שיחת סיום זמן חורף תשע"ז

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

כל ישיבה צריכה לחשוב ולהגדיר לעצמה, מה התרומה שלה ומה הייחוד שלה לכלל ישראל. חשוב שלכל ישיבה יהיה ייחוד משלה, והתלמידים החפצים בייחוד זה יבואו ללמוד ולהתגדל בתוכה.

הייחוד הראשון- אם מסתכלים על ישיבות הסדר ניתן לחלקם לשני סוגים. יש ישיבות שאצלם הצד החברתי הוא המרכזי והתרומה המיידית לקהילה שלידה. לדעתי, ישיבות אלו מפסידות, כי אם לא שמים את הלימוד כמרכז, אז חסר בעמל התורה. מי שלא שקוע בלימוד בישיבה, מפסיד תהליך נפשי של העצמת הבניין הרוחני שבאישיותו. וכן כאשר מסיים את הישיבה, הוא אינו קשור מספיק ללימוד, ולימוד התורה לא נהפך להיות חלק מאישיותו. יש ישיבות שהלימוד הוא העיקר אך הוא נעשה בלי מספיק חיות ושמחה. היופי בישיבה שלנו הוא שהלימוד הוא העיקר, לכן אנחנו מדגישים את לימוד העיון, להבין את עומק התורה והסוגיה. אנחנו מדגישים את לימוד הבקיאות, כדי שהלומדים יקבלו הבנה כללית בש"ס, מושגים. וכן יש התייחסות רבה לאמונה כדי שאדם יבנה את עצמו. מצד אחד לומדים הרבה, ויחד עם זאת יש הרבה משפחתיות, הרבה חיות, הרבה יזמות של הבחורים. הרגשה של בית. קשר עם הרמ"ים. קשר של הבחורים עם האברכים, בינם לבין עצמם. אני חושב שהחמימות הזו, הלימוד ברמה גבוהה עם הרבה חיות, אין בהרבה ישיבות. אני חושב שזה חשוב לא רק כי זה נחמד, אלא כי כשלאדם טוב, הוא מפנים את הדברים. זו לא איזו ידיעה שכלית אלא הוא חי את הדברים. תורה דיליה. לימוד תורה בעמל ובעמקות עם הרבה שמחה, הרבה התלהבות, הרבה קשר אישי, הוא ייחוד ישיבתנו.

נקודה שניה- קשורה לנקודה הראשונה ועומדת בזכות עצמה. יש ישיבות בהם הצד השכלי בולט ויש כאלה שהצד הרוחני בולט. הייחודיות שלנו הוא שהקשר עם ריבונו של עולם יהיה כזה שתופס את כל האדם. "אנא עבדא דקודשא בריך הוא". גם הצד השכלי, גם הצד הרגשי. והשילוב הזה שנמצא בבית המדרש שלנו, של עומק ולימוד תורה מצד אחד, וניגונים, והתבוננות בעבודת ה' ותפקיד האדם בעולמו, אלו דברים המאפיינים את ישיבתנו.

נקודה שלישית- יש ישיבות שהמרכז שלהם הוא שהבחור פנוי ממטלות וכמה שנים יזכה לקיים מצוות תלמוד תורה. גם אצלנו זה קיים. אבל אנחנו לא רואים את הישיבה רק כמקום של הזדמנות ללימוד תורה, אלא הבנה שעל גבי זה מגיע עיצוב האישיות והכנה לחיים. איך ירגיש כל חייו שליח לקדש שם שמיים. אני חושב ששלושת עקרונות אלו התעצמו רבות ב"זמן חורף".

מסכת כתובות היא ש"ס קטן- ספק ספיקא, רוב, שויא אנפשיה, גיור. יסודות של הש"ס. לא מעט בחורים סיימו את המסכת או קרובים לסיים אותה. הרבה עמל עם הרבה מאוד קשר, יזמות, חמימות. השילוב הזה של עבודת ה' עם עומק. שכל ורגש ביחד. השיח על תורת חיים. ההבנה לשם מה האדם נולד ומה תפקידו.

פסח בא להודות לה' על היציאה מעבדות לחירות, ולכן נקבעו דווקא הפסוקים מהבאת ביכורים כשמספרים את סיפור יציאת מצרים, ולא פרשיות שמות-בשלח. ולכן גם חובתנו אנו להודות לקדוש ברוך הוא על נחלתנו, ייחודנו, ומה שזכינו.

וכאן אני מגיע לשלוש הנקודות הנוספות.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לכל צוות הרבנים המסור מאוד מאוד לקידום הישיבה והתלמידים. אחד הדברים שלמדתי השנה כראש ישיבה, הוא הייחודיות של צוות הרבנים. האכפתיות, הקשר עם כל תלמיד, והרצון להצמיח כל תלמיד ותלמיד להיות אדם שלם ועמל בתורה.

הייחוד החמישי המייחד את הישיבה הוא ההנהלה. אנחנו לוקחים זאת כמובן מאליו, אבל שני אנשים שהזמנתי לכאן, המנכ"ל צבי סמואל והסמנכ"ל יהודה פרוידיגר, אחראים לכל התפקוד השוטף, ואין הדברים פשוטים כפי שזה נראה על פני השטח. הם עובדים יומם ולילה על כך, וחושבים בגדול עם יוזמות חדשות כל הזמן, ושמים דגש על כל פרט ופרט, כדי שהכל יתפקד בצורה הטובה ביותר. ואנו צריכים להכיר טובה אליהם רבות.

הנקודה הששית שמייחדת מאוד את הישיבה שלנו הוא הכולל. אני חושב שיש לנו כולל קרוב לשלושים אברכים שמאוד קשורים לתלמידים. פתחנו השנה כולל דיינות, ויש את כולל הרבנות. לומדים כל יום שעה עם תלמיד, משקיעים רבות בקידום ישיבתנו, והבחורים רואים בהם דמויות.

אני חושב שששת הדברים האלה, הרצף הזה, הפאזל הזה הוא מה שהופך את בית המדרש למקום כזה המצמיח אנשים גדולים.

אני חושב שכל אחד צריך להודות הודיה עצומה לה' יתברך על כך שכולנו בונים את עצמנו ומצליחים להגיע למה שהקב"ה רוצה מאתנו.

כולנו תפילה שהסיעתא דשמייא תמשיך ל"זמן קיץ" הלאה והלאה. שנזכה להוציא מבית המדרש אנשים יראי שמיים המשפיעים על החברה.

ספר החינוך במצווה ט"ז, איסור שבירת עצם בקרבן פסח, מסביר שאיסור זה נובע מכך שבליל הסדר כל אחד צריך להרגיש בן מלך ולהרגיש את הרגשת החירות הזאת, המיוחדות הזאת "אתה בחרתנו מכל העמים", ולנהוג כך כבן מלך. לכן יש איסור לשבור עצם.

"שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם"

שואל ספר החינוך, למה צריך כל כך הרבה מעשים בלילה הזה כדי להרגיש הרגשה זאת של חירות: הסבה-כצורה שהסבו פעם בני מלכים, ארבע כוסות- לכן הרמב"ם אומר שצריך לשתות רוב כוס, ולא כמו בקידוש שמספיק מלוא לוגמיו, כי האמירה היא לא העיקר אלא השתייה, אמירת ההלל- על כך שאנו בני מלכים?

"ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות"

ועונה- המטרה העיקרית היא לחוות. להפנים, להרגיש, לחיות את הדבר, עד כדי כך שבתת מודע תהיה לך ההבנה שאתה שונה מהגוי ויש לך סדר עדיפויות שונה. ולכן יש לעשות מעשים רבים, כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

ואז כותב ספר החינוך דברים החשובים ל"בין הזמנים:

דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו"

הרבה פעמים אנחנו חושבים שהעיקר היא האידיאולוגיה, המחשבות, במה אני מאמין. בא ספר החינוך ואומר- העיקר הם המעשים. אדם שיעשה הרבה מעשים בכיוון מסוים זה ישפיע עליו.

"לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם, רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל"

}

כותב ספר החינוך, הרֵעים, עם מי אדם מסתובב, יש לכך חשיבות על האופי שלו כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות. בשיחה הקודמת דיברנו על כך שבישיבה 80 אחוז מהזמן הוא דברי חובה ו20 אחוז דברי רשות. בבין הזמנים הפוך. הבנה כי המעשים הם הקובעים. אסור לאדם לכת ל"בין הזמנים" בהרגשת בטלה. ב"בין הזמנים" אדם צריך להעצים כוחות שבמשך הזמן לא באים לידי ביטוי. כוחות של השפעה, כיבוד הורים, להשרות אווירה טובה. כוחות שביום יום לא יוצא לו לפתח וכעת יש לו זמן. חשוב לסמן קו אדום, לזכור את השפעת המעשים, ומראש לתכנן: מה המעשים שאני עושה, איך אני בטוח שיש לי קביעות עתים לתורה בכל יום מימי בין הזמנים, מי הרֵעים שאתם אני מסתובב.

הישיבה-עוצמת הלימוד ועבודת ה'- צריכה לגרום לאדם שיחווה את עבודת ה', והיא תהפוך להיות חלק מאישיותו. וגם כאשר יתלבט בשאלות חשובות בחייו- השאלה: מה ה' רוצה, צריכה להיות שאלה שישאל אוטומטית בקבלת החלטותיו.

השאיפה להיות עבד ה' צריכה ללוות את האדם בכל רגע ורגע, ורק אם יחווה ויפנים את עבודת ה', יגיע לכך.

יהי רצון שנזכה לקדש שם שמים ב"בין הזמנים", והוא יהווה חוליה נוספת בעבודתנו הרוחנית.