שאלה שבועית-אכילה במסעדה ללא השגחה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בס"ד
אכילה במסעדה ללא השגחה
בגדרי עד אחד נאמן באיסורין
השאלה שבועית מוקדשת לעילוי נשמת הודיה בת נאוה ז"ל.
שני בחורי ישיבה יוצאו לטיול בנגב, בערבו של יום חיפשו מקום לאכול בו את ארוחת הערב. לאחר חיפושים הגיעו למסעדה, שאינם מכירים את בעליה. על השילוט בחוץ היה כתוב שהמסעדה כשרה למהדרין, אולם על תעודת הכשרות האומרת שכל המוצרים בכשרות הבד"ץ ואין חשש לחלב נכרי ובישולי עכו"ם, חתום בעל המסעדה עצמו! האם רשאים שני החבר'ה הללו לאכול במסעדה על סמך עדותו של בעל המקום עצמו, או שמא ללא השגחה חיצונית אינם רשאים לאכול במקום?
אם אכן רשאים לאכול- עלינו לברר מדוע בדרך כלל מקפידים אנו שיהיה משגיח? ואם נאמר שאינם רשאים לאכול על סמך עדותו של בעל המקום, גם כן עלינו לברר מדוע, הרי 'עד אחד נאמן באיסורין'?
נציין, שאין לומר שבעל המקום אינו נאמן מפני שנוגע בדבר, שהרי תוס' בסוגייתנו (גיטין ב, ב ד"ה עד אחד) כותבים שמקור דין עד אחד נאמן באיסורין הוא מנאמנות האשה על טהרתה-
"דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה".
הרי, שאף על פי שהאשה נוגעת בדבר האמינתה תורה על זה, ומשם למדנו לשיטת תוס' את כל דין נאמנות עד אחד באיסורין!
ומפורש הדבר ברמב"ם (שחיטה י, יד):
"שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו בין אין לו הנייה בעדותו".
תשובה:
כפי שכבר ציינו, הלכה היא שעד אחד נאמן באיסורין (גיטין ב, ב ועוד). אולם, כפי שנראה, ישנה מקרים בהם לא ניתן להסתמך על נאמנות זו.
א. חשוד על הדבר- המשנה בבכורות (ל, א) טובעת כלל בענין נאמנותו של אדם להעיד על דבר:
"זה הכלל- החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו".
החשוד על תחום מסוים לא נאמן להעיד עליו- יחסו אל הדבר מעלה בקרבנו את החשש שלא ידייק בעדותו, פחות חשוב בעיניו שאחרים לא ייכשלו בדבר.
לאור זה, במידה ובעל המסעדה אינו מקפיד לאכול אוכל כשר, נחשב חשוד על הדבר ואינו נאמן להעיד על כשרות האוכל שבמסעדתו.
[בעל האגרות משה (חלק א סי' נד) נשאל מפי הורים שגרים אצל בנם, שבינו לבין עצמו אינו מקפיד על הכשרות, אך בגלל שיודע עד כמה חשוב הדבר להוריו- מבשל להם אוכל כשר. ושאלתם היא, האם יכולים לסמוך על בנם על אף שחשוד על הדבר, מפני שרוצה הוא למלא אחר רצון אביו, או לא. והשיב:
"וחידשתי, שיש מקום להקל להרבה אנשים, באם האב יודע וקים ליה בגוה דבתו וכלתו שלא יכשילוהו באיסור משום דמכיר טבעה בידיעה ברורה ע"י שניסה אותה הרבה פעמים וראה שאינה מכשילתו מטעם שאינה רוצה לצערו או שטבעה שלא להעביר אחרים על דעתם, יכול לסמוך עליה ולאכול מה שמבשלת בעדו מבשר וכל דבר כשאמרה לו שהוא מבשר כשר ובכלים שהזמינה עבורו. משום שלא נכנס זה בגדר נאמנות אלא בידיעה עצמית שהוא כראיה ממש כיון שיודע בברור שאינה משקרת לו".
הגם שיתכן והבן לא נאמן במצב זה מדין עד אחד, יוכל האב לאכול ממאכלי הבן, מפני שנחשב הדבר לידיעה ברורה של האב- שהמזון כשר, ואין צורך בעדות (אפילו של עד אחד)].
ב. אינו 'מוחזק בכשרות'- נאמר בגמ' (עבודה זרה לט, ב):
"תנו רבנן: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא- לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה".
הברייתא עוסקת בסוריא, ומבואר ממנה שבארץ ישראל ניתן לקחת מכל אדם.
אולם, כותב הרמב"ם (מאכלות אסורות יא, כה) שאמנם כך היה בזמן ש'היתה ארץ ישראל כולה לישראל', אולם בזמן הזה גם בארץ ישראל אין לקחת את דברים אלו המנויים בברייתא, אלא ממי שהוחזק בכשרות, ובלשונו:
"ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן".
הראב"ד משיג על הרמב"ם, וסובר שבארץ ישראל ניתן לקחת את דברים אלו גם ממי שלא הוחזק בכשרות, אפילו בזמן הזה:
"אמר אברהם: זו אינה משנה שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אלא אם כן נחשד".
ג. המתארח אצל חברו- אולם, גם לדברי הרמב"ם ישנם מצבים בהם רשאי האדם לסמוך גם על אדם שאינו מוחזק בכשרות, וזאת, כאשר מתארח בביתו, כפי שכותב הרמב"ם בהלכה הבאה (שם כו):
"המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג הרי זה מותר ואינו צריך לשאול עליו אף על פי שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד".
הרדב"ז מסביר, שההבדל בין הקונה ממי שאינו מוחזק בכשרות לבין המתארח בביתו הוא, שהגם שחוששים אנו שלא יהיה אכפת לאותו אדם לעבור על איסור 'לפני עיור' ולהכשיל אחרים, מניחים אנו שבפני עצמו מקפיד הוא לאכול כשר (שהרי אינו חשוד על הדבר). ועל כן- על אף שאין לקנות ממנו מאכלים מחשש שאינם כשרים, אין כל מונע לאכול מהאוכל אותו מכניס הוא עצמו לפיו.
לפנינו אם כן שלוש דרגות- א) החשוד על הדבר- אין לקנות ממנו ואין לאכול על שולחנו.
ב) אינו מוחזק בכשרות (לדעת הרמב"ם)- אין לקנות ממנו, אבל ניתן לאכול על שולחנו.
ג) המוחזק בכשרות- ניתן הן לקנות ממנו והן לאכול על שולחנו.
למעשה, השולחן ערוך (יו"ד קיט, א) פסק כדברי הראב"ד, ואילו הרמ"א פסק כדברי הרמב"ם:
"החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם; ואם נתארח עמו, לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם. הגה: וי"א אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור. מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו".
ד. גדר 'מוחזק בכשרות'- נותר לנו לברר בדעתו של הרמב"ם (והרמ"א) מי נכלל תחת הכותרת של 'מוחזק בכשרות'.
כותב ערוך השולחן (יו"ד קיט, א):
"דזה שכתב הרמב"ם מוחזק בכשרות אין הכוונה שיהיה ירא אלקים מרבים או חסיד וצדיק אלא כל שמתנהג ע"פ דת ישראל מניח טלית ותפילין ומתפלל ג' פעמים בכל יום ונוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דת תורתנו הקדושה זה נקרא מוחזק בכשרות".
אכן, שולחן ערוך הרב (יו"ד שחיטה א, ב) בעוסקו בשאלה למי ראוי לתת הסמכה לשחוט, מחמיר יותר מבעל ערוך השולחן וכותב כך:
"לכן כל רב שנותן קבלה לשוחט צריך לדרוש ולחקור עליו אם הוא אדם כשר ודרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו וגם שיהיה יודע ללמוד ולהבין בעצמו בגמרא ובפרש"י שאז יש לו לב להזהר כמו שאמרו רז"ל אין בור ירא חטא ואיכא מאן דאמר בגמרא שאם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים דהיינו למוד הגמרא הרי זה בור וזהו דעת רב עמרם גאון הובא בב"י".
לדברי שו"ע הרב לא די שיתנהג כיהודי כשר, אלא ישנו צורך שיודע ללמוד ולהבין מעצמו- ש'אז יש לו לב' יותר להיזהר.
אם נשוב עתה לסיפור המעשה בו פתחנו, ייצא שהתשובה לשאלתם של הבחורים תהיה- שאם מנהגם לפסוק כשולחן ערוך יותר להם לאכול באותה מסעדה (כל עוד בעל המסעדה אינו 'חשוד על הדבר'), ואם מנהגם לפסוק כרמ"א, לא יוכלו לאכול כל עוד בעל המקום אינו 'מוחזק בכשרות'.
ה. פרטי דינים רבים- אכן, אומרים הפוסקים, שבמציאות של ימנו שהתרבו המאכלים והתרכובות מהן הם עשויים, ובכל מאכל ומאכל יש הרבה פרטי דינים שיש צורך לדעת, גם השולחן ערוך יודה שצריך 'חזקת כשרות' כדי להתיר לאכול.
הקושי מהלכות שחיטה- כסיוע לזה ניתן להביא את דברי השולחן ערוך עצמו בתחילת הלכות שחיטה (יו"ד א, א) שכותב כך:
"הכל שוחטין לכתחלה...אפילו אין מכירין אותו.. וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט, ומותר לאכול משחיטתו, שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. במה דברים אמורים, כשאינו לפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו, צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה".
במה שונה שחיטה משאר דברים? מדוע לא ניתן להסתפק בכך שאינו חשוד?
הש"ך (יו"ד קיט ס"ק א) נזקק לשאלה זו, ומשיב:
"וצריך לומר, דדעת הטור ושו"ע לחלק, דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור".
מבואר, שהגם שדעת השו"ע שדי בכך שאינו חשוד על הדבר, כאשר מדובר על דבר הנוגע בפרטי הלכות רבים מודה הוא שצריך ידיעה ברורה על כל פרט ופרט.
חילוק בין מייצר למשווק- א) האם עלול ל'ספוג' הפסד- אופן נוסף בו ניתן להסביר את ההבדל בין שחיטה למכירה הוא[1], שבשחיטה שם השוחט 'מייצר' את המוצר- הוא שוחט את הבהמה, ובמידה ונפל פגם בשחיטה והבהמה אינה ראויה לאכילה- תפגע פרנסתו. מה שאין כן במוכר שהוא רק משווק את המוצר- במידה והמוצר אינו כשר הוא לא יכניס אותו לחנותו, ועל כן דעת השולחן ערוך שניתן להסתפק בנאמנות פחותה יותר.
ב) האם עלול הדבר להתגלות- עוד ניתן לחלק[2], שהשוחט- ה'מייצר' את המוצר פחות חושש לשקר בנוגע לכשרותו של המוצר, מפני שאיש מלבדו אינו יודע את אשר אירע בשחיטה, אולם המשווק מוצרים שאחרים הכינו- ישנם גורמים נוספים (היצרן) שמודעים לתהליך ההכנה של המוצרים, ועל כן יחשוש המוכר לשקר נוגע לכשרותם מאחר שהדבר עלול להתגלות.
ו. שמירה על 'מערך הכשרות'- לאור הנאמר, במידה ויעמוד המוכר בגדרי 'מוחזק בכשרות' יוכלו אותו בחורים לאכול במסעדה שלו על סמך דבריו, על אף שאין לו משגיח ותעודת כשרות.
אולם גם בזה כותב בעל ה'בית הלל' (יו"ד סי' סה):
"ומזה יראה שתיקנו בפנקס המדינה שלא ליקח שום דבר מאכל או יין אלא אם כן שיש בידו כתוב וחתום מאיזה אב"ד שנעשה בהכשר, שקורין 'כשר', ואף אם הוא מוחזק בכשרות, משום לא פלוג".
אומר בעל הבית הלל- הגם שמצד הדין מותר לנו להסתמך על עדותו של המוחזק בכשרות, כדי שלא נפורר את מערכת הכשרות- שכל אחד יטעון לכשרותו, ובכדי למנוע מתחים רבים סביב שאלת ההגדרה של האדם כ'מוחזק בכשרות', אין לאכול באף מקום ללא השגחה
בוודאי שנכון הדבר בימנו גם כן. ועל כן בעיקרון על הבחורים להימנע מלאכול אצל אותו אדם כל עוד אין לו תעודת כשרות[3].
נסיים בדבריו של הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל בעל ה'אגרות משה' בשם אביו (מסורת משה עמ' רג): מי שסומך על כל השגחה כשירה מכח דין 'עד אחד נאמן באיסורין' אינו נחשב כחוטא כלל אם התברר שהמשגיח טעה. אולם אם הסתמך על חשבונות עצמו- וטען שהשגחה זו כשירה וזו אינה כשירה והתגלה שטעה בחשבונותיו ונכשל בעקבותיהם- נחשב כשוגג[4].
[1] בדומה מעלה ערוך השולחן (יו"ד סי' א סעי' ט) כאפשרות.
[2] כן כתב שולחן ערוך הרב (יו"ד קונטרס אחרון סי' ב).
[3] אכן, בגלל שהדבר אינו אסור מדינא אלא מדין תקנת הקהל, במצבים חריגים שאין מקום אחר בו יכול לאכול ניתן יהיה להתיר.
[4] הערה לסיום: בארץ ישנן הרבה רמות של כשרות- זאת משום שכמדינה יהודית רוצים אנו שכל המסעדות תהיינה בעלות כשרות כל שהיא, ואם נקבע סטנדרט גבוה של כשרות, מסעדנים רבים לא יכשירו את המסעדה שלהם בגלל העלות הגבוהה. ולכן נקבעו רמות שונות של כשרות שמקילות בכל מיני תחומים- בתוך המרחב ההלכתי. אולם אין זה אומר שמעתה נכון הדבר שכל אחד ואחד יסתמך על קולות אלו.
מסיבה זו, לא שייך לבוא ולומר שבגלל שיש חותמת כשרות, וישנה השגחה כל שהיא, אם כן עד אחד נאמן באיסורין וניתן לאכול. כי ההשגחה של המשגיח היא על פי הרמה המוגדרת בהשגחה, וכלל אינו בודק ומשגיח על הדברים הקיימים ברמות הגבוהות יותר.
