פרשת תולדות - כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון מושיעים
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור ישמעאל ועשיו – מאז ועד היום
לדאבוננו, עם ישראל הביא לקבורה ארבעה קדושים הי"ד שנרצחו ע"י בני עוולה, כשהם עטופים בטלית ועטורים בתפילין. שוב נתגלתה מהותו של ישמעאל - "פרא אדם"- קודם כל "פרא" ורק אח"כ, אם בכלל, "אדם". מי שיכול להיכנס בשם האלוקים (אללה אכבר) ולהרוג מתפללים בשעת תפילתם, הוא פרא ולא אדם.
פרשיות השבוע מפגישות אותנו עם דמותם של ישמעאל ועשיו. צאצאיהם וממשיכי דרכם במהלך ההיסטוריה הינם המוסלמים והנוצרים, איתם יש לעם ישראל חשבון ארוך בן אלפיים שנה, מאז ועד ימינו אלה. והנה בסוף הפרשה מוצאים אנו שנוצר קשר משפחתי, ישמעאל ועשיו הפכו למחותנים וקמה כעין ברית בין עשיו לישמעאל:
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית כח ט)
על כך אנו מתפללים בפיוט: "כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון מושיעים".
במקביל, מאז שקמה מדינית ישראל, נוצרה ברית לא קדושה בין הערבים והנוצרים נגד מדינת ישראל. אנו רואים בעיננו יום יום את השנאה הבלתי נתפסת, ואת הצביעות המוצאת את ביטויה בתקשורת העולמות ובמסדרונות האו"ם. אנו נתקלים באנטישמיות עולמית גואה במקביל להסתה איסלמית ארסית, המתודלקת לעיתים קרובות גם בדמיון מזרחי מפותח.
כי מדינת ישראל של היום היא המייצגת את דמותו ההיסטורית של יעקב. דווקא התנהגותם של אויבינו היא המוכיחה לנו שמדינת ישראל איננה סתם מדינה, אלא היא גם מייצגת רוחנית את עם ישראל לדורותיו.
יעקב ועשיו – הדס ועיצבונית
והנה רואים אנו שדווקא האמהות הקדושות נתברכו בחושים בריאים-נבואיים, לחוש בסכנות המרחפות על עם ישראל. שרה היא שאמרה לאברהם: "גרש את בן האמה הזאת, כי לא יירש עם בני עם יצחק", ורבקה, בניגוד ליצחק, היא זאת שמכירה בסכנה הטמונה בעשיו והיא המבחינה בדמותו השלילית.
ישנו מדרש מפורסם שהרש"ר הירש זצ"ל מפיק ממנו לקח גדול, אך לענ"ד כוונת המדרש שונה לגמרי:
ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועיצבונית (מין קוץ) שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים (בראשית רבה תולדות פרשה סג)
הרש"ר הירש אומר שהמדרש בא בתביעה כנגד יצחק ורבקה, משום שהם לא פעלו ע"פ הכלל החינוכי של: "חנוך לנער ע"פ דרכו". כלל זה אומר, שכל הורה ומחנך צריך להתבונן בבנים ובתלמידים, ורק אז להנחות ולהדריך כל אחד ואחד לפי אופיו וכשרונותיו בהתאם ליכולתיו. יצחק ורבקה שגו בכך, ששלחו גם את עשיו וגם את יעקב לאותו בית ספר, העניקו להם את אותו חינוך, כאשר ע"פ האמת עשיו היה זקוק להכוונה אחרת, שהרי הוא איננו כאחיו "יושב אהלים", אלא, איש שדה, היפראקטיבי הזקוק למסגרות אחרות בהם ימצא את יעודו. עד כאן תוכן דבריו.
והנה עקרונית וחינוכית, וודאי צודק הרש"ר הירש, וזוהי הנחיה אמיתית והכרחית לכל הורה ומחנך הנמצא בתוך המחנה פנימה. אמנם, ביחס למקור עליו מסתמך הרש"ר, נראה לענ"ד שכוונת המדרש הפוכה לגמרי. יעקב ועשיו אינם סתם עוד שני אחים בתוך המשפחה. יעקב ועשיו הם בחינת טוב ורע, הם הדס ועיצבונית. האחד לעולם יתן את ריחו הטוב, והשני לעולם יגדל קוצים. הם נפרדים מן הבטן, זה שואף לבתי מדרשות, וזה לבתי עובדי גילולים. כאן לא ישפיע, לא טיפול מסוג כזה, ולא השגחה וטיפוח מסוג אחר. ההדס יישאר הדס, והקוץ יישאר קוץ. ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ועשיו גם אם נידמה לנו שהנה הוא הולך ומשתפר באה המציאות וטופחת על פנינו."הלכה- עשיו שונא ליעקב".
ובדיוק כך גם ביחס לישמעאל. לעולם יישאר הוא "פרא אדם", גם אם ננסה ללמד אותו נימוסים והליכות, דמוקרטיה ותרבות.
איש כברכתו
אכן בוודאי, בכל מה שקשור לתוך הבית פנימה, דברי הרש"ר הירש הם אמת לאמיתה. המסר החינוכי שבדבריו אמור להיות נר לרגלי כל הורה ומחנך. יתירה מזו, הדברים הללו צריכים לחלחל גם למימד הכללי והציבורי, ולהתוות לנו את הדרך כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כאשר יעקב בירך את השבטים "איש כברכתו",הוא לא רק בירך, הוא גם הדריך את כל אחד מהשבטים לפתח את סגולותיו ולתרום את תרומתו היחודית למען כלל ישראל. יהודה אמור לפתח את כשרון המנהיגות שבו למען עם ישראל, ויששכר את כח התורה שבו, זבולון יתרום את כשרונו בתחום הכלכלי, אחרים בתחום הצבאי המדיני והחקלאי . כך כל שבט ושבט ייפתח את כוחותיו וסגולותיו, ויתרום את חלקו המיוחד לעם ישראל כולו. השוני הקיים בין השבטים אינו מקרה ואיננו תקלה, אלא כך ראוי לכתחילה. זאת על מנת, שריבוי הגוונים, ומכלול כל אוסף הכוחות והסגולות, וכל המגוון המבורך של התכונות והכישרונות, כולם יחדיו ישלימו את התמונה המלאה.
ממלכת כהנים וגוי קדוש
והנה המלבי"ם מבאר שכאן טמון הפשר והסוד לפרשה שרבו בה התמיהות, "פרשת גניבת הברכות". לדבריו, גם יצחק וגם רבקה הכירו היטב את תכונות בניהם, וידעו כי יעקב הוא לבדו ראוי להמשיך את דרך האבות - דרך ה'.
אלא שיצחק סבר שדווקא בגלל מעלתו הרוחנית של יעקב – איש תם יושב אהלים – ראוי לו שלא להתעסק בעניינים ארציים וחומריים. את כל אלו, חשב יצחק, יש להשאיר בידי עשיו בתקווה שיעמוד לצידו של יעקב ויכלכלהו , דוגמת יששכר וזבולון. אך רבקה ידעה, כי חייבים לתת ליעקב עצמו גם את ברכת השמים וגם את ברכת הארץ. אסור בשום פנים להשאיר את העניינים החומריים לעשיו ולסמוך עליו. הכל צריך להינתן בידי יעקב, והוא ינתב את דרכו בשילוב המיוחד הזה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". והנה הקב"ה "פסק" כרבקה אימנו, ואף יצחק הכיר בכך בסופו של דבר באומרו "גם ברוך יהיה".
לדאבוננו, חשנו על בשרנו במשך 2000 שנה, מה קורה כאשר אין לנו ארץ, מדינה, צבא, וכלכלה משלנו. ההיסטוריה הוכיחה עד כמה צדקה רבקה!
הישיבה למצויינים ע"ש שם ועבר
והנה, יעקב אשר עד עתה היה איש תם יושב אהלים, יוצא לדרך חדשה המתחילה בחלום של "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".
ואכן, זהו האתגר המונח מעתה ואילך לפתחו של עם ישראל. ופירושו של דבר, להיות מונח היטב עם שני רגלים באדמה- "סולם מוצב ארצה" – אך יחד עם זאת, מחובר גבוה לעניינים הרוחניים – "וראשו מגיע השמימה"
אמנם זהו אתגר גדול ומורכב, כי החיים הגשמיים שוחקים ומעמידים את האדם בכל יום בנסיונות גדולים. יעקב אבינו בדרכו לחרן מתעכב י"ד שנה בבית מדרשו של שם ועבר. מסתבר כי אע"פ שגם עד עכשיו היה יעקב יושב אהלים, זקוק הוא להכנה מיוחדת על מנת שיוכל להתמודד עם האתגרים המרובים והמגוונים שבחרן ובבית לבן. כנראה, בישיבת שם ועבר לימדו את התורה המיוחדת הזאת, איך להיות מוצב בארץ והראש בשמים. דברים אלה נוגעים במיוחד אלינו, אל הציבור שלנו אשר לקח על עצמו את המשימה החשובה והמאתגרת הזו של "בכל דרכיך דעהו". הציבור שלנו מבקש לתרום לעם ישראל ולמדינת ישראל בכל התחומים ולהיות נוכח בכל מרחבי העשייה, בצבא ובכלכלה, במדע ועסקים, בחקלאות ובנין. דווקא משום כך, צריכים אנו לזכור, כי להצליח ולהתמודד עם אתגר הגדול הזה, זקוקים אנו לעוצמות גדולות ומיוחדות של תורה, בין שהיא תורת איש תם יושב אוהלים, ובין שהיא אותה תורה המייחדת את בית מדרשם של שם ועבר. רק כך יוכל הסולם שלנו להיות מוצב איתן בארץ, וראשו יגיע גבוה השמימה.
