'איש אדמה'. כל עוד היה 'איש צדיק' העוסק בעבודת האדמה, לא היה בו כל פגם; אבל כאשר הפך ל'איש אדמה' - כאשר עיסוקו השתלט על זהותו - הפכה עבודתו בבת אחת מהצלחה לכישלון....בצאתו מן התיבה ראה נח עולם שמם וחרב, ומתוך השקפה רוחנית נשגבה ואיתנה הבין כי "לא תֹהו בראה, לשבת יצרה" וכי עליו ללכת בדרכי א-לוהיו, להשתתף במעשה בראשית וליישב את העולם מחדש. אלא שככל שעבר הזמן הלכה המטרה הנעלה הזאת והיטשטשה, הלכה והתרחקה, ועבודת האדמה הפכה ליעד ומטרה כשלעצמה. עיסוקו של נח השתלט על זהותו, וכאן התהפך גם יחס המקרא אליו ו'האיש הצדיק' הפך ל'איש האדמה'..... גם בימינו, כשהעולם אינו שמם וחרב, יש חשיבות רבה בבנייתו וביישובו.... אולם כל מי שעוסק בצורה זו או אחרת ביישובו של עולם חייב להישמר פן ישתלט עיסוקו על זהותו. אפשר