שיחה לפר' וישב - אתגרי הציונות הדתית
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור הציונות הדתית חרטה על דגלה את "את אחי אנכי מבקש" ואת ההתערות בעם- להיות חלק ממנו, כדי לרומם ולהשפיע ולצקת תכנים אמוניים בארץ ובמדינה. האתגר הוא להצליח להשפיע, לרומם ולהתערות, אבל בו בזמן לא להיות מושפע.
סיפור עממי שאימץ ר' נחמן, מספר על מכשפה שמכניסה טיפות למים שהופכות את המים האלו לרעל, שכל מי ששותה מזה משתגע. וכך כל בני המדינה שותים מהמים חוץ מהמלך ושריו. העם כולו טען שהמלך משוגע, בגלל שהוא שונה מהם. המלך מכנס את שריו ומחליט שגם הוא שותה מן המים, והעיקר להיות חלק מהעם ללא הבדל. הוא מוותר על שפיות דעתו, והעיקר כדי להיות "חלק".
רבי נחמן לוקח סיפור זה ומשנה בו שני שינויים מרכזיים: א. מה שגורם לאנשים שיגעון זה תבואה ולא מים. ב. השרים מציעים למלך לשתות אחרי שיעשו סימן חיצוני במצח שיזכיר להם שהם משוגעים, והמלך התנגד מפני שסבר שהשאלה היא מי אתה בפנימיות ולא הסימנים החיצוניים. לבסוף המלך מחליט שלא לשתות. רבי נחמן, היה מאוד מוטרד מהנושא הזה שאדם מושפע מהסביבה שלו, לכן הוא דיבר על התבודדות, לכן הוא דיבר על זה שאדם יגיע לשיא כוחותיו ויתרום מכוח זה לחברה ולא שיאבד את ייחודו מכוח החברה.
רבי נחמן הופך את הסיפור ממים לתבואה, כי הוא אומר שכל העולם רץ אחרי תבואה שמסמלת את העולם הזה, התאוות, הגשמיות והחומריות. וזה השיגעון- אי ההבנה שזה אמצעי ולא תכלית. השאלה מה אתה שם במרכז, את הגוף של האדם או את הנשמה של האדם, את הסיפוק המיידי או את סיפוק הנצח, את העומק או את הרדידות. ור' נחמן מקדיש לזה סיפור אחרי סיפור, כי ר' נחמן רואה בזה את האתגר כבר של הדור שלו. והשאלה הגדולה, האם אנחנו נהיה כמו הסיפור העממי ונשתה מן המים, או שנהיה כמו הסיפור של ר' נחמן ולא נשתה?
וכשאנחנו מדברים על השפעה אני חושב שיש שתי נקודות עיקריות שצריך לעמוד עליהם כדי שלא נהיה מושפעים. הנקודה הראשונה היא, השאלה היא קודם כל בתבואה, ביחס לעולם הזה, באותו
דבר שאנחנו עושים אותם כמו אחרים, אבל המטרה היא אחרת. שני אנשים יכולים לעבוד, אבל אצל האחד עבודתו היא המטרה בחייו, והאחר עובד כאמצעי לעבודת ה'. שני אנשים יכולים להרוויח כסף, אבל רואה את הרווח כמטרה ואחד משתמש ברווח כדי לקחת את המלמד הטוב ביותר לילדיו. ובדברים האלה, שם ההשפעה יכולה להיות גדולה ביותר. זו לא שאלה של סימנים, אלא שאלה של מה אתה מרגיש בפנימיות, בעצמך בפנים. אם אדם יעבוד כל היום וזה יהיה עיקר חייו, אז בסופו של דבר הוא ירגיש שזו מטרה. לא עוזר פה סימנים. אתה שותה או לא שותה, זו השאלה. אתה מושפע או לא מושפע? האם אדם באמת מרגיש כמו שהרמח"ל בספרו " דרך ה' " מדבר שמטרת העולם הזה היא לקנות עולם הבא, או שמטרת העולם הזה היא ההנאות שבעולם.
והנקודה השנייה, שקיימת גם בתחום ההלכתי, היא החשש שאדם יכול להפסיד רגישות. ישנו סיפור ידוע על הרב קוק, שכינה אדם שדיבר אתו "רוצח" לאחר שבזמן שדיברו בנושא מסוים קטף עלה בהליכתם. הרב קוק הזדעק: "אתה לוקח דבר מינקותו, מחיותו. רוצח!" כמו"כ, מספרים על ר' חיים מבריסק שפסל לעדות זוג עדים, מחשש לגזלנים, לאחר שהתירו לעצמם להשתמש במגבת של מישהו אחר ללא רשותו. השאלה היא- האם המשימה החשובה כ"כ, שלקחנו על עצמנו כציבור הדתי לאומי, תגרום באמת לרוממות ולא נשתה מהמים אבל נהיה מעורים כמתחייב, או שתגרום למצב שסדר העדיפויות שלנו ישתנה, ולאט-לאט האמצעים יהפכו להיות מטרות, ולאט לאט הגוף ישתלט בהדרגה על הנשמה. וזה תפקידה של ישיבה. הישיבה צריכה לרומם את האדם לרוחניות כה נשגבה עד שירגיש כבן מלך.
הגר"א והרמב"ם, הגדירו את המושג 'חוקות הגוי', כך שמדובר לא רק בעבודה זרה, אלא שזה כל דבר שלא היה נמצא אילו העולם כולו היה רק עולם של בני תורה. כך שכל דבר שאדם משתמש וצורך, יגרום לאדם לשאול את עצמו את השאלה הבאה: אם כל העולם כולו מהתחלתו היה רק עולם של בייני"שים- הדבר הזה היה קיים או לא היה קיים? אם היה קיים- שייקח, ואם לא- שיימנע ממנו. לפי זה, דברים שיונקים מתרבות אחרת- לא היו קיימים.
אפשר לחיות ברמה רוחנית זאת כאשר אדם פה בישיבה דרך עמל והתמדה בתורה זוכה להרגיש שהוא בן מלך. רק אדם שבאמת עמל בתורה גורם לנשמה שלו לגבור, להתעצם, אדם שמרגיש רוחני בחייו, אדם שמרגיש כל הזמן את "ואני קרבת א-להים לי טוב". האדם לא צריך לומר זאת בפירוש, השאלה מה הוא חווה ומרגיש, מה בפנימיות שלו, הוא באמת יוכל לחיות את החיים האלו של לדעת מה לקחת ומה לא לקחת, לדעת איך להיות מעורה כי זו חובת השעה וזה תפקידנו (כפסוק בפרשתנו "את אחי אנוכי מבקש"). להיות חלק, אבל להיות גורם משפיע ולא להיות מושפע.
כדי שאדם יגיע לכל האמור, יש כמה תנאים מחייבים: א. הוא צריך להרגיש 24 שעות שהוא שליח. ב. להרגיש שלימוד התורה פה הוא חלק מעבודת ה', לחיות חיים רחבים של תורה ולא לחיים כפולים. מי שחי חיים אחרים מחוץ לישיבה בשנים האלה, ודאי שיהיה מושפע לאחר מכן. חשוב שהאדם ירגיש ויפנים שלימוד התורה אינו לימוד של ידע בלבד, אלא לימוד שהתפילה וגמילות חסדים ותיקון המידות, הכל נהפך להיות חלק משלים, והכל יחד מהווה עבודת ה' בשלמות.
הנצי"ב בהקדמה שלו לספר בראשית ב'העמק דבר', מדבר על הסיבה שהתורה התחילה בבראשית ולא מ"החודש הזה לכם", ומסביר שזה בא ללמדנו שדרך ארץ קדמה לתורה. כדי שהמצוות יהפכו להיות חלק מעבודת ה', בשביל זה צריך תיקון המידות. וכך הוא אומר:
"וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מ"מ היו עימם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה".
ולכן ספר בראשית הוא חלק, כי הוא נותן מימד אחר לכל הציוויים בתורה, שהציווי הוא לא משהו חיצוני- הוא עבודת ה'. האדם יכול ללמוד בישיבה ובעצם הלימוד שלו מושפע מתרבות המערב בו העיקר הוא ההישגיות והידע, ואילו לפי ההבנה של עבודת ה'- העיקר הוא עמל וההשתדלות.
הרב הוטנר כשדן בשאלה מדוע ספר בראשית קדם ל"חודש הזה לכם", אומר שלולא התורה הייתה מבראשית, היה בה מימד של ציווי, אז ציווי גרידא מסמל ריחוק וחוסר טבעיות. על מה בדרך כלל מצווים? על מה שהאדם לא רוצה, על מה שלא טבעי לו, והייתי חושב שעבודת ה' זה לא דבר טבעי לאדם, זה לא הוא ולכן צריך לצוות אותו. ספר בראשית בא ללמד שהמצוות נובעות מאהבת ה'. האבות כולם לא נצטוו במצוות, אבל חיפשו את הקב"ה וקיימו את כל התורה כולה. ואנחנו, אומר הרב הוטנר, קיבלנו את התורה כבניהם של אברהם יצחק ויעקב ולכן לנו יש את הנשמה. זה תפקידו של ספר בראשית, להסביר לאדם כמה התורה היא טבעית לו, שאם לא יהיה לו את זה, הוא תמיד ירגיש חסר. אם התורה הייתה מתחילה רק מציוויים, היינו חושבים שזה דווקא מביע מרחק וצריך להכריח את האדם.
זה גם היסוד של כל חנוכה, אומר הרב הוטנר. נכון, המצווה היא הדלקת נרות, זה הדרך לפרסם, זה הדרך של "את אחי אנוכי מבקש", זה הדרך של להשפיע כמו שדיברנו. לרומם, להפוך את מדינת ישראל לאור לגויים, לתת תכנים. אבל, זו לא המהות. זה שהקב"ה יכול לשנות שמן, אנחנו כבר רואים במכות מצרים כמו מכת דם, יהודי וגוי שותים מאותה כוס, ואחד שתה דם והאחר שתה מים. אז לא היה צריך לתקן חג מדרבנן בשביל זה.
ישנם שתי סיבות עיקריות למה תיקנו את חנוכה כחג: הראשונה: כדי לזכור את הויכוח בין יון לישראל. בשביל ששמונה ימים נדון בויכוח בין יון לישראל מיהו האדם הנעלה, מיהו הקרוב, מי נמצא בראש הפירמידה. יוון טענו שהפילוסוף החושב שיש לו שכל הוא בראש, כמו שאריסטו אמר "אם אני חושב- סימן שאני קיים, אם אני לא חושב- סימן שאני לא קיים". ועם ישראל אומר "לא, אולי באמת אתם יותר פילוסופים מאיתנו, אבל אנחנו עם סגולה כי יש לנו נשמה, כי יש לנו משהו פנימי, רוחני, כי קיבלנו מאברהם יצחק ויעקב משהו רוחני. אנחנו שונים, שונים בתכלית". אם רק אדם מסתכל בעומק לא בשטחיות, הוא חש בהבדל. בשטחיות אנחנו נראים אותו דבר, אבל בעומק אנחנו שונים, כי לנו יש נשמה, וזה מה שהופך את עם ישראל לעם סגולה.
ואומר הרב הוטנר, לכן תיקנו את חנוכה, בגלל שהם רצו ששמונה ימים תדון בשוני, כי אם תבין שאתה שונה לא תהיה מושפע, אך אם לא תבין שאתה שונה- תהיה מושפע. תבין שהעיקר הוא הנשמה, העיקר הוא הקשר לקב"ה. לכן כל מה שקורה בישיבה- תפילה, סדר מוסר- כל זה צריך לבוא כיחידה אחת.
במסכת שבת נשאלת השאלה כיצד לפני הדלקת נרות חנוכה, אנו כוללים בנוסח הברכה את המילה "וציוונו", הרי המצווה היא חיוב מדרבנן! ועונה ר' נחמיה, מהפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". לכאורה הגמרא הייתה צריכה לשאול את זה על מצוות דרבנן הראשונה שמברכים בבוקר "על נטילת ידיים", מה פתאום היא שואלת את זה על מצווה דרבנן השלישית?
מתרץ הרב הוטנר, כי חנוכה זו התשובה- למה לרבנן יש כוח לכוון לרצון ה'? כי רבנן הם בנים לקב"ה, ובן יודע את רצון אביו, ומי שעובד על עצמו להיות רבנן, המהות שלו זה הנשמה שבו, חלק א-לוה ממעל, אותו חלק שקיבלנו מריבונו של עולם, ולכן הוא יכול לכוון לרצון ה' ולברך "וציוונו".
הרמב"ם בהלכות ברכות (פי"א, ג') כותב:
" נמצא עניין הדברים והיסען, כך הוא, אשר קידשנו במצוותיו, שציווה בהן לשמוע מאלו, שציוו לקרות את המגילה, או להדליק נר של חנוכה, וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים.
כלומר, לפי הרמב"ם ה"ציוונו" אין הכוונה שה' ציווה על נר חנוכה ורבנן כיוונו לדעתו, אלא ה"ציוונו" הכוונה שציוונו לשמוע לדברי דרבנן והם ציוו על נר חנוכה.
והדברים לקוחים מהירושלמי, שהירושלמי אומר שמברכים על נטילת לולב, על מצות זקנים. אתה בכלל לא מברך ציוונו על לולב, אתה מברך שציוונו לשמוע לחכמים.
ומסביר המשך חכמה, מדוע דברי חכמים כה חשובים? כי הם לוקחים את דברי הנצח של התורה ומיישמים את זה בכל דור ודור. תורה שבעל פה היא התורה שמחברת בין תורה לחיים.
הגמ' בר"ה כותבת, שבית דין של חשמונאים אחר שניצחו רצו להדגיש את הנקודה של "בכל דרכיך דעהו", אז מה הם עשו? הם החליטו שכל שטר שכותבים בין הצדדים חייבים לכתוב את שם ה' למעלה. לאחר זמן ראו שאנשים לא הקפידו לגנוז את השטרות, אז ב"ד הלך וביטל ועשה יום טוב על הביטול. מילא שיעשו יום טוב על התקנה! מדוע עשו על יום טוב על הביטול? כי התפקיד של ב"ד גם לבטל תקנות קודמות אם יש צורך, כדי לחבר תורה לחיים, ועל זה היום טוב, התפקיד החשוב הזה של חיבור תורה וחיים. ולכן מברכים וציונו לשמוע על דברי חכמים, "וצוונו" הזה שאני זוכה לשמוע להם ולחבר את התורה לחיים.
זה המהות של חנוכה. חנוכה הוא המאורע ההיסטורי הראשון אחרי שהתנ"ך נחתם. אין יותר נבואה, אין יותר את דבר ה', מתתיהו מרגיש צורך שהוא צריך לחפש את דבר ה' בעולם. הגר"א במשלי כותב: יש שתי תקופות- יש תקופה של "לאדם מערכי לב" ויש תקופה של "מה' מענה לשון". יש תקופה של נבואה, והנביא אומר על פי משפט הנבואה שורש נשמתך ומה תעשה, זה מה' מענה לשון. אבל תקופה הזו נסתיימה, וכעת לאדם מערכי לב, האדם עצמו צריך על פי התורה ערכיה והלכותיה לכלכל את מעשיו. זו התורה שבעל פה- לקחת את יסודות הנצח ולחבר אותם לחיים.
אם נסכם מדוע חז"ל קבעו את חנוכה? הבאנו הסבר ראשון, כדי לדבר על ויכוח בין ישראל ליוון, ולהביא את החשיבות של נשמה. וההסבר השני, הוא כי חנוכה היה הפעם הראשונה שלעם ישראל לא היתה נבואה, אין לו את השלב הזה ש"מה' מענה לשון", אבל יש לו את השלב של "לאדם מערכי לב". וזו התקופה שלנו, ולכן אנו חייבים ללכת בדרכם של החשמונאים, ואם כל אחד פה בישיבה ישאל את עצמו יום-יום שעה-שעה מה ה' רוצה ממני כעת, וזה יהיה עבודת ה' שלו ויחבר בישיבה בין תורה לחיים, אז הוא יזכה כל חייו לחבר בין תורה לחיים, וללכת בדרכם של בית דין של החשמונאים.
ה'שם משמואל' אומר, שהדבר הזה גם נמצא בפרשת השבוע שלנו. האחים מוכרים את יוסף, מקבלים עשרים כסף וכל אחד קונה מנעלים לרגליהם בשני כסף. אומר השם משמואל: מה הפשט שעד עכשיו לא היה צריך נעליים ופתאום אחרי שמוכרים את יוסף צריך נעליים? כי יוסף מסמל שאתה יכול להיות במצרים ועדיין עבודת ה' נמצאת בך כל הזמן. יש ניסיון עם אשת פוטיפר ודמות דיוקנו של אבא מול עיניו. אנחנו גם מברכים את כל ילדינו בכל שבת שיהיו כאפרים וכמנשה, למה דווקא כמותם? כי הם היו חלק ולא היו חלק. לא הושפעו. ויוסף מסמל את זה יותר מכולם, ולכן כשיוסף נמצא עם האחים אז כל האחים לא מושפעים לכן אפשר מגע ישיר עם הקרקע, ברגע שמוכרים את יוסף ויוסף לא נמצא צריך מנעלים, אי אפשר חיבור ישיר, דרוש הגנה.
יהי רצון שנזכה פה בבית המדרש שלנו, שלימוד התורה שלנו יהפך להיות עבודת ה', שייתן לנו את העוצמות הנפשיות כיוסף. הלוואי ונבין את שני המסרים האלה של חנוכה, את המסר של עבודת ה', הקשר לקב"ה, ונבין את התפקיד של תורה שבעל פה- חיבור בין תורה לחיים. ואם נקבל פה את שני הכלים האלו אז באמת נוכל למלא את שליחותנו בעולם של להיות מעורים בחברה ולרומם את החברה.
