שאלת השבוע - יידוע אדם בזכויות המגיעות לו

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

דלג לקבצי השמע

יידוע אדם בזכויות המגיעות לו

נעסוק היום בשני מקרים הנוגעים לחובה המוטלת על האדם ליידע אדם שאינו יודע על זכויותיו, על המגיע לו.

מקרה א'- אדם נפגע בתאונת דרכים ואיבד אחת מעיניו. כשהגיש תביעת פיצויים לחברת הביטוח נשלח אל אחד מרופאי העיניים איתם עובדת חברת הביטוח, לבדיקה. פגיעה בעין את מגדירה את האדם כנכה בדרגה של 35%, ואילו פגיעה בשתי העיניים יכולה להגיע עד כדי 60% נכות.

תוך כדי בדיקה גילה הרופא שגם העין השנייה ניזוקה בתאונה (רק שכרגע עדיין הנפגע לא חש בפגיעה), ומצד חוקי החברה ביכולתו לקבל פיצוי גם עליה. התחבט הרופא מה עליו לעשות- מחד, רוצה לגלות לנפגע כדי שיקבל סכום משמעותי יותר- המגיע לו. מאידך, יודע הוא שאם יגלה את הדבר לנפגע והלה יתבע כסף רב יותר מחברת הביטוח, חברת הביטוח תכעס על שגילה את מידע זה לחולה, ותפסיק לשלוח לו אנשים- דבר שיפגע בפרנסתו בצורה משמעותית. הוא בא לפני הרב אלישיב ונפשו בשאלתו- האם עליו לגלות לנפגע או שיכול להימנע?

 

מקרה ב'- הרב צבי יהודה בן יעקב- דיין בבית הדין הרבני בתל אביב סיפר לי על מקרה שבא לפניהם- אשה באה לב"ד ודורשת מזונות, והדיינים רואים שלפי מה שמשתכר הבעל ובהתאם לצרכים שלה ושל הילדים ביכולתה לתבוע מזונות גבוהים יותר. האם הדיינים צריכים או לכל הפחות לומר לה שביכולתה לתבוע מזונות רבים יותר, או שמא אסור להם להגיד לה- 'לייעץ לה' בנוגע לדיון הבא לפניהם?

 

כיצד שאלות אלו מתקשרות לסוגייתנו?

הגמ' (ה, א) בסוגיית מקיף וניקף מביאה מעשה:

"רוניא, אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. א"ל: הב לי כמה דגדרי, לא יהיב ליה. הב לי לפי קנים בזול, לא יהיב ליה. הב לי אגר נטירותא, לא יהיב ליה.. אתא לקמיה דרבא, א"ל: זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כר"ה אליבא דרבי יוסי".

וכתב הדרכי משה (חו"מ יז, ו) ללמוד ממעשה זה:

נראה ללמוד מזו דאם בעל דין תבע חבירו בדבר מועט וראה הדיין שחייב לו יותר על פי הדין, שאין צריך לפסוק לו רק כפי מה שתבעו, ואם פסק לו יותר ממה שתבעו הוה טעות בדין והדין חוזר.

רואים אנו שאף על פי שמצד הדין יכול היה רבינא לתבוע תביעה יותר ורבא עצמו- הדיין, היה מודע לאפשרות זו, ובכל זאת פסק לו דמי קנים בזול! הרי שאין על הדיין לגלות לאחד הצדדים את זכויותיו אם אינו תובען מעצמו.

כדבריו אלו, פסק בהגהת השו"ע (יז, יב):

"בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר".

 

שאלותינו הן:

א- מה ההגיון העומד ביסוד הלכה זו- האדם לא יודע שעינו פגועה האם לא ראוי לומר לו את האמת? ויתירה מכך- מה עם מצות השבת אבידה? ומה עם 'פתח פיך לאילם'?

ב- כיצד ניתן ללמוד את דבר זה ממעשה רוניא ורבינא- הרי שם רבינא ביקש בתחילה את מה שגדר- וכשראה שרוניא לא מסכים לתת לו אז הוא מחל בפירוש- וביקש תשלום נמוך יותר, וניתן לומר שלכן לא אמר לו רבא שמגיע לו יותר. וכיצד ניתן ללמוד מכאן למקרה בו האדם כלל לא מחל- שהרי כלל אינו יודע שמגיע לו יותר?

ג- זאת ועוד, שלכאורה לא רק שאין מקור להלכה מסוגיין, אלא לכאו' רואים להיפך- נגד דברי הרמ"א! שהרי רבא אמר לו זיל פייסיה ואם לו אתה תשלם את מה שהוא גדר- רואים שרבא מאיים שיטיל תשלום על רוניא יותר ממה שרבינא תבע לעצמו- הכיצד? הרי לדברי הרמ"א אסור לו לומר זאת?

ד- ובאופן כללי יש לדון האם הרמ"א דיבר בצורה גורפת- לדוגמא- האם דין זה קיים גם בבוררות או לא? [דבר שיכול להיות לו משמעות גדולה מאוד לבתי הדין בימנו הפועלים בדרך כלל כבוררים?

 

תשובה:

כדי להשיב על שאלות אלו, נקדים ונתבונן כיצד למד הרמ"א את מעשה רוניא ורבינא, ועל ידי האפשרויות השונות שנעלה נשיב על כל אחת מהשלות

כאמור, שתי השאלות המרכזיות שאלנו- האחת- כיצד ניתן ללמוד ממעשה רוניא ורבינא, הרי כאן היתה מחילה מצידו של רבינא? שנית, איך אמר לו זיל פייסיה הרי הוא עצמו תבע רק דמי נטירותא? נשיב על שאלות אלו ולאור זה נחזור להנ"ל.

ישנן ארבע שיטות בהסבר האופן בו למד הרמ"א את הסוגיא. כאשר יש קושי או סתירה בין מקורות- יהיו כאלה שירחיבו את משמעותם של הדברים ויהיו כאלה שיצמצמו את משמעותם- כדי ליישב את הסוגיות, וכך גם לפנינו- ביחס בין דברי הרמ"א לסוגיא:

 

א- נתחיל מהשיטה שמצמצמת את הרמ"א בצורה המשמעותית ביותר- והיא דעת המעיל צדקה והט"ז[1]:

אומרים המעיל צדקה והט"ז- שרבא אמר לרוניא שישלם לרבינא 'דמי נטירותא' בלבד באמת מפני שמחל. ובמקרה כעין זה ממש עוסק הרמ"א- שהיתה מחילה גמורה. ובמקרה כעין זה אוסר הרמ"א על הדיין לומר לאדם שלא ימחול- מפני שאז הוא ממש כ'עורכי הדיינים' (מסכת אבות א, ח). אבל בכל מקרה בו לא ידוע לו שהיתה מחילה- ודאי שיכול הדיין לומר לבעל דין שמגיע לו יותר, כלשונו של המעיל צדקה:

"ומיהו דוקא באופן שאנו יודעים שידע לתבוע יותר ולא תבע כי ההיא דרבינא שמתחילה תבע כל דמי גדרו וכדמוכח מהני לישנא שכתבתי שידע רבא מכל זה אבל כל שאנו מסתפקים אם מחל לו המותר או טעה בדין הא וודאי רשאי הב"ד לומר לו שע"פ הדין מגיע לו  יותר".

ומה שאמר לו רבא 'זיל פייסיה'- אמר לו זאת לרוניא בדרך עיצה- עוד קודם שהתחיל הדין שיידע שרבינא מחל בתנאי שלא יבואו לדין, ועל כן לא כדאי לרוניא להגיע לדין[2].

להבנה זו ברור היטב ההגיון העומד מאחורי דברי הרמ"א, אולם הבנה זו מצמצמת את דברי הרמ"א למקרה שבו היתה מחילה.

ב- הבנה שניה בסוגיא שמצמצמת את משמעותם של דברי הרמ"א, אך פחות- זוהי דעתו של הש"ך:

מבאר הש"ך, שרבינא כן בא לדין אלא שלא סיפר את כל השתלשלות התביעות והמחילה שהיתה בבית הדין אלא רק תבע דמי נטירותא. מסיבה זו לא ידע רבא שרבינא מחל- שהרי לא ידע מתחילה שביקש תשלום גבוה יותר. ומה שרבא בכל זאת נמנע מלומר לו שיכול לתבוע יותר- זאת מפני שחשש שמא מחל רבינא לרוניא, ואם יזכירהו את האפשרות לתבוע יותר עלול הוא להיות מ'עורכי הדיינים'.

לדבריו, בכל מקום שישנה אפשרות שהלה מחל אסור לדיין לומר לבעל הדין שביכלתו לתבוע סכום גבוה יותר.

 

לפי המעיל צדקה בשני המקרים עליהם נסובה שאלתנו- פצוע וחברת הביטוח, ותביעת מזונות של אשה, לא ניתן לומר בוודאות שהיתה מחילה ועל כן לדבריו בשני המקרים יוכלו הדיין והרופא להגיד. אולם לפי הש"ך במקרה של החברת ביטוח ודאי לא היתה מחילה- שהרי לא ידע- ועל כן על הרופא להגיד לו. אולם במקרה של המזונות- יתכן וידעה שביכולתה לתבוע סכום גבוה יותר, רק שהיה שוה לה לא להתקוטט איתו- ועל כן יתכן ובמקרה זה אסור יהיה לדיין לגלות לה את זה.

ואף יתירה מזאת, ערוך השולחן אומר ביחס לתביעות שתובע האדם את חברו, שכל אדם שתובע מברר היטב ודורש את המקסימום שיכול לדרוש- ובתביעה של מזונות אם תבעה פחות סימן שיתכן והיתה מחילה (רק במקרה בו יודע הדיין שהתובע ירא אלוקים ולא מבין בדברים אלו כלל ומפחד לעבור על לא תגזול ולכן תובע סכום פעוט- יגיד לו זאת הדיין). הרב צבי יהודה בן יעקב סיפר לי, שמכח דברי הש"ך הללו הכריע שלא לומר לאותה אשה שיכלה לדרוש סכום גבוה יותר עבור המזונות.

 

ג- כיוון שלישי בסוגיא היא גישתו של הנתיבות המחדש, שהרמ"א דיבר במקרה בו אין ממונו של אחר בידו אלא עתה בא ותובעו ורוצה להוציא ממנו ממון בתביעה, ועל כן- שם אל לדיין להתערב, אולם במידה ויודע שממונו של האחד גזול אצל משנהו- ודאי שחייב להעמיד את בעל הדין על יכולתו לתבוע זאת.

ועל כן, במעשה ברוניא ורבינא- שם אם לא ישלם לו הלה על הכותל ישאר הכותל בשלמותו ברשותו, ועל כן לא יידע רבא את רבינא ביכולתו לתבוע הואיל ואין לו ממון גזול אצל רוניא, כלשונו:

"דדוקא במקום שלפי הדין הוי גזל תחת ידו אם אינו מחזירו, ודאי דחייב להחזיר, וגזל הוא תחת ידו כשאינו מחזירו, ואף שחבירו אינו תובעו תלינן בטעות שאין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין, ודוקא בהא דרוניא ורבינא [ב"ב ה' ע"א] במקיף את חבירו בגדר, דשם אם יתחייב ליתן לו כפי מה שגדר הרי יהיה הגדר החצי של רוניא כיון שפרע לו החצי, מה שאין כן כשלא ישלם לו רק אגר נטירא, לא יהיה לו חלק בכותל".

גם במקרה של המזונות וגם במקרה של חברת הביטוח- סביר להניח שההגדרה היא שכל עוד לא תבעו (הנפגע את חברת הביטוח/האשה את המזונות) עדיין לא נוצר חיוב, ועל כן אין בית הדין או הרופא רשאים להעמיד את בעלי הדין על טעותם.

 

ד- הסמ"ע מרחיב את דברי הרמ"א למלוא הרוחב האפשרי- ואומר שהרמ"א דיבר בכל המקרים ולא רק במחילה. ועל כן באמת אסור היה לרבא להגיד לרוניא בפני רבינא. מדוע אם כן בכל זאת אמר זאת? ניתן ללכת בשני כיוונים אפשריים:

א) או שאמר לו זאת בתורת קנס, שאם לא יסכים לציית לדין- יוטל עליו לשלם יותר. ב) או שאמר לו זאת אפילו מצד הדין- שמכיוון שמסרב להקשיב לשלם לרבינא כדמי תביעתו- הרי שכאילו באו לפני הדיינים בלא כל תביעה- ועל כן בכוחם של הדיינים להכריחו לשלם את מלא התשלום, כלשונו:

"אי נמי, גם מצד הדין, דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות, הו"ל כאילו לא תבעו בפחות אלא באו לפני דיינים ופוסקים לו כדיניה".

אולם נותר עלינו לברר מהו טעמו של הדין לפי הסמ"ע- מדוע נאסר על בית הדין לגלות את אזנו של בעל הדין על יכולותיו?

נראה שקשור הדבר למחלוקת הראשונים עליה דנו בתחילת מסכת כתובות האם בית דין צריכים לברר במקום ספק ספיקא או לא, וכן למחלוקתם בתחילת מסכת בבא מציעא בהסבר משנת 'שנים אוחזין בטלית'- שכל אחד מהמחזיקים טוען שהגביה לבד ואמרה המשנה שיחלוקו-  האם דין החלוקה הוא מדין ודאי או מדין ספק.

האחרונים רצו לומר שמחלוקות אלו תלויות בשאלת תפקיד בית הדין- האם תפקידו של בית הדין הוא להוציא את האמת לאור, או שתפקידו להשכין שלום בין בעלי הדין.

ניתן לומר, שהסמ"ע למד בדעת הרמ"א שתפקידו של בית הדין הוא אכן לא להגיע לחקר האמת אלא אלא להשכין שלום. ועל כן הולכים רק אחרי תביעותיהם של בעלי הדין- אולם אם אינם תובעים דבר כל שהוא לא יעוררוהו. אולם במידה ואחד מבעלי הדין מסרב לקבל את הכרעתם- לא צלח ניסיונם להשכין שלום- אז מעמידים בית הדין את בעל הדין שכנגדו על יכולת התביעה הגבוהה יותר שבידו (ומסיבה זו, איים עליו רבא שאם לא יקבל את תביעתו של רבינא, יעמידו רבא על עיקר דינו.

אכן, כל זה אמור ביחס לבית הדין, אולם תפקידו של הרופא אינו להשכין שלום אלא לומר את האמת למטופל, ועל כן עליו לומר את האמת בלבד.

 

ייצא אם כן, שלרוב השיטות הרופא אמנם צריך להגיד (ואכן, כן פסק לו הרב אלישיב), אולם הדיין לא צריך להגיד- אם מפני שזה ספק מחילה (לפי הש"ך) או שכעת עדיין לא נוצר חיוב (לפי הנתיבות), או מטעם שהרמ"א דיבר בכל המקרים (לסמ"ע). למעט דעתו של המעיל צדקה שגם במקרה זה על הדיין לגלות זאת לאשה.

 

 

 

[1]  נציין, שאמר כן בביאור הסוגיא לדברי הרמ"א, הוא עצמו אינו סובר כן.

[2]  לפי זה נוחה גם הלשון של הגמרא "אמר ליה"- בלשון יחיד- מפני שאמר זאת רק לרוניא בפני עצמו.

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר