פרשת וישב - כיצד נרומם את העולם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור המפרשים דנים בשאלה למה ספר בראשית מופיע כחלק מחמישה חומשי תורה, הרי תורה היא מלשון הוראה, ולכאורה חמישה חומשי תורה היו צריכים להתחיל ב "החודש הזה לכם", בפרטי ההלכות, מה לעשות בפועל.
התשובה הראשונה: שיטת הנצי"ב והרש"ר הירש, מלמדת אותנו שדרך ארץ קדמה לתורה, לכן ספר בראשית נקרא ספר הישר, ללמדנו כמה האבות היו ישרים. וז"ל הנצי"ב:
וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מ"מ היום עימם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. (העמק דבר פתיחה לספר בראשית)
אדם שאין לו מידות, גם אם הוא יעשה את כל המצוות, לא יוכל להתקשר לריבונו של עולם. לכן המידות ועבודת המידות הן הקדמה למצוות, כי המצוות צריכות להביא את האדם לקשר עם הבורא, אבל כתנאי מוקדם לקשר הזה הוא צריך להיות בעל מידות. הרב שמעון שקאפ בהקדמתו לספרו "שערי יושר" מסביר שזו הסיבה מדוע משה רבנו שבר את הלוחות – כי לפני כן לא היה עמל לתורה, בלוחות הראשונים אדם למד פעם אחת וזכר את זה לתמיד, וכשאין עמל לתורה אדם יכול לדעת המון תורה בלי להיות בעל מידות, אבל כשיש עמל לתורה, עמל התורה גורם לאדם להיות רוחני יותר, וממילא כשהוא נהיה אדם רוחני הוא גם נהיה בעל מידות ולכן משה רבנו שבר את הלוחות. לדעתו, חטא העגל נבע מקלקול המידות וחוסר אמונה ובטחון, ולכן דרוש עמל תורה להשרשת המידות ואמונה בה'.
הרב קוק והרב הוטנר מסבירים, שאם התורה הייתה מתחילה ישר ב"החודש הזה לכם", היינו מתחילים בציוויים, היית חושב שהתורה רחוקה מן האדם. הנה, צריך לצוות אותי, לא היית רואה את הציוויים כביטוי לאהבת ה', אלא היית אומר הפוך, כיוון שזה רחוק ממני, לכן נדרש הציווי. ספר בראשית בעצם מלמד על הקשר הנפשי שהיה לאבות עם ריבונו של עולם, ומתוך הקשר הזה אתה מגיע לציווי. שהרי אברהם יצחק ויעקב לא צוו ובכל זאת קיימו את כל התורה והאמינו בה' בכל מאודם.
כדי שנבין את הדברים, נקביל את הקשר בין ה' והאדם לקשר בין אשה ואשה (כפי שעושה הרמב"ם). בנישואים יש התחייבות ואחריות רבה הן של האיש והן של האשה, אבל כל החיובים האלה נובעים מתוך אהבת איש ואישה, והאהבה הזאת גורמת לחיובים. לכן בא ספר בראשית, כדי שהעיקר יהיה אהבת ה', ותהיה ההבנה שהקב"ה נמצא בתוכך, יש לך חלק א-לוה ממעל, אתה מלא ברוחניות, אתה מלא בקשר אל ה' עוד לפני הציווי המעשי, ובגלל הקשר הזה אתה עושה את המצוות.
"וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף". ומוסיף בפרקי דר"א: "ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף וכל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם". כלומר, אחי יוסף ויוסף – עד המכירה לא היה להם נעליים ולאחר המכירה אחי יוסף קנו כל אחד לעצמו זוג נעליים. והדברים כמובן דורשים ביאור גדול; מדוע לא צריך נעליים קודם, ומדוע לאחר המכירה הם זקוקים לנעליים? יוסף מסמל את האדם שאינו מושפע כלל מהחברה שמסביבו. "הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו" (רש"י שמות א ה), הוא יוסף שבמצרים, עם כל הטומאה, מחנך את בניו כאפרים וכמנשה. זו הסיבה למה דווקא אפרים ומנשה נבחרו להיות אלו שעליהם האבא מברך בליל שבת.
מסביר השם משמואל: כל הרעיון של מנעליים הוא שיהיה משהו חוצץ בין העולם לביני, ולכן בסנה שהוא מקום קדוש משה מתבקש "של נעליך מעל רגליך". יוסף היה במדרגת קדושה כזאת שהוא לא היה זקוק לנעליים, הוא לא היה זקוק למשהו שיחצוץ בינו לבין העולם, כיוון שהעולם לא השפיע עליו, אלא להפך – כל עוד אחיו היו איתו, הוא השפיע על האחים שגם הם לא יצטרכו נעליים. לכן ברגע שמכרו אותו היו זקוקים לנעליים כי הרגישו שלא יוכלו להתמודד ויהיו מושפעים מן העולם, ולכן קנו נעלים כחוצץ ושומר עליהם.
יוסף הממשיך את דרך אביו, קנה את אהבת ה' בשלמות, הוא מצליח להתמודד עם העולם בלי המנעליים. האחים, כשנמצאים איתו, גם כן מצליחים את הדבר הזה. אבל ברגע שהם מוכרים אותו, הם מרגישים שהם זקוקים לסעד.
אפשר לללמוד מהפרשה הזאת שני דברים: אחד, שכדי לרומם ולקדם את העולם צריך לקנות תורה שתהיה פנימית בתוכנו כמו יוסף הצדיק. ולכן אחד הדברים שצריכים להשקיע בו הוא הרבה מאמץ בישיבה והרבה מאמץ כשאנחנו נמצאים מחוץ לישיבה זה לקנות תורה. עבודת ה' ולימוד תורה צריכים לינוק מבית המדרש, אך הם צריכים להיות טבועים בתוכנו על מנת שיתפרצו ויהיו עימנו בכל חיינו גם מחוץ לכותלי בית המדרש. בחור הרוצה לדעת כמה תורה קנה, יבדוק כיצד הוא חי חיי תורה מחוץ לבית המדרש. יוסף נמצא במצרים, אבל הוא מסמל יותר מכל את השלמות, שלא זקוק לנעליים. ודבר נוסף שאנחנו לומדים מהשם משמואל הזה, זה הרעיון הזה שכשאדם מרגיש שהוא זקוק לסעד ותמיכה, זה בסדר לקבל תמיכה כדי לשמור על הרמה הרוחנית. כל בחור צריך לדעת לפעול באיזון בין פתיחות לעולם ובין סגירות לעולם. הוא צריך לדעת במה הוא יכול להתמודד, ואף לרומם את העולם, ובמה לא. ולפי זה ליצור לעצמו את האיזון בין פתיחות וסגירות.
יש שתי מימרות שכולם דנים על הקשר ביניהם:
אמר רב כהנא דרש ר' נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום: נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה - דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב +בראשית לז+ והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים אלא מה תלמוד לומר אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו )שבת כא: כב.)
אומר הבראשית רבה
והבור רק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.. א"ר אחא בור רק נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים, אין בו דברי תורה שנמשלו למים, היך מה דאת אמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים (פ"ד, ט"ז)
כלומר המדרש מלמד אותנו שאין אמצע, או שיש תורה או שיש טומאה.
המהר"ל אומר שזו מעלתם של ישראל – דווקא בגלל כוח המעלה שיש להם את הנשמה הא-לוהית, לכן ברגע שהנשמה הזו מרגישה שאינה ממצה את עצמה, האדם יכול לרדת מטה מטה. המהר"ל מסביר לאור זאת את הגמ' על רבי יוחנן:
ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה (כתובות סו:)
שואל המהר"ל מזה אשריכם ישראל שאומר רבי יוחנן בן זכאי לגבי מסירת ישראל לבהמתן של אומה שפלה, הרי יש כאן חילול ה' ומה שייך הביטוי אשריכם ישראל? אלא עונה המהר"ל:
"כי אשר הם נמסרים ביד אומה שפילה הוא נמשך אחר מדריגתן, מפני שמעלת ישראל מעלה נבדלת אלוקית ואין חסרון שייך במעלה נבדלת. והמעלה הזאת, דבר עצמי להם. וכאשר אין להם המעלה האלוקית שהוא עצמי להם, לכך הם בטלים לגמרי, ואינם נמצאים.
לכך כאשר ישראל אינם עושים רצונו של מקום ונמשך להם ביטול עצמם – הוא המעלה האלוקית – הרי יגיע להם הביטול לגמרי. ולכך נמסרין ביד אומה שפילה וביד בהמתן, שבזה, כאילו אין להם מציאות נחשבים.
בחור ישיבה צריך לדעת, שדווקא בגלל שנמצאים במקום תורה אוטומטית הציפיות עולות, ואם הוא לא מגיע לציפיות ירד רבות מתוך תסכול ומרירות.לפני שאדם לומד בישיבה הוא מצפה מעצמו פחות, אך כאשר הוא זוכה ב"ה ללמוד בישיבה, רמת הציפיות עולה, וחשוב לעמוד ולחיות בציפיות אלו.
זו הכוונה של "הבור ריק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו". מתוך הסגולה של עם ישראל, מתוך חלק אלוה ממעל, מבינים שאם יש טומאה אז אין קדושה. לאור זאת נבין את הקשר בין המימרות, שהרי המימרא השניה עוסקת בחג החנוכה. הרב הוטנר מסביר, שכל המאבק של יוון עם ישראל בחנוכה היה סביב השאלה של סגולתן של עם ישראל. מה שהפריע ליוון זה לא קיום המצות, מה שהפריע ליוון זה עם ישראל שטוען שהוא עם סגולה, שהוא קרוב אל ה' יותר מהגוים. זה הקשר בין שתי המימרות, כי שתי המימרות מדברות על סגולתן של עם ישראל. אדם צריך לדעת שהוא בן של הקב"ה, ויחסו לה' כיחס בן לאביו, ואם הוא מרגיש שה' נמצא בתוכו, אז הוא יקנה תורה ויוכל לרומם את העולם ולקדש את החומר. אחד הביטוים המעשיים לקשר עם ה' הוא כאשר לאדם יש שאלות והתלבטויות בחיים.הדבר הראשון שאדם צריך לחשוב עליו זה, שאם הוא ירים טלפון לקב"ה מה הוא היה אומר בבחינת: "מה ה' אלוקיך דורש מעימך".
ואני מבקש לסיים בסיפור. סיפר הגרי"ז בשם אביו ר' חיים: נפוליאון יצא וכבש את רוסיה וליטא. אחרי שכבש את רוסיה, אצילי רוסיה ערכו לו מסיבה גדולה. האצילים דיברו והחניפו לנפוליאון , ונפוליאון ישב שם והרגיש כל הזמן שהדברים נאמרים מתוך צביעות לא מתוך אמת. לפתע נפוליאון שואל איך זה שלא הזמנתם את הרב היהודי, והאצילים היו כולם בהלם. אמר להם נפוליאון אני דורש שתביאו את הרב היהודי מיד עם עגלה. הרב הגיע ודרש במסיבת האצילים והביא את הפס' מפרשתינו:
בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ ... כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ - אלהין תדכרנני עמך - כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה (בראשית מ, יג-יד ואונקלוס)
ושאל הרב: מה פירוש המילים שהוא אומר פה לשר "כי אם זכרתני"?
יוסף אמר לשר המשקים- מדוע בכלל הגעת לכלא? כרגיל שר שמתרשל במעט בתפקידו ונמצא זבוב בכוס המלך, לא נענש בצורה כזאת, ואם כבר נענשת, אז מדוע פתאום פרעה משחרר אותך פתאום? אלא כל הסיבה שהגעת לכלא זה כדי שתזכרני לפרעה ותשחרר אותי, וזה הלשון "כי אם זכרתני"- זו השליחות שלך.
ואז מסביר הרב לנפוליאון מה השליחות שלו, וכך אומר לו:
אדוני הקיסר, כולם יודעים ומעריכים את כישוריך הצבאיים. הכל מכירים ומוקירים את תבונתך. רבים אף מהללים את נאורותך. ברם, הרשה לי אדוני הקיסר לומר בפניך דברים כנים: על אף זאת, ברי וניכר, שניצחונותיך העקביים, כיבושיך הנאדרים, הם מעבר לכושר צליחת תבונת אנוש. מאמציך מוכתרים בהצלחה על טבעית. הרבה מעבר ליכולת כישורי אנוש. אין ספק אם כן, שהנך משמש שליח, שלוחה של ההשגחה. ההשגחה התוותה לך כאן יעד גדול. ויורשה לפרוק כאן את אשר בליבי. איני נביא, אבל בן אני לאומת הנביאים. ותחושה בהירה אומרת לי, מהו אותו יעד לו נבחרת. אומתינו, אומה ממושכת וממורטת בין העמים. חלקנו משך דורות עבר סבל רב, רב מנשוא. המעמד הנוכחי שנקראתי לו של מדעתי, אינו מרשה לי לפרט. והריני נסמך על מאמר החכם: "המפורסמות, אינן צריכות ראיה". לדידי אין ספק, שעל כן ההשגחה מסייעת לך בדרכך, כי היא ייעדה לך משימה שגיבה בעניין. תפקידך אדוני המלך – פקידה שלא תוכל להימלט ממנה- הוא לבטל בהחלטיות את אפלייתנו, ולהפקיע את כוח רודפינו חינם, ולחוקק לנו תחוקת שוויון וסובלנות.
המיוחד בסיפור זה, שרב מגיע למסיבה בהפתעה ולא מחניף לנפוליאון, אלא מבהיר לו שכל נצחונותיו נובעים משליחות הבורא, וזאת מכיון שהרב עצמו חי בשליחות.
כדי לרומם את העולם, גם אנו צריכים להרגיש שכל חיינו כאן בעולם היא שליחות לרומם העולם, וכל אחד צריך לבדוק במה הוא יכול לרומם את העולם.
