שאלה שבועית: עוסק במצוה במצות תלמוד תורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בשיעור הקודם עסקנו בשאלה האם יש פטור 'עוסק במצוה' במצוה קיומית, או לא. כזכור, הבאנו את הברייתא הפוטרת סופרי סת"ם (כותבי ספרים) ממצוות, וציינו שמהשמטת הרמב"ם נראה שלא פסקה להלכה.
היום ברצוננו לעסוק ביישום כלל זה ביחס למצות תלמוד תורה:
שאלה א'- עוסק במצוה בתלמוד תורה: הגמ' במסכת מועד קטן (ט, א) דורשת, שהעוסק בתורה והגיעה לפניו מצוה, אם אינה יכולה להיעשות בידי אחרים מפסיק מלימודו ועוסק בקיום המצוה:
"אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי כתיב 'פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו', וכתיב 'ארח חיים פן תפלס'? לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים".
הרי, שעל אף שעוסק במצות תלמוד תורה, ובדרך כלל אומרים אנו ש'העוסק במצוה פטור מן המצוה', מכל מקום, במצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים עליו להניח את מצות תלמוד תורה ולקיים את המצוה.
והדבר צריך ביאור- מדוע? במה שונה מצות תלמוד תורה מכל המצוות שלא נאמר בה כלל זה?
בדומה מקשה בעל הקהילות יעקב (ברכות סי' טו):
"וצריך ביאור, מאי שנא מצות תלמוד תורה דמבטלין בשביל מצוה אחרת ולא מפטר מטעם עוסק במצוה כו' והרי תנן 'ותלמוד תורה כנגד כולם! ואמנם ילפינן לה מקרא במועד קטן דלמצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה, אבל צריך להבין גדר הדבר"!
שאלה ב'- תלמוד תורה ופריה ורביה: הרמב"ם (אישות טו, ב) פוסק:
"האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה".
הרי, שהרמב"ם משמש בכלל זה של 'עוסק במצוה פטור מן המצוה' גם ביחס למצות תלמוד תורה. והדבר צריך ביאור- הרי מצות פריה ורביה אינה יכולה להיעשות בידי אחרים, ומדוע אם כן נדחית מפני מצות תלמוד תורה?
תשובה:
פתחנו בשאלת הקהילות יעקב מדוע לא נאמר כל זה של העוסק במצוה פטור מן המצוה ביחס למצות תלמוד תורה?
א- 'עוסק במצוה'- בדבר ש'אינו טבעי' בלבד: נפתח את חמשת התשובות שלפנינו במהלך מחודש שאומר הג"ר אריאב עוזר שליט"א (מראשי ישיבת איתרי) המושתת על יסוד חשוב ומשמעותי בכל עבודת ה' שלנו:
הרמב"ם (קריאת שמע ד, א) כותב כך:
"..מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים, ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה אף על פי שלא בעל".
מבואר מדברי הרמב"ם שפטור עוסק במצוה הוא במידה והאדם 'טרוד' במצוה בה עוסק. ניתן להסביר, שטרדא זו אינה במובן של חוסר יישוב הדעת אלא של ניתוק ממהלך החיים הרגילים[1]. חיוב האדם במצוות הוא דווקא כאשר הוא חי את חיי הרגילים, אולם כאשר הוא מנותק משגרת חייו וטרוד בדבר מצוה. אולם במידה והמצוה בה עוסק אינו מנתקת אותו משגרת החיים שלו- שם לא נאמר פטור זה של עוסק במצוה.
מצות תלמוד תורה מוטלת על האדם בכל זמן ועת, מצוה זו אינה מהווה יציאה מהשיגרה- להיפך- היא היא שגרת החיים של האדם מישראל. ועל כן לא נאמר פטור 'עוסק במצוה' ביחס אליה!
לאור זה מובנת השמטת הרמב"ם לפטור סופרי סת"ם[2]- כותבי ספרים- עוסקים במצוה זו כל ימיהם בלי הפסקה- זהו עיסוקם, מצוה זו אינה מוציאה אותם משגרתם- להיפך! ועל כן, ביחס אליה לא נאמר פטור זה.
לאור דברים אלו, מובנים היטב דברי הרמב"ם בהלכות אישות- במידה שאדם מניח את צרכיו האישיים וממעט בהם ומקדיש את עצמו מספר שנים רק ללימוד התורה הקדושה במסירות- זוהי כבר 'טרדא דמצוה'- נוטש הוא את אורח החיים הרגיל ומשקיע את עצמו כל כולו במצות לימוד התורה, וכפי שכותב הרמב"ם: "ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה". ועל כן, על אף שעוסק הוא במצות תלמוד תורה ניתן לומר ביחס אליו את כלל זה שה'עוסק במצוה פטור מן המצוה'.
ב- עיקר הלימוד: כדי לעשות- המאירי (מועד קטן שם) מתקשה בשאלה א'- מדוע לא נאמר פטור של עוסק במצוה ביחס למצות לימוד תורה, ומשיב, שתכלית הלימוד היא העשיה- קיום המצוות, ועל כן מבלטים את לימוד התורה עבור העשיה:
"הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר המצוות, לכן מבטלין תלמוד תורה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים".
ג- מצות חד פעמית/תדירה- הברכי יוסף (או"ח לח) משיב, שפטור עוסק במצוה נאמר ביחס למצוה הבא מפעם לפעם, ובבואה יוצרת פטור נקודתי מקיום מצוות נוספות, אולם לא ניתן לומר את כלל זה ביחס למצוה שחובתה חלה תדיר על האדם- שהרי אם כן נמצא שלא יקיים את כל המצוות.
ד- גדר מצות תלמוד תורה- בעל הקהילות יעקב משיב על שאלה זו ואומר- שגדרה של מצות לימוד תורה היא למוד בכל זמן ובכל רגע פנוי שיש לאדם ביום. אולם במידה ויש לאדם עיסוק אחר שנצרך- כמו מצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים-לא מוטלת עליו חובת לימוד תורה בזמן זה! וממילא לא שייך לפוטרו מדין עוסק במצוה. עוסק במצוה רגיל דומה הוא לאדם של"ע חלה ואינו יכול לקדש- אין הכוונה שעתה סרה מעליו חובת הקידוש, אלא על אף חובת הקידוש הרובצת עליו מנוע הוא מלקיים את מצות זו כתיקנה. כך גם העוסק במצוה- מוטלת לפניו מצוה נוספת שחייב בה- אך הואיל וחייב הוא גם במצוה בה עסוק כעת אינו יכול להניחה ולפנות לקיומה של המצוה השניה.
ה- המצוה עצמה היא כלימוד- הבאנו בעבר[3] את דברי הג"ר יצחק הוטנר זצ"ל ביחס לשאלה מדוע מברכים את ברכות התורה רק פעם אחת ביום? והשיב- שכל סדר יומו של האדם הוא לימוד תורה אחד גדול- זוהי מצוה מתמשכת.
מסיבה זו, כאשר מגיע לפני האדם מצוה אחרת בזמן לימוד התורה מקיימה, הואיל ואין סה הפסק ממצוות לימוד התורה בה הוא עסוק- אלא זהו גם קיום של מצוה זו.
עתה, נעבור לשאלה השניה בה עסקנו- מדוע לגבי היחס בין מצות תלמוד תורה ופריה ורביה כן נאמר כלל זה? השבנו בתחילת הדברים תשובה אחת על שאלה זו, עתה נביא עוד ג' תשובות נוספות:
א) האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב מסביר שאמ
א) מצות ידיעת התורה/מצות עסק התורה- האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב מיישב, שדין הגמ' במועד קטן שמפסיקים תלמוד תורה עבור שאר מצוות נאמר ביחס למצות עסק התורה- לימוד התורה העכשווי, אך מצות ידיעת התורה אינה נדחית מפני מצוות אחורת. ועל כן פריה ורביה- שעלולה לגרום לאדם שלא לקיים את מצות ידיעת התורה, נדחית מפניה:
"ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים כמו שיתבאר אלא להפסיק לפי שעה וזמן מה שאין בו אלא ביטול מצות העסק ולימוד התורה תמיד אבל לא ביטול מצות ידיעת התורה באר היטב בפירושה שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה.. לכן בימיהם שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד שהם הטעמים בדרך קצרה אם לא היה נושא כשעברו עליו עשרים שנה היה עובר על מצות עשה של תורה פרו ורבו ותחלת זמנה הוא מבן שמונה עשרה כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה".
את מצות ידיעת התורה- אין מפסיקין עבור מצוה אחרת, אולם ביחס למצות עסק התורה אומרים את כלל זה (שאר המצוות מונעות את עסק התורה אך לא את ידיעת התורה).
ב) פרו ורבו- יכולה להיעשות בידי אחרים- המהר"ם שיק (אבן העזר סי' א) מחדש, שמצות פריה ורביה מוגדרת כמצוה שניתן לעשותה בידי אחרים! זאת בגלל שעיקר עניינה של המצוה הוא שתהיה המשכיות ויוולדו ילדים בעולם, ועל כן אין זה דין על האדם הזה [אכן יש בהגדרה זו חידוש גדול מאוד! בהגדרת מצות פרו ורבו].
ג) פרו ורבו- אינה עוברת- כיוון נוסף מופיע בדברי בעל ערוך השולחן (אה"ע א, יג), והוא, שמצות פרו ורבו אינה עוברת- וניתן לקיימה גם בהמשך החיים ועל כן נדחית היא מפני מצות תלמוד תורה.
[1] כמו 'ובקיש לטורדני מן העולם'- להרחיקני ולגרשני.
[2] נידונה בשיעור הקודם, להרחבה יעוי' שם.
[3] שיעור בנושא 'מה בין ברכת התורה לישיבת סוכה', פרשת בלק ה'תשע"ט.
