שיחה לפר' תולדות - הילכו שניהם יחדיו
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור מחלוקת אידיאולוגית בין יצחק לרבקה
במרכז פרשתנו עומד סיפורם של יעקב ועשיו, יעקב איש תם יושב אוהלים, ומולו עשיו אחיו איש ציד איש שדה.
סיפור הפרשה מעלה תמיהות רבות:
איך יתכן שיצחק הצדיק אהב את עשיו, איש הציד, והעדיף אותו על פני יעקב? האם צדיק כמוהו לא יכול היה לנתח ולהבין את המציאות? ומדוע רבקה, שהבינה את טעותו של יצחק, אינה מנסה לשכנע את יצחק ולהעמידו על טעותו?זאת ועוד, מה פשר החשיבות שמיחס יצחק לציד ולמטעמים שעשיו מביא לו? איזו משמעות יש לברכה שמקבל מי שאינו אמור לקבלה? מדוע לאחר שמגלה יצחק אודות הטעות בברכה, הוא לא מתחרט, ומאשר את הברכה באומרו "גם ברוך יהיה"?
על כל השאלות הללו עונה המלבי"ם בהסבר אחד מקורי ומעניין:
כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה', והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלהיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה', ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע"י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה' א"א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת ה', וכמ"ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה' כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח"כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח"כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון ה' להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם (מלבי"ם בראשית כ"ז)
מדברי המלבי"ם עולה, כי למעשה יצחק הכיר היטב את בניו וידע שיעקב רוחני, צדיק, "יושב אהלים", ולעומתו עשיו איש "ארצי", והניח שיעקב כאיש רוחני אינו זקוק לברכה הגשמית. את הברכה הגשמית יצחק רצה לשמור לעשיו, על מנת ליצור מצב שבו יעקב עוסק בענייניו הרוחניים ללא כל טרדה, ועשיו נושא בעול הגשמי של הפרנסה והשלטון עבור יעקב כהסכם "יששכר וזבולון", או כדוגמת שבט לוי בתוך שאר שבטי ישראל. ובאופן זה גם יעקב יצליח וגם עשיו יתעלה במקום ליפול לתהומות.
"יישכר וזבולון" לעומת "ויתרוצצו הבנים"
ע"פ דברים אלה מתורצות כל התמיהות שהעלינו:
יצחק לא טעה בראיית המציאות ביחס לבניו, הטעות שלו הייתה בפרשנות, בהנחה שעשיו ישתמש בברכתו עבור אחיו, ולא יפנה אותה נגדו. ומובן גם מדוע רצה יצחק שיביא לו עשיו מטעמים ואהב את עשיו "כי ציד בפיו", שהרי רצה להיווכח, כיצד עשיו משתמש ביכולותיו לשימוש ותמיכה בצדיקים.
לעומת יצחק, רבקה היטיבה להבין את היחסים האמיתיים השוררים בין יעקב לעשיו. עוד מזמן הריונה חשה כי "ויתרוצצו הבנים בקרבה", וידעה כי האיבה בין יעקב לעשיו הינה עובדה מוגמרת שיש להתחשב בה.
מתוך הבנתה את היחס העוין בין בניה הבינה, שחלומו של יצחק שעשיו המחזיק בברכה הגשמית, מפרנס את יעקב העוסק בתורה מבלי כל צורך לדאוג לפרנסתו, אינו מציאותי. רבקה ידעה כי כדי שיעקב יוכל ללמוד תורה, הוא חייב לספק לעצמו את צרכיו הגשמיים, ולכן הוא חייב לקבל את הברכות הגשמיות במקום עשיו.
יצחק אינו הראשון שלמד מאשתו אודות בנו. אברהם אביו, איש החסד הגדול, שהכניס לביתו אנשים רבים, מתקשה לגרש את ישמעאל בנו שהרי אין הדבר עולה בקנה אחד עם אידיאולוגית החסד שלו. אך אף על פי כן הוא מגרש את ישמעאל כדברי שרה ולאחר ציווי ה' 'שמע בקולה'. שרה אומרת לאברהם לגרש את ישמעאל, ע"פ אותה יכולת הבחנה בסיסית ובריאה של אם שחשה מה מסוכן ומה טוב לבנה, עכשיו ולדורי דורות. את החוש הבסיסי והבריא הזה חשות דווקא האמהות ולא האבות אשר מכוח מידותיהם ובגלל מחשבות "לשם שמים"
הם מוכנים "להתעלם" מחסרונות בסיסיים של בניהם ישמעאל ועשיו. ומעשה אבות סימן לבנים....
ממלכת כהנים וגוי קדוש
מהסברו של המלבי"ם אנו לומדים גם מסר עקרוני חשוב. על אף החשיבות הרבה שקיימת ליעקב לו ולדורותיו, בלימוד תורה ללא כל טרדה, הדרך האידיאלית, היא שילוב של לימוד תורה וישיבת אוהלים עם הגשמיות, עם ניהול שלטון ועבודת אדמה. הקב"ה סייע ביד יעקב ליטול את הברכות וגילה בכך שרבקה צדקה! יעקב צריך לקבל גם את הברכה הגשמית. למרות האתגר והקשיים שכוללת ברכת הגשמיות, על לומדי התורה לדעת להתמודד גם איתה.
לפני מתן תורה אמר הקב"ה לעם ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". ממלכה היא המדינה, על כל אתגרי ניהוליה הגשמיים, והכהנים הם עובדי ה'. יצחק רצה שנהיה כהנים, מתוך חשש שניהול ה"ממלכה" יפגע באיכות ה"כהנים", אך הקב"ה בסיועה של רבקה, הכריע אחרת. "ממלכת" ואעפ"כ הם כהנים, גוי ואומה ומצליחים להיות קדושים.
מעשי אבות סימן לבנים
אחת מאבני היסוד בבנין החינוכי שלנו, היא האמונה ביכולתנו לחבר את התורה ומצוותיה עם כל מרחבי החיים ומעגלי העשייה- הפרטיים והציבוריים.
יחד עם זאת, אנו מודעים לעובדה שדבר שעבורנו הוא יסודי ומובן מאליו, אינו מקובל כלל על ציבורים רחבים אחרים. למעשה, נוצרה כעין ברית מוזרה בין שני ציבורים הנמצאים בשני קצוות מנוגדים. מן הצד אחד נמצא ציבור הנושא ברמה את דגל התורה, ומדבר בשם ה'. ציבור זה סבור שכל יציאה מכותלי בית המדרש היא שלילית ופסולה, וכל ניסיון לשלב בין חומר ורוח נועד לכישלון. מן העבר השני נמצא ציבור חילוני שהתורה (עדיין) אינה מדברת אליו כלל, ולכל היותר היא עבורו אמונה פנימית של אדם שאין לה כל קשר לחיי יום יום. אלו גם אלו אינם מאמינים כי ניתן לחיות חיים ארציים ע"פ התורה, שלא לדבר על האפשרות לנהל מדינה, צבא, כלכלה ופוליטיקה ע"פ ההלכה.(במאמר מוסגר ובנוגע לקבוצה הראשונה שציינו, נתקלים אנו אף בתופעות מחפירות הבאות כהקצנה לתפיסה זו. ראה קמפיין החרדקי"ם למשל, או מוסדות לימוד "איכותיים", שאינם מקבלים תלמידים מבתים שהוריהם חטאו בכך שהם נהנים מיגיע כפיהם..)
לעומת זאת, אנו מאמינים כי שילוב של חומר ורוח, שמים וארץ, היא משימה שניתנת לביצוע. נכון, זה מורכב ומאתגר, ואף על פי כן זה אפשרי.
האתגר שמציבה רבקה לדורות לכלל ולפרט
עלינו כצאצאי יעקב אבינו, לעמוד באתגר שמציבה הברכה הן במישור הלאומי הכללי והן במישור הפרטי האישי. כאומה עלינו לטפח ולהצמיח מתוכנו אנשי מעלה לומדי תורה, נושאי דגל שבט לוי, אשר כדברי הרמב"ם:
אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם (סוף הלכות שמיטה ויובל)
חלילה לאנשים הללו להתגאות ולהתנשא מעל שאר האומה. עליהם לפעול בתחושת שליחות ויעוד כמי שתפקידם להאיר לפני המחנה, מתוך אהבה, הערכה והוקרה לשאר העם המאפשרים להם להתמסר לענייני הרוח. מאידך, האומה כולה צריכה להבין את תרומתם הגדולה והחשובה, וחלילה להתייחס לשבט לוי כבטלנים שאינם מביאים תועלת. היחס הנכון הוא "ומקבלין דין מין דין ואמרין קדיש".
יש ללמוד תורה ולנהל חיים שעיקרם התורה, ומאידך, יש צורך להיענות לתביעותיה של המדינה, בהגנה עליה, בהשתתפות בעולמה הכלכלי והחברתי, במעגל העבודה שלה, בניהול השלטון שלה, בעבודת הכפיים ובחקלאות.
הדבר נכון בחיי האומה והוא אף מציב אתגר לכל אדם בחייו הפרטים,וכפי שפסק השולחן ערוך:
"אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו ע"ד קונו; ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו; וישא וייתן באמונה" (אורח חיים סימן קנו):
ישנו ערך חשוב למלאכה, לעבודה הגשמית, אך צריך שיהיה ברור שהתורה היא הקבע. מן הראוי לציין ש"קבע" אינו נמדד אך ורק במדד כמותי של מספר השעות אותם מקדיש אדם לתורה, אלא אף יותר מכך בשאלה היכן ליבו נתון, מהו המושא לשאיפותיו, והיכן "נדלקות לו העיניים". כדי שנוכל לעשות תורתנו קבע, עלינו להתמסר לתורה וללומדה היטב לפני שאנו נכנסים לעולם הגשמי, ממש כמו שיעקב אבינו הולך קודם לכן להתמלא בתורה בבית מדרשם של שם ועבר במשך ארבע עשרה שנה.
עלינו לדעת ליישם את שמלמד אותנו יעקב בפרשה, הן במישור הכללי והן במישור הפרטי. באופן כללי חשוב שנכיר בנחיצות של כלכלה לאומית מתפקדת, ושל חברה המנוהלת היטב שהסדר והביטחון בה נשמרים, ויחד עם זאת, לא נפחית בחשיבותם של מוסדות התורה ולומדיה. נטפח את המצוינים והמתאימים להיות נושאי דגל שבט לוי מתוך ראיה כללית לאומית.
גם באופן פרטי חשוב שנדע כולנו, כיצד כל אחד מאיתנו משלב בין שני הערכים, כיצד תורתנו תהיה קבע. לצורך כך, חשוב שכולנו נעשה כפי שעשה יעקב, נתמסר לתורה בתקופת לימודינו בישיבה, וכך נוכל להיות "ממלכת כוהנים". כך נוכל להוכיח שרבקה צדקה, שאנו כבני יעקב מסוגלים לעמוד באתגר, אנו מסוגלים להיות יושבי אהלים ולקבל מטל השמים ומשמני הארץ.
