פר' וירא - מצות חינוך
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ב"ה
פרשת וירא – מצות
בראשית יח, יט:
(יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ד' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:[1]
וכתב במשך חכמה כאן:
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו כו' לעשות כו' - הנה חנוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר רק עשה דולמדתם את בניכם (דברים יא, יט) הוא בת"ת ואמרו בנזיר דף כ"ט דהאב חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך בנה במצות פירוש דהוי כמו מצות עשה של תלמוד תורה דהאשה פטורה ויעוי' או"ח סי' שמ"ג בביאורי הגר"א ובמג"א ומקור מצות חנוך במ"ע מקורו מזה הפסוק מאברהם אבינו שיצוה את בניו בקטנם על המצות וקרא דחנוך לנער עפ"י דרכו שהביא רמב"ם בסוף הל' מא"ס (ושם לענין איסורים) הוי מדברי קבלה אבל העיקר מאברהם וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב ויעוי' מג"א דרק בנזיר אין מצוה על בתווכן משמע בגמ' שם ואכמ"ל.
לכאורה היה מקום לומר שמצות
א
הגמרא במסכת סוכה דף מב ע"א אומרת:
תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע.
לשון הבריתא "חייב" לגבי לולב ולגבי ציצית משמע שיש חיוב על הבן בעצמו. לעומת תפילין שאביו לוקח לו. ומצאנו מחלוקת ראשונים בענין זה אם הקטן נחשב מעצמו בר חיובא או שאביו חייב בדבר. ומשאלה זו נפ"מ למעשה, האם קטן יכול להוציא ידי חובה בדבר שגם הגדול חייב מדרבנן. אם הקטן אינו בר חיובא אם כן לכאורה אין מקום לדון בשאלה זו שהרי הוא אינו מחוייב וכל שאינו מחוייב אינו מוציא אחרים ידי חובתם.
הסוגיה בברכות דף כב ע"ב דנה בשאלה האם נשים בברכת המזון דאוריתא או דרבנן:
אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת (בשלמא) דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא (אלא אי) [ואי] אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן מאי תא שמע באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן.
והרמב"ם בהלכות ברכות פרק ה' הלכות טו-טז פסק שקטן יכול להוציא גדול רק אם אכל שיעורא דרבנן שאז אתי דרבנן ומוציא דרבנן משום "שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו". ולפי זה צריך לומר שהקטן עצמו הוא בר חיובא.
ולפ"ז שהקטן עצמו נחשב למחוייב, כן לכאורה פשט הסוגיה שהקטן יכול להוציא בברכת המזון גדול שאכל שעור דרבנן משום שאתי דרבנן ומוציא דרבנן. וכן מוכח בתוספות, בברכות דף טו ע"א מביאה הגמרא משנה:
תנן התם: הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, ורבי יהודה מכשיר בקטן.
וכתבו התוספות שם:
ורבי יהודה מכשיר בקטן - וא"ת באיזה קטן מיירי אי בקטן שלא הגיע לחנוך הא אמרינן בפרק ראוהו בית דין (ר"ה ד' כט.) שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ומ"ט דר' יהודה דמכשיר ואי בהגיע לחנוך מאי טעמייהו דרבנן דאסרי הרי קריאת מגילה דרבנן ואמרי' קטן שהגיע לחנוך מדרבנן כגדול ופוטר דרבנן כדאמר לקמן בפ' מי שמתו (ד' כ:) דקטן מוציא אביו שלא אכל אלא כזית דהיינו דרבנן. וי"ל... א"נ התם ליכא בקטן אלא חד דרבנן דמיירי שהקטן אכל כדי שביעה לכך אתי דרבנן ומוציא דרבנן אבל הכא דגבי קטן איכא תרתי דרבנן דהמגילה דרבנן והקטן דרבנן אינו יכול להוציא היכא דליכא אלא חד דרבנן.
אבל הר"ן בסוף פרק שני במגילה הביא את דברי הרמב"ן החולקים על תוספות וכתב:
והרמב"ן ז"ל תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע ל
ואם כן דעת התוספות שהקטן עצמו מחוייב בדבר ולכן שייך למדוד בו תרי דרבנן או חד דרבנן.
וע' בהמשך דברי הר"ן שהרמב"ן סובר שקטן לא יכול להוציא ידי חובה בברכת המזון גם מי שאכל שעור דרבנן (וכוונת הגמרא בברכות על גדול שאכל שעור דרבנן, וע' שש"כ המובא להלן שלרמב"ן גרסה אחרת בגמרא שם).
ועי' חקרי לב או"ח סוס"י ע שתמה מה כח בי"ד יפה לחייב קטן. וע' בשמירת שבת כהלכתה מהודרה ישנה בפרק אחרון על
וע' הסבר במנחת אשר סימן כא סעיף ו', שכיון שדתקנו חכמים דחייב הקטן נכלל בתקנתם דמעשי הקטן מעשי מצוה הם ולא כמעשה קוף בעלמא וכיון דמעשה מצוה הם מעשיו, יכול הוא להוציא אחרים ידי חובן אם חיובןדרבנן, דאף מצות הקטן ככל כחיובי דרבנן ם ומעשיו מעשי מצוה אף דעיקר חיובו הוא על האב לחנכו.
ונראה שכסברא זו צריך לומר בדעת רש"י:
ועיין בראשונים בברכות מח ע"א שמי שאכל שיעור כזית דגן מוציא גם מי שאכל שיעור שביעה, ממעשה של רבי שמעון בן שטח:
ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן אמרה ליה אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה אשתבע לה אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה אותביה בין דידיה לדידה אמר ליה חזית כמה יקרא עבדינא לך אמר ליה לאו את קא מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי דכתיב (משלי ד') סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה אמר לה קא חזית דלא מקבל מרות יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא (אמר רבי יוחנן) שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.
רש"י בברכות דף מח ע"א מקשה:
עד שיאכל כזית דגן - ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ' ב), מיהו, כיון דמיחייב מדרבנן - מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן, ואם תאמר: בקטן שהגיע ל
מחלוקת זו הביא הכסף משנה הלכות חמץ ומצה פרק ו' הלכה י':
הכל חייבין באכילת מצה וכו' קטן שיכול לאכול פת וכו'. דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב"ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכן נראה דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פרק א' דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר"ן ז"ל שם:
אלא שרש"י הולך בשיטת בינים: מצד אחד סובר כרמב"ן שהקטן אינו בר חיובא ומאידך גיסא הרי סובר שהקטן מוציא גדול שאכל שעורא דרבנן. ע"כ צריך לומר שאף שהקטן אינו מוגדר כמחוייב דרבנן, שהרי דרבנן מוציא דאוריתא ומי שאכל שעור דרבנן מוציא לשיטת רש"י מי שאכל שעור דאוריתא. קטן אינו מוציא גדול שאכל שעור דאוריתא כיון שהוא אינו מחוייב. אבל בדרבנן מוציא כיון שדי במה שאביו מחוייב כדי להקרא מחוייב בדבר, אף שאינו בר חיובא ומוציא אחרים שאכלו שעור דרבנן.
ב
והנה מצאנו שיש מחלוקת ראשונים אם יש מצות
ורביאומר ד
וכתב במנחת אשר שם אות ג' להסביר את זה, שיש הבדל בין חובת האם לחובת האב. לאב נתנו חז"ל גדרים, אבל לאם לא נתנו גדרים וחייבת לחנך לפי רוחה ומצבה. אבל ודאי שחובה כללית חלה גם על האם.
וכך יש להסביר את העובדה שמצות
ג
והנה, כפי שיש מצות
אלא שתתכן גם התנגשות בין
ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כדאמר בפ' חרש (יבמות דף קיד.) ואור"י דהתם ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי.
וצריך לומר שגם להאכיל נבילה לקטן עיקר טעם האיסור הוא משום
אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'.
הרי שהרמב"ם פסק שאין בית דין מצווים להפרישו אבל האב מחוייב מדין
וכך אפשר להבין את שיטת הרשב"א שהביא המ"ב בביאור הלכה סימן שמ"ג שאיסור דרבנן מותר לתת לקטן לצורכו. משום שכל שהוא לצורכו אין כאן בעיה משום
[1] וברמב"ם בהלכות דעות פרק א' הלכה ז' למד מכאן את הצורך ללכת בדרך בינונית:
וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו, ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה', והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו.
[2] ובדעת הרמב"ם ע' בקונטרס בענין
[3] וסיום דברי רש"י:
ובעל הלכות גדולות פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה, אבל אכלו ושבעו - לא מפיק, ואי אפשר להעמידה, דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו, ואפקינהו שמעון בן שטח, ואף על גב דלגרמיה הוא דעבד - טעמא משום דלא אכל כזית דגן, הא אכל כזית דגן - הכי נמי.
