פר' כי תבא - וידוי מעשר

הרב יואל עמיטל

 

דברים פרק כו:

(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד’ אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: (יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ד’ אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: (טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

 

 

א. ביעור ווידוי שתי מצות או מצוה אחת?

 

לכאורה יש כאן שתי מצות: מצות ביעור מעשרות ומצות ביעור מעשרות. בפרשת ראה כתוב:

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:

(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

 

וכתב רש"י: "מקצה שלש שנים - בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית" ומשמע שיש מצות ביעור. ואם כן בפרשת ראה יש את מצות הביעור ובפרשת כי תבא ישנה את פרשת וידוי מעשר.

 

אבל ברמב"ם בפי"א הלכה א' הלכות מעשר שני:

מצות עשה להתודות לפני יי' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר.

וכן בכותרות הרמב"ם מזכיר רק את מצות הוידוי ואינו מונה שתי מצות: ביעור ווידוי. אבל הבה"ג מנה שתי מצות גם את הביעור וגם את הוידוי.

 

וראה שם בפרק יא הלכות מעשר שני שהרמב"ם קודם כתב את מצות הוידוי ולאחר מכן כתב את מצות הביעור. ולשיטתו שזו רק מצות וידוי אם כן ברור שהקדים את הוידוי לביעור. אבל צריך עיון אם יש וידוי בלא ביעור, כגון אם לא היה לו לבער מעשרות כיון שנתן בזמן. ולכאורה למה שלא יתוודה שהרי אכן קיים את הכל. ולכאורה מצות הוידוי אינה על הביעור בדוקא.

 

ויתכן, שאף אם יש מצות ביעור גם במי שלא יכול להתוודות, כגון אם הוא לא הפריש כסדר. אבל יתכן שאם אין חובת ביעור כלל, אין מצות וידוי. שהרי הוידוי הוא על כך שביער משום שלא נתן בזמן את המתנות. וכתב המנחת חינוך ועוד אחרונים (ע' מצות המלך מצוה קל"א בסופה) שאם אין לו מה לבער אינו חייב להתוודות כיון שאין לו על מה להתודות. וכן משמע ברמב"ם הלכות מעשר שני פרק יא הלכה יד:

מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתודה, שעיקר הוידוי במעשר הוא, וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד מתודה שנאמר בערתי הקדש, הקדש הראשון שהוא הבכורים, אבל מי שאין לו אלא תרומה בפני עצמה אינו מתודה שאין התרומה טעונה וידוי אלא בכלל שאר המתנות.

ומשמע שאם אין לו מה לבער אף אם יש לו תרומה, אינו מתודה על שעשה הכל בסדר.

 

והטעם שהרמב"ם לא מונה שתי מצות, יש לומר כמו שכתבו כמה אחרונים על רמב"ם בהלכות תשובה (ע' משך חכמה) שמנה רק את מצות הוידוי ולא מצות התשובה. והטעם כתבו משום שמה שצריך שישוב מעשות רע, על זה אין צריך שום מצוה מיוחדת, אלא המצוה המיוחדת היא מצות וידוי. ואם כן הוא הדין כאן, המצות לתת את המעשרות אדם מחוייב ועומד בה ולא נמנית למצוה נוספת אלא מצות הוידוי. (אף שיתכן לחלק: שהרי בתשובה, לחלק התשובה אין ביטוי מעשי ולכן המצוה היא רק הוידוי. מה שאין כן בוידוי מעשר, הרי יש חלק מעשי של ביעור ולמה זה לא ימנה בכלל המצות).

 

והנה, יש שתי משניות שלכאורה סותרות. במסכת מעשר שני פרק ה' משנה ו' נאמר:

ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור כיצד היה בעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהנים כתרומה התבשיל בית שמאי אומרים צריך לבער ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער:

ומבואר במשנה זו שיש גם דין ביעור בתרומה ובתרומת מעשר. וכן במשנה י' שם:

במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין כיצד היה הודוי בערתי הקדש מן הבית (דברים כו) זה מעשר שני ונטע רבעי נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני הלקט והשכחה והפאה אע"פ שאינן מעכבין את הודוי מן הבית זו חלה:

 

אבל במשנה במסכת ביכורים פרק ב' משנה ב' נאמר:

יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וטעונים ודוי ואסורין לאונן רבי שמעון מתיר וחייבין בביעור ור"ש פוטר ואסורין כל שהן מלאכול בירושלם וגדוליהן אסורים מלאכול בירושלם אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר הרי אלו במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה.

ומה שאין בתרומה דין וידוי, ע' רמב"ם בפיהמ"ש בבכורים:

כבר קדם לנו במסכת מעשר שני שהוא מתודה גם על התרומה, והוא אמרם וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר, וכבר תירצו קושיא זו בתלמוד ואמרו, שענין דבר זה שאם לא היה לו אלא בכורים בלבד או מעשר שני בלבד חייב בודוי, אבל אם לא היה לו אלא תרומה אינו חייב בודוי.

 

ובמשנה זו מוכח שאין דין ביעור בתרומה. אלא שיש שני סוגי ביעור, וכן מבואר ברמב"ם בפירוש המשניות במסכת מעשר שני: יש ביעור שהוא החובה לתת את כל מתנה לכהן וללוי. ויש ביעור כשאדם לא מצליח להעלות לירושלים את מעשר שני, שצריך לשרוף אותו ולאבדו מן העולם. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בפרק ה' משנה ו' שהובאה לעיל:

וענין מתבערין, שיאבדם ויסירם עד שלא ישאר מהם אצלו כלום שנ' ביערתי הקדש מן הבית. אמר ר' שמעון שאם נשאר מהבכורים משהו יתנם לכהן כמו שניתנת התרומה ואינו חייב לזרקו או לשרפו. וענין הביעור כאן שמוליך כל מתנה שהוא חייב בה ממתנות הצומח למי שהיא לו, והנאכלין לבעלים כגון מעשר שני ונטע רבעי מאבד מה שנשאר מהם. ואם היה לו תבשיל של מעשר שני בית הלל אומרים הרי הוא כמבוער, מפני שהוא מתקלקל אם נשאר. ואין הלכה כר' שמעון.

ואם כן, ביעור זה של איבוד מן העולם אם לא העלה לירושלים, זה אינו בתרומה וישנו רק במעשר שני ונטע רבעי והמשנה הזו עוסקת רק במעשר שני ולא בראשון. (וע' רמב"ם הלכות מעשר שני פרק יא הלכה ח').

 

ב. נפ"מ אם שתי מצות או מצוה אחת, אם נוהג בזמן הזה:

 

הקשר בין וידוי ובין ביעור, נוגע גם למחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי השאלה האם מצוה זו שייכת בזמן הזה. כתב הרמב"ם הלכות מעשר שני פרק יא הלכה ד':

אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר לוידוי המעשר, ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות.

השגת הראב"ד: אין מתודין אלא ביום וכו' עד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. א"א זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני י"י ואין לפני י"י אלא בבית.

 

וכתב הכסף משנה כאן:

ואפשר לומר שטעם רבינו שכיון שהוא חייב לבער אפילו שלא בפני הבית למה ימנע מלהתודות ואי משום לפני ה' אינו מוכרח דבכל מקום הוי לפני ה' היכא דליכא מקדש או בדיעבד.

 

והרי יש כמה משניות שבזמן הזה יש ביעור. ע' משנה מסכת מעשר שני פרק ה' משנה ז':

מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הבעור בית שמאי אומרים צריך לחללן על הכסף ובית הלל אומרים אחד שהן כסף ואחד שהן פירות:

הרי שיש ביעור בזמן הזה, וכן שם במשנה ח':

אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הבעור עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הבעור:

ורבי עקיבא היה לאחר החורבן, ושם משנה ט':

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרוא להם שם מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו עשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו אמר רבי יהושע עשור שאני עתיד למוד נתון לאלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו ונתקבלו זה מזה שכר:

וזה היה לאחר החורבן, מוכח שיש ביעור לאחר החורבן, ומזה למד הרמב"ם שאם יש ביעור לאחר החרבן, הרי שגם וידוי יש לאחר החורבן. ואם כן שיטת הרמב"ם היא אחת: אין אלא מצוה אחת. ולכן אם אין בעור אין ודוי, ומכאן שיש ראיה שגם בזמן הזה יש מצות וידוי מעשר שהרי מצאנו שיש ביעור.

 

וכתב הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה שם, שמקרו של הרמב"ם הוא בירושלמי דמאי פרק א' הלכה ב'. שם נאמר במשנה שהדמאי אין לו ביעור. ושואל הירושלמי:

לא יוחנן כ"ג העביר הודיית מעשר, העבירן שלא יתוודו הא לבער צריך לבער.

ופירוש הירושלמי כפי שהוא באר (ופירוש פני משה קשה, שכתב שדמאי חייב בביעור לפני יוחנן כהן גדול, והרי הוא  תיקן דמאי). שהרי יוחנן כהן גדול העבור הודית מעשר כפי שמבואר במשנה סוף מעשר שני, משום שאי אפשר לומר "וגם נתתיו ללוי" שהרי עזרא קנס את הלויים משום שלא עלו אתו ממבל. ואף למ"ד שמדאוריתא גם לכהנים, מכל מקום הרי גם ללויים ואחר קנס עזרא אין זה ככל מצותך אשר צויתנו (ע' ר"ש שם). ושואל הירושלמי מה חידוש המשנה שאין ביעור לדמאי, והרי יוחנן כהן גדול הוא תיקן את הדמאי[1] ובזמנו כבר לא היה וידוי.  ומתרץ הירושלמי שמכל מקום בדרך כלל אף שאין וידוי, יש ביעור ולכן ה"א שיש ביעור לדמאי, לכן חידוש המשנה שלדמאי אין ביעור.

 

וכתב הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה פרק יא הלכה ו', שהרמב"ם למד מירושלמי שוידוי מעשר וביעור מעשר הם היינו הך, ולכן הירושלמי שאל על ביעור מוידוי. אבל שיטת הראב"ד יש לומר שאלו שתי מצוות וכיון שאין קשר בין ביעור לוידוי, והרי יתכן שחייב בביעור ולא בוידוי ולכן אף שמצאנו שיש ביעור בזמן הזה, אין ודוי בזמן הזה. ואם כן לדעתו של הראב"ד אלו שתי מצות, ולכן אין ראיה שוידוי נוהג בזמן הזה.

 

והטעם שאין ודוי נוהג בזמן הזה, לדעת הראב"ד יש לומר שזה משום שוידוי הרי נאמר לפני ה', וכיון אין לפני ה' שהרי אין מזבח. (וגם לפני ה' בלולב נראה שתלוי במזבח, כמו במעשר שני, ולא בחומות ירושלים שהרי אוכלים מעשר שני אף שאין חומות כמ"ש במשנה בעדיות, וע"כ שזה משום שיש מזבח ויש לפני ה', כ"כ הטור בסימן של"א ובשימ"ק בבא מציעא נ"ג ע"ב בשם תוספות שאנץ). ואף שמקריבין אף כשאין מזבח, יתכן שוידוי תלוי בכך שיש בפועל מזבח, כמו לגבי אכילת מעשר שני וקדשים קלים שתלויים במזבח ממש, שהרי מזבח שנפגם אין אוכלים קדשים בירושלים.

 

אבל לרמב"ם צריך להבין את גדר לפני ה' בוידוי בזמן הזה. האם כוונתו של הרמב"ם שכל ארץ ישראל נחשבת לפני ה', או שכיון שאפשר להקריב גם בזמן הזה כפי שמבואר במשנה בעדויות וברמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו', לכן יש מצב של לפני ה' אף שאין מזבח. ודוחק שכוונת הרמב"ם שיש מצוה רק כשיש בפועל מזבח.

 

אבל על עצם הדין שיש בזמן הזה מצות וידוי, תמה הרב קוק במשפט כהן סימן נו:

מ"מ קשה שיהי' נוהג בזה"ז מכמה טעמים. לא מבעי לדעת הרמב"ם, דכל תרומ"ע הם מדרבנן בזה"ז, שאין רוב יושבי' עלי', אלא אפי' לדסברי דמה"ת נוהג חיוב תרומ"ע בזה"ז, מ"מ כיון שאין נותנים תרומה לכהן בטהרתה איך יאמר עשיתי ככל אשר צויתני, שפירשו חז"ל שמחתי ושימחתי בו, ואיה שמחתה כעת בעוה"ר כיון שאינה נאכלת. גם איך יתכן לומר לא ביערתי ממנו בטמא, משמע הא בטהור ביער ואכל, ואנו הרי בעוה"ר אין לנו אכילה בטהרה, ולפיכך אפי' נתן המעשר ללוי איך יוכל להתודות בזה"ז. ואולי תלי בהך פלוגתא דתנאי אי אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן (כנדרים י"א). ועוד דאמרינן במשנתנו הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות, וההפרשה בזה"ז ודאי בטומאה היא, וא"א לקיים זה בזה"ז עד יבוא מורה צדק.   

 

 

 

מקורות נוספים:

ספר המצות, עשין קל"א. וע' עינים למשפט קידושין כז. חינוך מצוה תר"ז. משפט כהן סימן נו. ווידוי מעשר בזמן הזה, ע' בדרך אמונה שכתב בהלכות מעשר שני פרק יא ס"ק יז שלא להתודות. וע' ספר אחרית השנים של האדר"ת.

 

וע' חזון איש דמאי סימן ב' אות ז':

וביעור נוהג בזה"ז, וזמן הביעור לדעת הר"מ בעיו"ט האחרון של פסח וכן הסכים הגר"א, ולגי' דידן בעיו"ט הראשון, ואף לגי' דידן אין שיעור זה אלא מדרבנן ואינו עובר עד שיעבור הרגל ולא ביער ולגי' דידן משייר מ"ש לאכלו עד יו"ט האחרון והשאר מבער בעיו"ט הראשון, ויכול ליקח פירות בחוה"מ ולעשרן אף לגי' דידן ואפשר דא"צ לבערן מיד אלא ממתין עד עיו"ט האחרון, ולדידן שאין אוכלין מע"ש מבער מעיו"ט הראשון הכל לגי' דידן.

 

 



[1]  ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, שהכל היו זהירים בה ומפרישים אותה, אבל מעשר ראשון ומעשר שני היו מקצתם מעשרים ומקצתם אינם מעשרים, לפיכך גזר שלא יהיו נאמנים על המעשרות אלא אנשים נאמנים, אבל עמי הארץ פירותיהם ספק, ואינם נאמנים לומר מעושרים הם, דמאי. ע' רמב"ם הלכות מעשר פרק ט' הלכה א'.