מהות קנין הקידושין, וגדר תקנת 'בפני נכתב'

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

לפנינו שלוש מחלוקות בענין 'קיום' הגט, ברצוננו לעמוד היום על שורשה של כל אחת ממחלוקות אלו, ולראות האם ישנה זיקה בין הנידונים השונים:

מחלוקת א'- שליח המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. שליח הביא גט בארץ ישראל ומסרו לאשה- וגרשה בו, ועתה, על סמך קבלת הגט רוצה האשה לגבות את כתובתה מהבעל. האם אכן בכוחה לעשות זאת גם אם הגט לא 'קוים' בבית דין, או לא? נחלקו בדבר הראשונים:

דעת הריטב"א (גיטין ט, א) שכל עוד לא הביאה עדים שיקיימו את הגט, אין בכוחה להוציא את כתובתה מהבעל:

"...להוציא ממון בב"ד בשטר שאינו מקויים הא ודאי לא עבדינן, ודכוותה הכא- אם באה לגבות כתובתה בגט זה אמרינן לה ודאי תקיים גיטא".

אולם ישנם ראשונים[1] שחולקים וסוברים שלאחר שהגיע הגט לידה, בכוחה לגבות את כתובתה מהבעל גם ללא עידי קיום, ושומה עלינו להבין במה נחלקו.

יתירה מזאת- בגט הבא ממדינת הים בידי שליח שאמר שבפניו נכתב ונחתם הגט, גם הריטב"א מודה שבכוחה של האשה לגבות את כתובתה מהבעל גם ללא עידי קיום, על אף שכל ידיעתנו על כשרותו היא רק מפיו של השליח שהביא את הגט, ובלשונו:

"אבל אם ניסת בגט כשר שהעיד שליח בפ"נ ובפ"נ ודאי נפרעת זו כתובתה מלקוחות אף על פי שאין כאן אלא עד אחד".

והדבר צריך ביאור- כיצד יכולה האשה להוציא את כתובתה- ממון על פי עד אחד- הרי ידוע הדבר שכדי להוציא ממון מאדם יש צורך בשני עדים?

הריטב"א נזקק לשאלה זו ומשיב:

"דכיון דהאמינוהו כשניים לענין שהיא מגורשת וניסת כראוי, אף היא נפרעת כתובתה".  

מבאר הריטב"א שכיון שלענין נישואין מקבלים אנו את דברי מביא הגט ומתייחסים אנו לאשה כמגורשת, כך גם לגבי ההשלכות הנלוות- כתשלום הכתובה מתייחסים אנו אליה כמגורשת.

לאור זה מתעוררת שאלה נוספת, יסודית יותר- מדוע בגט הבא בארץ ישראל על אף שמתייחסים אנו לאשה כמגורשת ורשאית להינשא גם בלא קיום הגט, אינה רשאית ליטול את כתובתה?

 

מחלוקת ב'- אדם המתגורר בחוץ לארץ ומעוניין לגרש את אשתו הנמצאת בארץ, אולם השליח היחיד שמצא להולכת הגט הוא אילם, שהוא בר דעת, אך אינו יכול לדבר. ועל כן אם ישלח את הגט על ידו לא יוכל לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אולם יוכל לכתוב זאת לבית הדין. נחלקו הראשונים, האם ניתן לשלוח על ידו את הגט לארץ ישראל?

דעת הר"ן (על הרי"ף גיטין ג, א) שניתן לשלוח את הגט על ידו, אולם הלחם משנה (גירושין ז, יח) כותב בדעת הרמב"ם שלא ניתן לשלוח את הגט על ידו.

מהו שורש מחלוקתם?

 

מחלוקת ג'- שליח המביא גט ממדינת הים ואומר שבפניו נכתב הגט אבל לא בפניו נחתם- בשעת החתימות הוצרך לצאת החוצה מסיבה כל שהיא. אמנם יודע הוא לזהות את כתב ידם של העדים החתומים- האם מועילה עדותו להכשיר את הגט הבא ממדינת הים או לא?

נחלקו בדבר הראשונים- שיטת רש"י (ג, א ד"ה אטו) שנאמן, וכלשונו- "דמה לי 'בפני' ומה לי 'יודע אני'?"

אולם תוס' במקום (ד"ה הכא) חולקים וסוברים שהכרת חתימתם של העדים אינה מועילה. ושומה עלינו לברר במה נחלקו!

 

כדי לעמוד על שורשן של ג' מחלוקת אלו ברצוננו לפתוח בשאלה נוספת בהלכות גטין שמתוכה נוכל לעמוד על שורשם של דברים. יודעים אנו שבשטרי ממון חוששים אנו לזיוף, ובמידה ש'בעל הדבר' לא כאן כדי לערער ולטעון שהשטר מזויף או שישנם יתומים שאין בכוחם לדעת זאת- טוענים בית הדין עבורם 'מזויף', ודורשים הוכחה לכשרותו. לעומת זאת בגט, לרוב הראשונים, אין בית הדין מערערים מעצמם על כשרותו של הגט, וכל עוד לא בא הבעל וערער הגט עומד בכשרותו. ונשאלת השאלה- מהיכן נובע הבדל זה בין שטרי ממון לגט- מדוע בגט איננו חוששים לערעור ובממון כן?

 

תשובה:

סוגיא זו, בה אנו עוסקים היא דוגמא מצוינת כיצד עיסוק בשאלה מקומית בסוגיא יכול להביאנו לחקירות ודיונים יסודיים מאוד.

א) נפתח בשאלתנו האחרונה- מהיכן נובע ההבדל בין גט לשטרי ממון? שתי השיטות הראשונות סבורות שאין הבדל בין שטרי ממון לגט.

1) שיטת תוס' (גיטין ב, א) שמעיקר הדין גט דומה לשטרי ממון, וכמו שבשטרי ממון חוששים לזיוף ואף טוענים ליתומים שמא השטר מזויף ודורשים, כך היינו צריכים לחשוש גם בגט, אולם 'משום עיגונא אקילו בה רבנן'- בגט.

2) מנגד, הר"ן (גיטין על הרי"ף, ב, ב) מביא בשם תוס' שאומרים הפוך- מעיקר הדין שטרי ממון דומים לגט ועל כן גם בשטרי ממון אין בית הדין מערערים מעצמם על כשרותו של השטר. ורק אם יבוא הבעל ויערער יזקקו בית דין לטענותיו.

3) אולם הר"ן עצמו (גיטין על הרי"ף ג, א) אומר שהבעל לא נחשב 'בעל דבר'[2], מפני שקידושי אשה אינם מכר או קניין ממוני- האשה אינה ממונו של הבעל ואין גופה קנוי לו. ולכן כשבאה האשה להינשא על פי הגט אין לנו כל עילה להתערב ולערער עליו ולהעלות את החשש שהוא מזויף.

ובפשטות, ניתן לומר שבנקודה זו עצמה נחלקו תוס' על הר"ן, וסברו שמכח הקידושין נעשית האשה לממונו של הבעל, ועל כן מעיקר הדין בית הדין היה צריך לחשוש לזיוף ולטעון ולערער על הגט גם את הבעל לא נמצא- כבכל ממון, ורק בגלל נימוק צדדי- משום עיגונא לא 'טענינן'.

 

ב) מחלוקת זו- בהגדרת מהות פעולת הקידושין- כקנין 'איסורי' בלבד, או כקנין בעל משמעויות ממוניות הינה מחלוקת מהותית השוזרת דיונים רבים בהלכות קידושין וגירושין, נדגים שלושה מהם:

1) כסף קידושין- כסף 'שיווי' או 'קנין'? נחלקו הסמ"ע והט"ז באופן פעולתו של 'קנין כסף' בממון, דעת הסמ"ע (קצ ס"ק א) שהכסף בקנין כסף קונה בתורת 'שיווי'- נתינת כסף בשוויו של החפץ, פריעת ערכו של החפץ, מעבירה את החפץ לבעלותו של הקונה. אולם הט"ז על אתר חולק עליו וסובר שהכסף אינו קונה בתורת 'שווי' של החפץ אלא עצם נתינת הכסף קונה- ככל שאר פעולות הקנין.

בעל השרידי אש (חידושי השרידי אש על מסכת קידושין סי' יא) כותב שבקידושין גם הסמ"ע מודה שהכסף אינו קונה בתורת 'שווי'- שהרי לא שייך תמורה ופרעון כל שהוא לקניין האשה.

אולם הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א מחדש, שלדברי התוס' שלנו- הסוברים שבפעולת הקידושין הופכת האשה לממונו של הבעל, יתכן וגם כסף הקידושין יוגדר ככסף שיווי- שהרי האשה נקנית לבעל בדומה לקורה בכל קנין ממון.

2) האם 'רוב' מכריע בענייני קידושין או לא?- דעת הר"ן (וכן הוא ברמב"ם גירושין ז, כד), שרוב מכריע בענייני קנין הקידושין והגירושין, מפני ש'הליכה אחרי הרוב' היא דרך הכרעה של התורה בענייני איסורים, וקידושין הרי הם ככל איסורים שבתורה.

בשבועות הקודמים הבאנו את שיטת הרב אביגדור שחידש שכאשר הבעל ערער על כשרותו של הגט, ישונ צורך בקיום מהתורה כדי להכשירו. והקשה הפני יהושע על דבריו- כיצד מועילה אמירת בפני נכתב ובפני נחתם על ידי המביא גט ממדינת הים שתוקפה מדרבנן בלבד כנגד ערעור הבעל- הזוקק קיום מהתורה?

בעל האהבת ציון מיישב את שאלה זו ואומר- שהרב אביגדור חידש את חידושו בשטרי ממון אבל לא בשטרי 'איסורים'- כגט. זאת משום שבאיסורים הולכי אנו אחרי הרוב, ורובא דאינשי לא מזייפי (רוב האנשים אינם מזייפים), ולכן ערעור הבעל על הגט אינו יוצר צורך בקיום דאו'.

כמובן, כל זה מתוך הנחה שבהפקעת אשה מבעלה אין מימד ממוני, אולם אם נאמר שהאשה מוגדרת מכח מעשה הגירושין כממונו של הבעל, יתכן ומכח זה לא נילך אחרי הרוב[3].

3) כפרת דיין שטעה בענייני גיטין: הרב יצחק זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד גיטין ט, א) נשאל אודות דיין שטעה בהלכות גיטין, והכשיר גט פסול, וכתוצאה מהכרעתו יצאה האשה מתחת בעלה ונשאה לאדם אחר. לאחר מכן התברר ששגה בהכרעתו, ועתה בא ונפשו בשאלתו מהי הכפרה הנדרשת?

הרב זלברשטיין השיב, שלכאורה אופן הכפרה הנכון ייתלה במחלוקת תוס' והר"ן- לשיטת הר"ן דיני גירושין הינם דיני איסורים, ועל כן הכפרה הנדרשת היא כבדיני איסורים- כפרה בין אדם למקום. אולם לשיטת תוס' שהאשה קנויה לבעלה ויש בקידושין גם היבט של דיני ממונות על הדיין לבקש מחילה מהאשה.

אולם ניתן לדחות ולומר שגם לדברי הר"ן הגם שמהות קנין הקידושין הוא קנין איסורי ולא ממוני, מכל מקום על הדיין לבקש את מחילתה של האשה שנפגעה מכח הפסק המוטעה שלו (כפי שמסתבר דיין שיטריף עוף בטעות יצטרך לבקש את מחילתו של בעל העוף).

 

ג) תקנת 'בפני נכתב'- 'חזרת הקיום' או 'נאמנות'- כאמור, שיטת תוס' היא, שעקרונית ישנו צורך בקיום גם בשליח המביא גט אלא ש'משום עיגונא אקילו בה רבנן'.

אולם, חכמים הקלו משום עיגונא רק ביחס למביא גט בארץ ישראל, אך המביא גט ממדינת הים צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'- מחשש שבהמשך, לאחר שכבר תנשא האשה ויוולדו לה ילדים מבעלה החדש יופיע הבעל ויערער, ונמצא, שבניה יהיו ממזרים.

אילם כשליח להבאת הגט– לדברי תוס' הסוברים שישנו צורך בקיום גם בגט, אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' משמשת כתחליף לקיום. ועל כן ישנו צורך שתעמוד בקריטריונים של עדות- שאחד מהם הוא- שעדות מתוך הכתב פסולה. ועל כן אילם שאינו יכול להעיד על מהימנותו של הגט בפיו אלא רק בכתיבה לא יוכל להביא גט ממדינת הים.

הכרת חתימות ידי העדים- מאידך, במידה ויאמר שמכיר את חתימת ידיהן של העדים, על אף שאינו מעיד ש'בפניו נכתב' יתכן ויועיל הדבר- שהרי כן הוא אופן הקיום בשאר שטרות דעלמא- העומד בבסיס תקנת 'בפני נחתם'.

אולם לדברי הר"ן שבגט אין צורך בקיום (בשונה משטרי ממון), אם כן תקנת 'בפני נכתב' הינה תקנה חדשה שאינה קשורה לגדרי קיום כלל, ועל כן אין צורך לעמוד בגדרי עדות אלא לספק נאמנות מסוימת על אופן הכנתו של השטר. ולכן לפיהם מחד נראה שגם אילם יוכל לשמש כשליח להבאת גט ממדינת הים ואת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' יעשה בכתיבה. אולם מאידך, הכרת חתימת ידי העדים- כקיום שטרי ממון לא תועיל, הואיל ואינה עומדת בגדרי התקנה החדשה.

 

ד) עד עתה הצגנו ב' גישות מרכזיות בראשונים-

האחת- שיטת הר"ן שהאשה אינה ממונו של הבעל, ומעיקר הדין אין צורך בגט בקיום.

והשניה- שיטת תוס', שהאשה מוגדרת כממונו של בעל, ועל כן מעיקר הדין ישנו צורך בקיום אלא שמשום עיגונא אקילו בה רבנן.

הסבר דעת הריטב"א- כאמור, שיטת הריטב"א היא שהמביא גט בארץ ישראל ללא קיום, יכולה האשה להינשא לפיו לאדם אחר, אולם את כתובתה לא תוכל לגבות על פיו כל עוד לא תביא עדים לקיימו.

נראה שהריטב"א הולך בדרך שלישית בזה- מסכים הוא עקרונית עם תוס' שהאשה מוגדרת כממונו של הבעל, ועל ןכ מעיקר הדין צריכים היינו לעשות 'טענינן', כאמור. אולם כל עוד אין מי שמערער אין האשה נזקקת לבית הדין כלל, ועל כן רשאית להתחתן ללא כל עדות נוספת, ואין בית הדין 'מתערבים' וטוענים על כשרותו של הגט.

אולם כאשר באה האשה לגבות את כתובתה ופונה לבית הדין, בית הדין אינם יכולים להיענות לפנייתה בעניין הכתובה בלא קיום ראוי של השטר, מפני שעושים הם 'טענינן' עבור הבעל, וחוששים שמא הגט מזויף.

אכן, לר"ן לשיטתו ודאי שהאשה תוכל לגבות את כתובתה, שהרי בגט כלל אין צורך בקיום.

 

באו לרב לשאול האם מותר להם להינשא- הריב"ש (שו"ת סי' שפה) כתב שאדם שבא לפנינו ושאל האם מותר לו להינשא לאשה שקבלה גט על ידי שליח בארץ ישראל והגט לא קוים, והשיב:

"תינח לאשה עצמה שטוענת בברי, שלא נמחה בידה, אבל הבא לימלך- אשה זו אסורה או מותרת, והיא אצלנו בחזקת אסור וגם הוא אינו יודע בהיתרה איך נוציאנה מחזקתה ונתיר לו לישאנה".

נראה, שהריב"ש למד כריטב"א- שאמנם כל עוד לא הגיע הסיפור בפני בית הדין יכולה האשה להינשא אף בלא קיום, אולם במידה ובא הדבר לפני בית הדין (לפני הפוסקים והמכריעים), לא ניתן לאפשר לה להינשא בלא שיקוים הגט.

 

גט שחתם עליו הסופר בשם העדים- ההגהות אשר"י (גיטין פרק ב) מחדש בשם רבנו שמחה חידוש גדול:

"השיב רבנו שמחה- גט שלא חתמו העדים בכתב ידן אלא הסופר חתמו, כשר, אפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי לא הוה מזויף מתוכו".

על כרחך, שאם העדים עצמם לא חתמו בכתב ידם גם אין 'קיום' (שהרי לא ניתן 'לזהות' את חתימת כתב ידם), ובכל זאת הכשיר רבנו שמחה את הגט!

נראה, שרבנו שמחה למד כשיטת הר"ן שבגט אין צורך בקיום מעיקר הדין, ועל כן גם אם לא ניתן כלל לקיים את הגט- עומד הוא בכשרותו.

 

 

 

[1]  יובאו להלן בגוף הדברים.

[2]  אמנם ראה בשאלת רה"י לפרשת תולדות, שם הובאה דעתו של הגרי"ז שלחלק מהענינים הנוגעים לכשרותו של השטר מוגדר הבעל כ'בעל דבר'.

[3] אכן, יתכן לומר שגם אם מכח מעשה הקידושין מוגדרת האשה כממונו של הבעל, הואיל ועיקרו של המעשה הוא בהלכות 'איסורים'- ניתן ללכת בו אחרי הרוב, על אף שישפיע הדבר גם על ענייני ממון.