שיחה לפר' ויגש - באותו צד של המתרס
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור יהודה ויוסף
בין כל פרשה להפטרתה קיים קשר, לא תמיד הקשר ברור ומובן מאיליו, לעיתים הוא מבוסס על פסוק בודד ולעיתים על עניין מהותי בפרשה. הקשר בין פרשתנו לבין הפטרתה בולט ועקרוני, ובו נעסוק.
פרשתנו מתחילה בתיאור עמידתו האיתנה של יהודה מול יוסף, חז"ל מתארים לנו את שיחתם כשיחה קשה ביותר, כשיחה לקראת מלחמה. לצופה מן הצד בעימות הקשה ביניהם היה ברור כי מדובר בשני אויבי נפש המתווכחים ביניהם. לפתע חל מהפך מהותי. ברגע אחד, כשיוסף איננו יכול להתאפק, הוא נשבר ומתוודה כי הוא יוסף. משני אויבים, הופכים יוסף ויהודה לשני אחים, בני אותה משפחה. שאלתו הראשונה של יוסף לאחר היחשפותו היא האם יעקב, אביהם, עוד חי. שאלה זו מבליטה את המשותף והמחבר בין שני הצדדים שרגע לפני כן התעמתו. שני הצדדים, יהודה ויוסף שנראו במבט שטחי, רחוקים זה מזה ומנוגדים זה לזה, הפכו ברגע אחד בני אב אחד, והם בצד אחד כגורם מאחד.
בנושא זה ממש עוסקת גם ההפטרה:
"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל לז, ט"ו-כ"ב)
הקרע ההיסטורי – שני גויים ושתי ממלכות
לאחר ימי מלכות דוד ושלמה, נפרדה ממלכתם הגדולה לממלכת יהודה ולממלכת אפרים היא ממלכת ישראל, שתי ממלכות שבמהלך היסטוריה ארוכה של קיום זו לצד זו, ידעו איבה רבה, ואף מלחמות. הקב"ה מצווה על הנביא, יחזקאל לקחת שני חלקי עצים, אחד שמסמל את
ממלכת יהודה, ואחד שמסמל את ממלכת אפרים, והם נעשים לאחד בידיו של הנביא. שתי הממלכות העוינות זו לזו, מתאחדות ונהיות ממלכה אחת, שעליה שולט מלך מזרע בית דוד.
הרב קוק זצ"ל במאמרו הנפלא "המספד בירושלים" סוקר בסקירה רחבה ומעמיקה את הדיאלוג ההיסטורי והמתח הרוחני בין יהודה ויוסף. זה מתחיל בפרשתנו, ממשיך ומתגלגל למלכויות יהודה ואפרים, וסופו בשני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לדבריו, זהו המתח בין אנשי הרוח ובין אנשי המעשה. ומכאן ממשיך הרב קוק ומתייחס בכאב על המשבר שבתקופתו- תקופתנו.
כששתי קבוצות אלו, אנשי הרוח ואנשי החומר, נפרדות אחת מהשנייה, נוצרת איבה עזה ביניהן. הפלג המעדיף את החומריות, מבקר את זה הנוטה לרוחניות על התעלמותו מהצרכים הגשמיים, על בטלתו ועל הזנחת טיפוח הכוח הפיזי. הפלג המעדיף את הרוחניות, מבקר את זה הגשמי על היעדר תוכן במעשיו, ומזלזל בו על עיסוקיו החומריים, חסרי התכלית.
כך ממש גם ביחס למשבר שריחף על תנועת התחיה הלאומית. ראשי הציונות, שעסקו בפיתוח החומר, בזו לרבנים וללומדי התורה על חולשתם הפיזית ועל "בטלנותם". לעומתם, רבנים התנגדו לציונות בעקבות היעדר התוכן והבוז למסורת שאפיין את ראשיה.
ובאמת זהו מאבק מדומה. "יוסף" ו"יהודה" אינם עומדים משני צידי המתרס. כולנו בני אב אחד אנחנו. כולנו מנסים לשרת את אותה מטרה, ואי אפשר לזה בלא זה (כפי שלדאבוננו ראינו בשואה). "ומיני ומיניה יתקלס עילאה"
מן הראוי לציין, כי הרב קוק אומנם חזה רק בעיני רוחו, אך אנחנו זוכים לראות בעינינו ממש את פריחתו של עולם התורה במדינת ישראל, פריחה שלא היתה כדוגמתה מימי בית שני. ומדינת ישראל של אחר השואה, המדינה החילונית לכאורה, היא התומכת העיקרית בקיומם של הישיבות הללו, והיא אף פוטרת את תלמידיהם מגיוס לצבא, בניגוד לכל חששותיהם של המתנגדים.
מעשה ניסי או תהליך "הרכבה"
את סיפור ההפטרה על איחוד חלקי העץ בידי הנביא ניתן להבין בשני אופנים. ניתן להבין זאת כנס, וניתן גם לזהות זאת עם התהליך הביולוגי של ה"הרכבה", תהליך שבו יוצרים משני עצים שונים, עץ אחד חזק עם תכונותיו הטובות של כל עץ. עץ יוסף הינו עץ חומרי, עץ חזק וגדול, אך פירותיו אינם טובים. עצו של יהודה הינו עץ בעל פירות טובים, אך הוא חלש וכחוש. הרכבה נכונה תיצור שילוב אידיאלי של עץ חזק ובריא עם פירות טובים.
ויכוח מיותר
סיפור ידוע על קבוצה של עיוורים שביקרה בגן חיות, ונפגשה לראשונה עם פיל גדול. כל אחד מהם ליטף ומישש חלק אחר מן הפיל. האחד את רגלו, השני את החדק הארוך והמתפתל, השלישי נגע בבטנו, והרביעי מישש את אוזניו הגדולות של הפיל. מיד לאחר מכן, התפתח ויכוח נוקב ביניהם, מהו פיל? כאשר כל אחד מהם מתאר בבטחון את התרשמותו, הוא בטוח בצדקותו, ואינו מבין כלל מהיכן חברו הסיק את מסקנתו המטופשת...
אך כמובן, שבאמת הפיל הוא השלמות הכוללת של כל התיאורים הללו.
תמונה אחת גדולה ושלמה
ומן המישור הלאומי הכללי, נרד ונבוא אל המישור הפרטי ואל עולמו האישי של כל אחד ואחד מאיתנו. אולי נוכל גם לבנות מכאן השקפת עולם נרחבת מקיפה, ומאוזנת. ראשית, הצלחה רוחנית יכולה להיות כרוכה ומשולבת יחד עם עמידה איתנה ויציבה בעולם המעשה. האדם הפרטי מסוגל להכיל את שני הצדדים, ולהגיע לשלמות, מבלי להתנתק מאף אחד מהעולמות, כך שהעולם הגשמי יחזק את העולם הרוחני והעולם הרוחני ייצוק תוכן לעולם הגשמי. את האימרה "נפש בריאה בגוף בריא" ניתן להרחיב
לתחומים רבים בחיינו וכפי שביאר הרמב"ם בהלכות דעות את הפס' "בכל דרכיך דעהו".
אך בנוסף לכך, וחשוב אף יותר מכך, זהו הצורך והיכולת שלנו לזהות, למצות, ולקחת מכל מגוון ושלל הדרכים של עבודת ה' את הנקודות המתאימות לאדם, וליצור את התמונה האישית המשתלבת בהרמוניה עם נפשו של כל אחד ואחד. וכשם שהרב קוק הצליח ברוחב דעתו ובנפשו הגדולה והמיוחדת, להכיל הלכה וקבלה, פילוסופיה וחסידות, שכל ורגש, וליצור מכולם יחד יצירה אחת ושלימות הרמונית, כך עלינו לדעת להכיל את התנועות השונות שבין עובדי ה', ולקחת מאלו את אהבת התורה, ומאחרים את יראת השמיים והתלהבות, ומאלו את מסירות הנפש למען עם ישראל ארצו ומדינתו, וליצור מהכל יחד שלימות אחת גדולה.
פעם ניגש אלי אורח שהזדמן לישיבה, ונדהם לראות על מדף של תלמיד אחד, עומדים זה לצד זה, ספרי הרב קוק עם הרב סולובייצ'יק, ושפת אמת צמוד לר' נחמן, וכל אלה מונחים עם ספרי רשב"א, קצות, וקהילות יעקב. שילוב זה היה מפתיע עבורו, ובתדהמתו הצביע על המדף ושאל אותי: "מה זה"?! אני חייכתי בסיפוק, ועניתי לו בהתלהבות: "זהו זה"!!!
יהי רצון שנזכה כולנו להצליח לשלב בין הצדדים השונים, ולמלכותו של משיח בן דוד על כל עמנו במהרה בימינו.
