שיחה לפר' בהעלותך - החיים - "הר ה'"

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בעוד כשבוע, תלמידי בני חו"ל יוצאים ל"בין הזמנים". הבחורים הישראלים יוצאים ל"בין הזמנים" עוד פחות מחודשיים. וכמו שכל חג וחג זקוק להכנה, גם "בין הזמנים" זקוק להכנה, כדי שנצליח ב"בין הזמנים" לקדש שם שמים.

בפרשה שלנו יש דגשים ל"בין הזמנים".

"וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (במדבר י')

מגיעים להר בר"ח סיון, ו' סיון ניתנת תורה, י"ז בתמוז נשתברים הלוחות הראשונים, יום כיפור-לוחות שניים, ונוסעים ועוזבים את הר סיני בכ"ו אייר. כמעט שנה שלמה נמצאים בהר סיני, והנה יש תאווה כ"כ גדולה, שלושה ימים אחרי עזיבת הר סיני, או יום אחד לפי שיטת רש"י שמסביר שנסעו מהלך שלושת ימים ביום אחד.

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְקֹוָק וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְקֹוָק. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"(במדבר יא א-ו)

שלושה ימים או יום אחד אחרי ההר פתאום יש תאווה. איך קורה כדבר הזה?

ה' כועס ורואה בזאת מאיסה ומרידה בו.

שימו לתשובת ה' ולפירוש אב"ע לתשובת ה'- הפירוט שיש בתשובת ה'.

"לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְקֹוָק אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם" (במדבר יא יט-כ)

"ולא יומים - כפל. חמשה ימים - כנגד אצבעות היד האוכלים. עשרה - כפל בשתי ידיו, גם עשרים, כמשל האומרים יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו" (אבן עזרא במדבר י"א י"ט)

האב"ע מסביר את הפירוט- המספרים כנגד איברי הגוף- כל הגוף מואס ומורד בה'.

יום אחרי עזיבת ההר או שלושה ימים אחרי העזיבה, מואסים את ה' אשר בקרבם. אנחנו חייבים לנתח בניתוח עמוק, איך קורה כדבר הזה. כדי להבין מה החובה עלינו כשאנו עוזבים את הישיבה- למי שעוזב לתמיד, למי שיוצא ל"בין הזמנים" או אפילו למי שנוסע לשבת, ושלא נטעה אנו בטעות שטעו.

אומרת הגמ' בשבת:

"רבן שמעון בן גמליאל הוא דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה פורענות שנייה מאי היא +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים פורענות ראשונה +במדבר י+ ויסעו מהר ה' ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה' והיכן מקומה אמר רב אשי בדגלים" (שבת קט"ז.)

רשב"ג אומר: מופיע "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים", אח"כ "ויהי בנסוע הארון" ואח"כ "ויהי העם כמתאוננים" . רשב"ג אומר שמקומה של הפרשה "ויהי בנסוע הארון" הוא בפרשת הדגלים, והיא מופיעה כאן כדי להפסיק בין פורענות אחת לפורענות שניה. פורענות השניה- ויהי העם כמתאוננים. הפורענות הראשונה- ויסעו מהר ה'.

וצריך להבין מדוע זה נחשב פורענות, הרי ה' אמר להם לעזוב את ההר?

מסביר המהרש"א:

"ומשום דלא מצינו שנקרא הר ה' רק מקום ב"ה שנתקדש לעולם אבל מקום שנתנה בו התורה לא נקרא רק הר האלהים או הר חורב והר סיני וע"כ דרשו שנסעו מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר לבטל מד"ת כי מנסיעתם מהר סיני שהיה בית המדרש שלהם נעשו בתי כנסיות של ע"ה לילך אחרי תאות לבם דמר"ח סיון בשנה ראשונה שבאו לסיני עד כ' אייר בשנה שנייה היו בבית הספר ולא חטאו עד אחר כך שחטאו מיד במתאוננים ושלוח מרגלים וכל השאר" (מהרש"א שם)

הר סיני נקרא בשמות אחרים: הר האלוקים,הר חורב, הר סיני. עצם זה שהתייחסו להר סיני כהר ה' זו הייתה טעות. בעיניהם רק כשיש קולות מן השמים, קול שופר ועשן, רק אז זה הר ה', ולכן רצו להיות שם זמן כה ארוך-קרוב לשנה. החיים עצמם אינם הר ה' מבחינתם, אי אפשר להיות רוחני בחיי השגרה, וזו הייתה טעותם. וברגע שהרגישו שהם אינם רוחניים, אז פרצה התאווה.

כל מי שעוזב את הישיבה ל"בין הזמנים", חייב להרגיש שחייו הולכים להיות "הר ה' " ויקדש את ה' כל רגע ורגע ולא רק בבית המדרש, אלא גם בחיי היום יום ובתפילתו בבית הכנסת מחוץ לישיבה.

ברגע שעזבו את ההר נעשו בתי כנסיות של עם הארץ. אין בית מדרש, יש בתי כנסת של בעלי בתים. בני ישראל לא ידעו לחבר את התורה לחיים, לא הרגישו רוחניות כשהם לא על הר סיני, וכשאדם לא מרגיש רוחניות, הגוף והתאוות שולטים בו. הבעיה היתה שהם לא הבינו שהיום-יום הוא הרוחני, המיוחד. הם חשבו שהרוחני הוא רק "הר ה' ".

בשבועות הבאנו את הפירוש של הרב סולובייצ'יק למה בהר סיני הקדושה לא נשארה לעולם ואילו בהר המוריה כן. והבאנו שהוא מסביר שבשביל שתישאר קדושה, צריך הקרבה של האדם, כך היה בהר המוריה עם עקידת יצחק, ואילו בהר סיני הם היו פאסיביים.

אני מבקש להביא הסבר נוסף. המטרה היא שניקח את הניסי ונדע לחבר אותו לחיים, לא לחשוב שהניסי הוא האידיאל, ולכן הקדושה לא נשארת בהר סיני. האידיאל הוא יום-יום. האידיאל הוא איך אנחנו מתחברים לקב"ה בבית הכנסת של "בעלי הבתים" והופכים אותו לבית המדרש. אחרת, התאוות וצרכי הגוף ממלאים את האדם. וכיון שבני ישראל לא הרגישו רוחניים ולא הבינו את תפקידם כשירדו מההר והבינו את זה כנסיעה מהר ה'. לכן ירדו והגיעו לתאוות.

לדעתי, השאלה אם בחור יצליח ב"בין הזמנים", תלוי בשאלה מה ירגיש תלמיד בן חו"ל כשהוא עולה על המטוס, האם הוא נכנס לפאזה אחרת- בית המדרש הוא הר ה', או שהוא רואה גם את המציאות החדשה כהר ה'. השאלה היא איך אדם רואה את החיים? שהם הר ה'. שהישיבה נתנה לו את הכלים לראות איך החיים נעשים כהר ה'- אזי הוא יצליח. ואם לאו, השגרה בעיניו איננה הר ה'- הוא לא יצליח.

כשראיתי את המהרש"א הזה, נזכרתי בקטע של בוגר ישיבת הסדר שדיבר על החיים שלו אחרי הישיבה. הוא אומר: "כשהייתי בישיבה, והגעתי לבית כנסת של בעלי בתים, התפילה נראתה לי כנטולת חיים, כנטולת משמעות חיים. היום, אני זה שמחפש את המניין הקצר ביותר. אם הייתי מראה את עצמי לבחור שהייתי בישיבה, הייתי מרגיש בוז כלפי עצמי". אם האדם מבין שכל החיים כולם הם "הר ה' ", הוא לעולם לא ירגיש בוז כלפי עצמו.

כדי לחדד את הדברים, אביא את הכלי יקר מפרשת דברים:

"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות. ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי (במדבר טז ז) כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך"

זו תוכחה ראשונה, על שהאנשים שנאו את הארץ והתיישבו בהר סיני ישיבה של קבע. אתם יושבים יותר מדי זמן בהר סיני- מסיון עד אייר, ואתם שונאים את א"י. לא לחינם נבין מהיכן הגיע חטא המרגלים. בא"י אין ניסים גלויים. מפסיק השלו והמן. בא"י צריך לקדש את החומר. ובעיניכם זו ירידה. "פנו- וסעו לכם". פנו-עשו סוויץ' במחשבה. שנו גישה. ממשיך הכלי יקר:

ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה (שם יד ד). אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע" (כלי יקר דברים א' ו')

גם כשהם יורדים מההר הם לא משנים גישה, הם לא עושים "פנו", לא כתוב "ונפן ונסע". אתם לא מבינים מה זה קידוש החומר, מה זו הלכה, אתם לא מבינים שרצון ה' שהקדושה תיעלם מהר סיני. לתת לכם את הכלים והתשתית ולהמשיך הלאה. וכאן השאלה הגדולה העומדת בפני כל מי שעזב את הישיבה, גם אם זה רק ל"בין הזמנים", איך הוא מתייחס ל"בין הזמנים", ומה הדברים שהוא מחויב אליהם ב"בין הזמנים".

בראשית הפרשה מסביר רש"י ע"פ המדרש את ציווי הקב"ה את אהרון להדלקת הנרות:

"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייךָ, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י במדבר, ח', א')

על דברים אלו תמה הרמב"ן, מדוע חלשה דעת אהרון כשראה את קרבנות הנשיאים, והרי ידע שככהן הגדול חלקו במשכן גדול מזה של הנשיאים?

"ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח..." (רמב"ן במדבר, ח', א')

לפי דברי הרמב"ן, הסיבה לצערו של אהרון היא העובדה שכל תפקידיו במשכן נובעים מציווי, ואילו מתנות הנשיאים למשכן היו מתוך התנדבות. אהרון הניח כי פעולה מתוך "חופש" ורצון אישי טובה יותר ובמדרגה גבוהה יותר, מפעולה שבאה כתוצאה של ציווי. הנחתו הראשונית של אהרון זהה להנחה המוטעה שעומדת בבסיס התפיסה המערבית המקדשת את חופש הפרט.

תרבות המערב מקדשת את החופש= תהיה אתה. תעשה כל מה שבא לך. אין מוסכמות, אין סדר יום מחייב, אין נורמות, תהיה אתה. כאילו "בין הזמנים" זה זמן של "תהיה אתה, אין נורמות, אין שלושה סדרים". בא סמיכות זו ומלמדת- אל תחשוב שהנדבה שווה יותר. להיות אתה הכוונה שהצד הרוחני יהיה הגדול יותר. וציוויי ה' מגלים את הרוחניות שבך, את הצלם אלוקים שבך. ואם אתה עושה את מה שבא לך, אתה לא אתה. אתה תאב תאווה. כמו שקרה לבנ"י כשירדו מהר סיני. לכן, "בין הזמנים" זה לא זמן שאדם עושה מה שבא לו. הקב"ה מצווה מה לעשות גם ב"בין הזמנים". "בין הזמנים" זה זמן שכוחות מסוימים שלא באו לידי ביטוי, בעבודת ה' יבואו לידי ביטוי. אבל גם להם יש סדר. לאו דווקא שלושה סדרי לימוד, אבל שלושה סדרים של עבודת ה'. 24 שעות של עבודת ה'.

ראשית, חשוב מאד שב"בין הזמנים" יהיה קביעת עיתים לתורה, ורצוי ללמוד לימוד מאד מאתגר שיגרום לחשיבה ועומק. וכן חייבים להיות עם נתינה. כשבא בחור מהישיבה לביתו, שולחן שבת חייב להיות מלא בדברי תורה, ולא כנאומים, אלא כשאלות המאתגרות חשיבה לכל הסועדים, הן בפרשת שבוע והן בהלכה.

היום התקשר אליי בוגר הישיבה. הוא מתכנן טיול לשוויץ. התלבט אם עליו להיות קשור למניינים או שיכול ללכת להרים- שאין מניין. שאלה נפוצה ב"בין הזמנים". אמרתי לו שאני רוצה לענות לו בשני רבדים- ההלכתי ועבודת ה'. הלכתית- כתוב שאדם יכול להכניס עצמו למצב בלי מניין ולהיפטר, אם הוא רחוק מאד מהמניינים. ומבחינת עבודת ה'- עדיף שיהיה במקום ליד מניין, כי אחרת מחנך עצמו שטיול חשוב ממניין.

דבר נוסף- מאוד חשוב, שכל בחור יקבל על עצמו כשעוזב את הישיבה- אין יום שלא עושה בו מעשי חסד. סיפור על הרב גנץ מלפני הרבה שנים. לפני שהיה נוף איילון. נסיעה לירושלים היתה כרוכה בנסיעה לרמלה או ירידה באמצע הגשר. אדם הסיע את הרב גנץ עד הבית כי היה תלמיד של הרב לאפיאן- באותו יום היה בישיבות כל היום .(עורך דין) וכמעט עבר עליו יום בלי חסד, ושמח שיכול לעשות מעשה חסד.

נקודות נוספות- נורמות וקווים אדומים- מה אני רואה ומה לא, מה אני קורא ומה לא. עם מי אני נפגש ועם מי לא. לא נותנים לתרבות המערב לנצח. לפעמים בשם הרצון להיות אנשים רחבים ולא מצומצמים, קשה לנו לשים נורמות מחייבות ונראות כמצמצמות. אך לפי דברנו הם לא מצמצמות כלל, כי הם גורמים לנו להיות מי שאנחנו באמת. הצלם אלוקים שלנו בא לידי ביטוי.

רש"י מתאר בשם המדרש שאלה ששאל משה את הקב"ה:

"מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו..." (רש"י במדבר, י"א, כ"ב)

לפי דברי רש"י, משה ידע שהבעיה של עם ישראל איננה רצון אמיתי בבשר, אלא תאווה גופנית, ועל כן ידע שסיפוק תאווה זו, לא יפתור את בעייתם כיוון שתמיד תתעורר תאווה למשהו אחר. כל עוד הגשמיות היא התמונה והרוחניות היא המסגרת, תהיה תאווה.

בתגובה לתלונת בנ"י נוקט הקב"ה בשתי דרכים לפתרון. ראשית הוא מספק מעט את תאוותו של העם ע"י השליו. סיפוק קל של התאווה הגדולה נצרך על מנת לאפשר קיומו של שינוי חינוכי. מיד לאחר סיפק התאווה, מצווה הקב"ה את משה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (במדבר י"א, ט"ז-י"ז).

כך נוצרת ע"י הקב"ה תשתית להגברת הרוחניות בעם. על שבעים הזקנים מאצלת רוח אלוקים, ומצופה מהם שיפיצו את התפיסה שצורכי הגוף הוא מסגרת והנשמה היא העיקר, ושעל ידי מסירות לקיום המצוות ניתן להעלות את מעמד הנשמה ולסייע לה לנצח במאבקה מול הגוף.

ישנה טעות נפוצה בקרב בני תורה, לפיה, תפקיד "מסירת התורה" מוטל על רבנים מוסמכים בעלי תפקיד מוגדר לכך. מסירת התורה מוטלת על כל לומד בבית המדרש. כשכל לומד רואה את עצמו "מוסר תורה" וכשגריר ה', הוא מסייע לסביבתו להתמודד עם אתגרי תרבות המערב, ומובטח לו כי הוא לא יושפע מתרבות זו. כשאדם רואה עצמו כ"מוסר תורה" הוא מסתכל על החברה כמשהו שצריך לשפר מבפנים ולא כמשהו שיש להיטמע בתוכו, באופן זה, יצליח לקדש שם שמים כל חייו.

יהי רצון שנדע להעריך את ערך הקיום מתוך ציווי, וכשנבין ונעמול, נזכה להיות אנשי קודש, להאצלת קדושת ה' עלינו וליכולת להשפיע על הסובבים אותנו.