שיחה לרה"י לפרשת בהעלתך- בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו)
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שיחתנו היום תעסוק בשאלה החשובה, איך אפשר לדאוג שתלמיד שבנה את עצמו בישיבה לא ירד בדרגה הרוחנית שלו כאשר יסיים את לימודיו בישיבה ויעבור לחיות חיי מעשה?
לצערי הרב יש לא מעט בוגרי ישיבה שכאשר פוגשים אותם שנים אחרי סיום לימודיהם בישיבה לא נראה שיש חותם ישיבתי באורח חייהם. חסר העיניים הבוערות ללמוד תורה, חסר ביראת השמיים וחסר בהרגשת השליחות ודקדוק בהלכה. חלקם שקועים בעצמם ובקידומם, והדבר מעציב מאד.
לכן אבקש להדגיש את שיחתנו לנושא הנ"ל.
בפרשתנו יש דוגמא לירידה רוחנית עצומה וכל זאת שלשה ימים בלבד לאחר עזיבת הר סיני. ננסה להסביר ולהעמיק בסיבות שהביאו לירידה הרוחנית הזו ונלמד מכך לחיינו אנו.
שלשה ימים אחר קבלת התורה בהר סיני.
כתוב בפרשתנו:
"וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י ה' וַיִּשְׁמַ֤ע ה' וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ ה' וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל ה' וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃ וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ ה'׃ וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃ זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃ וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ" (במדבר פרק יא פסוקים א-ו)
כתוב בפרשתנו:
"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (במדבר פרק י פסוק לג)
מגיעים להר בר"ח סיון, ו' סיון ניתנת תורה, י"ז בתמוז הלוחות הראשונים נשברים, יום כיפור-לוחות שניים, ונוסעים ועוזבים את הר סיני בכ"ו אייר. כמעט שנה שלמה נמצאים בהר סיני, והנה יש תאווה כ"כ גדולה, שלשה ימים אחרי עזיבת הר סיני. מהיכן נובעת ההידרדרות הגדולה תוך ג' ימים?
כותב רש"י
"אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום" (במדבר יא פסוק א)
"מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו" (רש"י במדבר פרק יא פסוק כב)
התלונה של העם נבעה מרצון למרוד בה' ולכן לא הסתפקו בשום דבר וכל הזמן קיטרו, ולכן מענה מקומי לא היה פותר את מצוקתם כי הם היו מתלוננים בכל זאת על משהו אחר.
כותבת הגמ':
"רבן שמעון בן גמליאל הוא דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה פורענות שנייה מאי היא +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים פורענות ראשונה +במדבר י+ ויסעו מהר ה' " (שבת קטז.)
קודם כתוב "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" ואח"כ "ויהי בנסוע הארון" ואח"כ "ויהי העם כמתאוננים" . רשב"ג אומר שמקומה של הפרשה "ויהי בנסוע הארון" הוא בפרשת הדגלים, והיא מופיעה כאן כדי להפסיק בין פורענות אחת לפורענות שניה. פורענות השניה- ויהי העם כמתאוננים. הפורענות הראשונה- ויסעו מהר ה'.
וצריך להבין מדוע זה נחשב פורענות, הרי ה' אמר להם לעזוב את ההר?
כותב המהרש"א:
"ומשום דלא מצינו שנקרא הר ה' רק מקום ב"ה שנתקדש לעולם אבל מקום שנתנה בו התורה לא נקרא רק הר האלהים או הר חורב והר סיני וע"כ דרשו שנסעו מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר לבטל מד"ת כי מנסיעתם מהר סיני שהיה בית המדרש שלהם נעשו בתי כנסיות של ע"ה לילך אחרי תאות לבם דמר"ח סיון בשנה ראשונה שבאו לסיני עד כ' אייר בשנה שנייה היו בבית הספר ולא חטאו עד אחר כך שחטאו מיד במתאוננים ושלוח מרגלים וכל השאר"
יש בוגרי ישיבות שעבודת ה' שלהם היתה שעות רבות בישיבה בלימוד ובעשיית מצוות ופתאום בחיים אח"כ הם מרגישים שהם לא עובדים את ה' שעות רבות ועובדים את ה' רק כאשר הם לומדים ומתפללים וזה מיעוט היום, ולא כמו בישיבה שזה היה שעות רבות יותר. אם נרגיש שיש לנו אחריות כלפי הסביבה שלנו ואנחנו מהווים דוגמא אישית ונקדש שם שמים בלימודים ובעבודה שלנו אז נרגיש שאנו עובדי ה' כל היום-24 שעות ומובטח שהאדם לא ירד ברוחנית.
החול הוא גם קודש ולא רק הקודש הוא קודש. "בכל דרכיך דעהו". אנחנו צריכים להיות קשורים לה' 24 שעות.
בוגר בא אלי לברר איתי אם מותר לו לנסוע עם משפחתו לטיול בהרים במקום שאין מניין? יש כאן שאלה הלכתית אובייקטיבית ויש צד סובייקטיבי. שוחחתי איתו כדי לברר מה יקרה אם הוא ייסע האם הוא ירגיש קרוב לה' או רחוק? כשהבנתי ממנו שזה ירחיק אותו מה' אמרתי לו שלדעתי שלא ייסע. ובאמת הוא נסע למקום שיש מניין.
היות והלכתית מותר לאדם (בניגוד לחילול שבת) להכניס עצמו למצב שפטור מתפילה בציבור (בתנאים מסויימים), אזי השאלה הסובייקטיבית חשובה מאד. אם הוא היה אומר לי שדווקא הוא ינצל הזדמנות זו לחנך את ילדיו על חשיבות התפילה והוא יתפלל איתם בדביקות יתירה, אז הוא היה יכול לנסוע (בתנאים מסוימים הלכתיים שלא נכנס אליהם כעת). אך ברגע שהוא מרגיש שזה יוריד אותו רוחנית, ברור שאסור לו לנסוע.
כותב נתיבות שלום:
"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ... ולכל הפירושים עדיין צריך בירור מה היה גודל החטא והעונש החמור עד 'ותבער בם אש ה'' ... ולמה חרה אף ה' מאד, ועד שהגיע להם עונש מכה רבה מאד. ויש לפרש הענין ע"פ מה שכתוב בספרים הקדושים שכל תרי"ג מצוות הם הכנה למצות ואהבת את ה' אלקיך ולדבקה בו, שהתכלית של כל המצוות היא שיהודי יהיה דבוק בהשי"ת, וכל תרי"ג מצוות הם עצות ודרכים להביאו לדביקות בה'.... אלא הקביעה מה חטא חמור תלויה בדבר אחד, עד כמה הוא מרחיק מהשי"ת, שככל שהחטא מרחיק יותר מהשי"ת וככל שהוא יותר בניגוד לדביקות בהשי"ת הרי זה חטא חמור יותר. וזה היה חומר חטא המתאוננים, כפירוש רש"י שבקשו עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, היינו שרצו לפרוש מהקב"ה ולהתפרד מהדביקות בה' שהיא תכלית כל התורה והמצוות, וזה החטא החמור ביותר..... וככל שהחטא מרחיק יותר מהשי"ת הרי זה חטא חמור ביותר" (נתיבות שלום פר' בהעלתך)
אובייקטיבית החטא לא היה חמור מאד (אין זה דומה לע"ז, שפיכות דמים וגילוי עריות) אך סובייקטיבית החטא היה חמור כי זה הרחיק אותם מה' מאד. ולכן ה' הגיב בצורה חמורה והעניש את העם, ועונש נקבע לא רק לפי חומרת העוון מבחינה הלכתית אלא לפי מה שהחטא גורם בריחוק מה'.
עלינו לברר תמיד בכל החלטה והחלטה בחיינו, האם החלטה זו מרחיקה אותנו מה' או מקרבת אותנו אליו?
כותב כלי יקר:
"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות.... פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ" (כלי יקר דברים פרק א פסוק ו)
השאלה המרכזית במעשינו היא לא רק השאלה ההלכתית אם מותר או אסור, אלא השאלה היא סובייקטיבית, האם זה מקרב אותנו לה' או מרחיק אותנו מה'?
יש לישיבה תפקיד עצום בהכנה לחיי המעשה. בישיבה עמלים בתורה ומגדילים את ה"חלק אלוק ממעל" ונהיים רוחניים וערכיים יותר ורק אז יש את היכולת לקדש שם שמים כל החיים ולהרגיש מקושרים לה' 24 שעות בכל יום גם כשעוסקים כביכול בענייני חולין.
כדי שבחיי מעשה החלק אלוק ממעל של האדם לא יקטן האדם חייב לקבוע כל יום זמן איכותי ללמוד תורה ולבדוק אם עיסוקו בחול הוא באמת שליחותו. אדם שקובע עיתים לתורה ועוסק בשליחותו לא ירד רוחנית.
לאור זאת נבין את מינוי שבעים הזקנים. ה' הבין שחשוב לו לחנך את בני ישראל שיבינו מה מטרת חייהם ואיך החיים עצמם יהיו הר ה', ולכן נמנו שבעים הזקנים כדי שיחנכו את העם. השליו שה' נתן היה רק פתרון חלקי ולא שורשי, כדי להרגיע את העם שיוכל לשמוע לקול הזקנים, ומינוי הזקנים היה טיפול שורשי בבעיה.
בחו"ל הכהנים עולים לדוכן רק במוסף של שלשת הרגלים כי אין שמחה בחו"ל כי טרודים בפרנסה. וזה דורש ביאור, וכי בארץ ישראל לא טרודים בפרנסה? אלא מסביר החתם סופר שבארץ ישראל כל עיסוק בפרנסה הוא חלק מבניין הארץ וכל האדם הטרוד בפרנסה בארץ הוא מקיים מצווה, ואם כן יש שמחה בקיום המצווה.
יוצא שכל חול בארץ ישראל הינו "קודש", כי זהו חלק מבניין הארץ, וכל מי שעוסק בחיי המעשה צריך להרגיש כך, וכל העוסק בחיי המעשה מרגיש דביקות עצומה בה'.
דוגמא בפרשתנו לדביקות בה' הוא פרשת פסח שני, שלמרות שאלו שבאו למשה וצעקו "למה נגרע" היו פטורים הלכתית, הם הרגישו שזה שהם לא מקריבים קרבן פסח הם מפסידים בקרבה לה' ולכן ביקשו להקריב פסח שני וה' נענה לבקשתם.
יה"ר שנזכה כל חיינו גם בישיבה וגם לאחר פרק הישיבה בחיינו, להרגיש דבוקים בה' בכל יום. ונזכה אי"ה שנרגיש בכל "חול" קודש, ושכל מגמת חיינו יהיה לעשות את השליחות שבשבילה באנו לעולם וזה ימלא אותנו כל חיינו, וכך נרגיש דבוקים בה' כל הזמן ונקרין שמחה של תורה כל חיינו. אמן כי"ר.
