שאלת השבוע - מנין מוקדם בשבת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בס"ד
מנין מוקדם בערב שבת
פתיחה
לקמן נעמוד בעז"ה על שני בירורים הלכתיים הנוגעים לזמן תפילת מנחה וערבית. המשנה בברכות (כו,א) מביאה מח' בין רבנן לרבי יהודה, עד אימתי זמן תפילת מנחה. לדעת חכמים, זמנה עד הערב[1] ולרבי יהודה עד פלג המנחה. מסקנת הגמרא (שם כז, א) בהכרעת ההלכה במח' זו היא: "השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר - עבד, ודעבד כמר – עבד".
השאלות העומדות לבירור הם:
- פסק הגמרא לכאורה תמוה, שלכאורה נראה שכל אדם יכול להחליט לפסוק לעצמו, ואם כן, מהי משמכות הפס'?
- לדעת רב האי גאון (הו"ד ברא"ש ברכות א,א) אדם יכול להחליט בעצמו לפסוק, אך הוא חייב להיות בזה עקבי כל ימי חייו. לעומתו, המאירי והמרדכי סוברים שאדם יכול לשנות את בחירתו בכל יום – מהו שורש המח' ביניהם?
הנדונים ההלכתים בהם יש לדון:
- במקומות רבים ישנו מנין מוקדם בערב שבת (שמתפללים מחנה קודם פלג המנחה וערבית לאחריה), האם מנין זה ראוי ומתקיים עפ"י הדין?
- ישנן קהילות ספרדיות שנוהגים בהם להתפלל מנחה וערבית צמודים אחד לשני, כאשר המנחה היא לאחר הפלג, וערבית קודם השקיעה. ולכאורה צ"ע, שהרי אם פוסקים כרבנן א"א להתפלל ערבית בזמן זה, ואם כר"י אי אפשר להתפלל מנחה בשעה זו, ולכאורה יש כאן 'תרתי דסתרי'.
ביאור מח' רב האי גאון והמאירי
כנזכר לעיל, לדעת המאירי (כו, ב ד"ה מה שכתבנו; וכן הוא במרדכי סי' פט), לא נפסקה הלכה בגמרא, ואדם יכול לשנות את דעתו בכל יום, ובכל יום לנהוג כשיטה אחרת. וטעמו, שלגבי תפילה שחיובה מדרבנן, אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ובדרבנן אין לחשוש לתרתי דסתרי, כמו שמצאנו בדין של שני שבילין שבאחד מהם ישנה טומאה, והלכו שם שני אנשים, או אפי' איש אחד בשני ימים שונים (וטבל באמצע) – שכיון שבכל פעם שואל מחדש, תלינן ליה לקולא (דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור).
לעומת המאירי, הרא"ש (ברכות א,א) כתב בשם רב האי גאון (וכן הוא בתלמידי רבינו יונה (יח, ב מדפה"ר), שאדם לא יכול לשנות את בחירתו, והוא צריך להיות עקבי בה בכל ימי חייו. הראיה אותה הוא מביא היא מהמבואר בעירובין (ז,א) דאין לנהוג כתרי חומרי דסתרי אהדדי, והדוגמא המובאת שם היא מח' ב"ש וב"ה לגבי שיעור חסרון בשדרה, בכמה כבר לא חשיב אבר שלם ואינו מטמא באוהל, דלב"ש בחסרון שתי חוליות ולב"ה בחוליה אחת. ולמח' זו השלכה גם בדיני טריפה, דלב"ש חשיבא טריפה רק בחסרון ב' חוליות, דכבר אינו יכול לחיוב, ולב"ה כבר בחסרון חוליה אחת חשיב טריפה. ואם ינקוט לחומרא בטומאת אוהל שבחסר חוליה אחת עדיין מטמא, לא ייתכן שיחמיר גם לאידך גיסא שבחסרון חוליה אחת כבר חשיב טריפה, שהרי הסברא בטומאת אוהל שעדיין מטמא בחסרון חוליה אחת היא, שעדיין יכול לחיות באופן זה, וא"כ אינו יכול להיות טריפה.
וכתב הרא"ש, דלשיטת ר"ת המובאת בריש המסכת, דלפי רבי יהודה הנפק"מ מכך שניתן להתפלל ערבית מפלג המנחה היא גם לעניין קריאת שמע, דהוי דאורייתא, ממילא אינו יכול לנהוג בתרי קולי דסתרי אהדדי, אפי' בשני ימים נפרדים, ומשו"ה חייב לקבוע הלכה לעולם כאחת השיטות.
בביאור המח' שבין השיטות, כתב הקהילות יעקב (ברכות סי' א), דלשיטת המאירי אין כאן הכרעה בסוגיא, אבל לדעת הרא"ש ניתן לתת לכל אדם להכריע, לעשות כרצונו. ובביאור מחלוקתם כתב, דהנה בגמ' פסחים (קח,א) הסתפקו האם צריך להסב בשתי כוסות ראשונות או אחרונות, והכרעת הגמרא דיש להסב בשניהם. וביאר הר"ן, דלמרות שבעלמא ספיקא דרבנן לקולא, שאני הכא דאין בזה טרחא להחמיר. ותירץ באופן נוסף, דכאן לא שייך הדין דספיקא דרבנן לקולא, שהרי אם מצד הספק לא יסב בשתי הכוסות הראשונות, אזי איכא ספק גם בשניות ולא יסב בהם, ונמצא שמצוות הסבה תעקר.
והמשנה למלך (הל' מגילה פ"א) הקשה, מדוע הר"ן במגילה פסק, שלגבי עיירות דיש לגביהם ספק אם מוקפות חומה מימי יהושוע או שלא – קוראים בהם בי"ד, כמנהג רוב העולם, דלכאורה יהיה צריך להחמיר בשניהם, עפ"י הטעם דהמצוה תיעקר לגמרי.
על כן מבאר הקה"י, דיש לחלק בין המקרים. בנדון הגמ' במגילה, ישנו ספק על כל יום בנפרד, ועל כן אין להחמיר בשני הימים. אמנם לגבי ד' כוסות הספק הוא על כל הד' כוסות בבית אחת, ומשו"ה א"א למיזל לקולא, ודמי לשני שבילין הנ"ל, דכאשר כל שאלה באה בנפרד ניתן להורות לקולא, אבל כששתי השאלות באות בבת אחת – אי אפשר להורות להקל, דהוי תרתי דסתרי (ובשני ימי הפורים, אמרינן שלגבי כל יום איכא ספק בפנ"ע).
לאור זאת, סבר המאירי, דעל כל יום ויום יש לדון בפני עצמו על זמן תפילת מנחה וערבית, וכיוון שכך בכל יום יכול להכריע כשיטה מסוימת לאותו היום, דהרי ההלכה לא הוכרעה וספיקא דרבנן לקולא. לעומת זאת, רב האי גאון סבר, שהשאלה העומדת לפנינו איננה מה זמן תפילת מנחה וערבית, אלא מהם זמני סוף היום ותחילת הלילה[2], וממילא לשאלה הזו ישנה קולא וחומרא, דאם הוי זמן ערבית לא הוי זמן מנחה והוי כעין שתי שאלות בבת אחת, ובכה"ג לא שייך הכלל דספיקא דרבנן לקולא. על כן סבר הרא"ש, שבכה"ג אי אפשר לנהוג להקל, ובעינן הכרעה, והגמרא חידשה שכל אדם יוכל להכריע בזה עבורו, אבל ההכרעה הזו צריכה להיות לכל ימי חייו.
נמצא, שלשיטת רב האי גאון, שמנהג מקומותינו הוא להתפלל ערבית רק לאחר צאה"כ, אי אפשר לקיים מניין מוקדם בערב שבת, אך לדעת המאירי והמרדכי – ניתן לעשות כך, ובכל יום ניתן לבחור באחת הדעות.
הכרעת ההלכה /דעת המג"א
כתב השו"ע (רלג, א):
ואסיקנא, דעבד כמר, עבד; ודעבד כמר, עבד; והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה; ואם עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה; ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה
בפשטות נראה דכוונת השו"ע שפסק כרב האי גאון, שכתב "והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו" ועייי"ש במשנה ברורה, וכן משמעות דברי הרמ"א שם. וכתב המחבר שעכשיו נהגו להתפלל עד הלילה, וברמ"א שם כתב שהמנהג הנפוץ אצלו, הוא כשיטת רבי יהודה.
אמנם, כתב השו"ע בסי' רסז, יב: "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית ולאכול מיד". ולכאורה משמע, שיכול להקדים, למרות שכתב בהל' תפילה, שנהגו להתפלל מנחה עד הלילה, וכתב המגן אברהם (סק"ב):
ונ"ל לתת טוב טעם דהא תפלת ערבית נתקנה כנגד איברים ופדרים שמתעכלין בלילה ובשבת אסור ליתנן דאמרינן ולא עולת חול בשבת כדאי' בשבת דף ק"ד וכיוצא בזה בב"י סי' רל"ו בשם הכל בו ועוד דהמרדכי כתב דרשאי לעשות פעם כן ופעם כן ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בע"ש יש לסמוך עליו
יוצא, דלהלכה, בערב שבת ניתן לנהוג כרבי יהודה, גם הנוהג תמיד כשיטת רבנן, (ואפשר שהטעם שהקל הוא מפני תוספת שבת ואכתי צ"ע).
שיטות הפוסקים האחרונים להלכה. הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות ח"א סי' כג) התנגד לתפילות שבת מוקדם, וס"ל כפשטות השו"ע בהל' תפילה, שתמיד יש לנהוג כדעה מסוימת. הגר"ש וואזנר זצ"ל סבר שניתן להקל בזה, ואילו הגרש"ז אוירבאך סבר (הליכות שלמה תפילה פי"ד הע' 15) שמעיקרא דדינא מותר, אלא שלא היה נוח לו שבאותו מקום יש כאלו שנוהגים כך וכאלו שנוהגים אחרת, וכן אומר תלמידו הגר"א נבנצאל.
תרתי דסתרי באותו היום
לעיל ראינו, שלדעת המאירי ניתן לנהוג יום אחר כרבנן ולמחרת כרבי יהודה, אך באותו היום עצמו לא, שהרי לגבי כל יום ישנו ספק בפני עצמו. בהרבה מקומות, נהגו בקהילות ישראל, ובארץ ישראל בעיקר בקהילות ספרדיות – להתפלל באותו יום מנחה לאחר פלג המנחה וערבית קודם הפלג[3], ויל"ע בטעם הדבר, ולקמן נעמוד על שלושה הסברים:
- אפשר לומר בדוחק, עפ"י יסודו של המאירי שהכלל הוא דספיקא דרבנן לקולא, וא"כ לאחר פלג המנחה כשבא להתפלל מנחה יש לו ספק אם זה זמן מנחה או ערבית וספיקא לקולא ויכול להתפלל מנחה, ולאחר מכן כשרוצה להתפלל ערבית שוב יש לו ספק זה וגם בו מכריע לקולא. אמנם, הסבר זה דחוק.
- מדברי הרא"ש בתחילת מסכת ברכות נראה שנהגו כן מפאת הדוחק, שאם היו מחכים עד לצאת הכוכבים בשביל להתפלל ערבית – תתבטל התפילה בציבור, והוי כשעת הדחק וניתן להקל. אמנם, טעם זה אינו שייך בימינו בארץ ישראל.
- הגר"א בקשי דורון בשו"ת בנין אב (ח"ד סי' ד) כתב לחדש, שהמח' בין רבי יהודה לרבנן הוא דהלילה זהו תהליך מתמשך, ותחילת ירידת הלילה הוא בפלג המנחה וסוף הזמן של כניסת הלילה הוא בצאה"כ. ולמעשה, המח' היא מתי מתייחסים הלכתית לזמן תחילת הלילה. כאשר הגמ' אמרה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, היא למעשה נתנה את האפשרות לכל אדם לקבוע אימתי מתחיל הלילה שלו, וכיוון שכך, גם במהלך הזמן הזה, שבין ה'פלג' לצאה"כ – אדם יכול להחליט שמתחיל הלילה. על כן, על אף שהתפלל מנחה לאחר ה'פלג', יכול להחליט עבור עצמו שעתה מתחיל הלילה ומיד להתפלל ערבית.[4] [5]
[1] ונח' ראשונים אם הכוונה עד השקיעה או עד צאת הכוכבים.
[2] וכעי"ז בתלמידי רבינו יונה "נמצאו דבריו סותרין זה את זה, שפעמים דן אותו יום ופעמים דן אותו לילה".
[3] על אפשרות כזו כתב הביאור הלכה רסז ד"ה ובפלג שאין לה מור מן הש"ס ואין לסמוך עליה, אמנם במשנ"ב בסי' רלג כתב קולא זו במקום שיהיה טורח לקבץ שוב את המתפללים לערבית בשעה מאוחרת יותר.
[4] ויש להעיר שקשה מלשון הגמ' שאמרה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, דמשמע שיכול לבחור או כרבי יהודה או כרבנן.
[5] יש להעיר שלרמב"ם ישנה שיטה מיוחדת ונוספת, ולדבריו נראה שעיקר זמן תפילת מנחה הוא עד הפלג, אלא שיכול גם להמשיך להתפלל עד הערב. ולגבי תפילת ערבית לכתחילה זמנה מצאה"כ, אלא שלפי שהיא תפילת רשות אין מדקדקין בזמנה וניתן להתפלל אותה מבעוד יום, ואכמ"ל, ועיין בהרחבה בערוה"ש בסי' רלג, ובכיוון זה עיין גם בדברי הפנ"י (מהדו"ב ברכות ב) שכתב ליישב את מנהג קהילת 'וירמיישא'.
