פרשת וירא: יצחק וישמעאל והר הבית
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור ראשיתו של המאבק על הר הבית
בעת האחרונה, עלתה לכותרות סוגיית הר הבית והמאבק על השליטה בו. בימים אלו אף החריף מאבק זה, ונהפך לאחד מסמלי ההתגוששות בינינו לבין בני ישמעאל על הארץ. בכל מפגש עם סוגיה רבת שנים ורגישה מעין זו, כדאי לנסות ולמצוא את שורשי הדבר, שכן כשעומדים על השורש, קל יותר להתמודד עם ה"ענפים". בפרשתנו, פרשת "וירא", נעוץ שורש מחלוקתינו עם בני ישמעאל. מלבד תיאור יחסי בני אברהם ושרה עם ישמעאל, יש בה מפגש מפורש ראשון עם הר המוריה-הר הבית. אולי נוכל גם ללמוד אודות אופן הפעולה במאבקנו על הריבונות שם.
בפרשתינו, בראשית סיפור העקדה, הקב"ה אומר לאברהם:
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:"(בראשית כ"ב ב)
ארץ המוריה, הר המוריה, הוא המקום שבו בעתיד ייבנה בית המקדש, והמזבח אף עתיד להיות במקום המדויק בו נעקד יצחק. וז"ל הרמב"ם:
המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה.... ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק( רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב)
המניע לעקדה ובעקבותיו פגישתנו עם הר הבית, גם הוא מתחיל מהמתח שבין יצחק וישמעאל, וז"ל רשי"י:
אחר הדברים האלה - אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן שלש עשרה שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני? אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב (רש"י שם)
א"כ, במעשה העקדה שבהר המוריה עתיד להתברר מהי
מסירות נפש אמיתית, מה בין יצחק לישמעאל. אך זוהי רק ההתחלה. בהמשך אף מתברר שלישמעאל "אין מה לחפש" בהר המוריה ועליו להשאר הרחק מאחור.
עם הדומה לחמור
לפי המסורת ישמעאל הוא אחד משני הנערים המלווים את אברהם ויצחק בדרכם לעקדה (ויקח את שני נעריו איתו – אלו ישמעאל ואליעזר). והנה הם מתקרבים להר המוריה וכך מתארים חז"ל:
ראה (אברהם) ענן קשור על גב ההר. א"ל, בני רואה אתה מה שאני רואה? אמר ליה הן! מה אתה רואה אמר ליה ענן קשור על גב ההר אני רואה אמר לישמעאל ולאליעזר רואים אתם כלום אמרו ליה לאו א"ל הואיל ואינכם רואים כלום וחמור זה אינו רואה שבו לכם פה עם החמור עם הדומים לחמור (ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ (
אברהם ויצחק מזהים את השכינה השרויה על ההר. אבל עבור ישמעאל זהו הר ככל ההרים. הוא רואה רק את החומר, את החיצוניות, ולא את התוכן הפנימי המהותי – עם הדומה לחמור. לכן על ישמעאל נגזר שלא לעלות אל ההר ועליו להישאר הרחק מאחור.
מעשים חיצונים נטולי תוכן רוחני משמעותי זו הנקודה המאפיינת את ישמעאל.
הזוהר (פרשת וארא) מיצר מאד על דברי אברהם אבינו שאמר לקב"ה "לו ישמעאל יחיה לפניך". הזוהר שם בדברים מופלאים אף מתייחס לזכות מעשה המילה של ישמעאל, אך קורא אותה "מילה ריקנית", שבעקבותיה תהיה שליטה לבני ישמעאל על ארץ ישראל, אך ורק בזמן שהיא ריקנית. "מילה ריקנית" מבטאת מעשה נטול פנימיות, מעשה חיצוני שלא משפיע פנימה על נפשו של עושה המעשה. כאשר אנו נימולים אנו מבצעים תיקון גוף ונפש. אנו נכנסים בברית עם ריבונו של עולם. לעומת זאת, כאשר בני ישמעאל נימולים, הם עושים מעשה חיצוני גרידא. דבר זה מאפיין אף את "מסירות הנפש" כביכול של ישמעאל. כאשר אברהם ויצחק מוסרים את נפשם אזי מסירות הנפש היא עניין פנימי, היא נבחנת
בהתבטלות לה' מתוך רצון להיות טובים ומוסרים יותר, להידבק בהקב"ה שהוא מקור הטוב. לעומת זאת, כאשר צאצאי ישמעאל-מחבלים מתאבדים, מנסים לרצוח ולהרוג ובפיהם צעקת "אללה אכבר", מתברר כי הם נושאים את שם ה' לשוא. הכל ריקני ולא מגיע אל הנפש פנימה.
אברהם ושרה – חסדי אב מול רגשות אם
בפרשתינו מתואר כי כאשר שרה רואה את בן הגר המצרית מצחק, היא אומרת לאברהם: "גרש את בן האמה הזאת...", אך אברהם חושש לגרשו. ניתן להבין זאת, אברהם אבינו שמסמל את מידת החסד, קורא לכל העולם לארח אנשים ומתפלל על סדום, ודאי שירחם על ישמעאל וירצה לגמול גם לו חסד. אבל שרה אומרת לו בבירור "כי לא יירש!", "גרש!", והקב"ה משלים את התמונה ומצווה את אברהם: "כל אשר תאמר לך שרה, שמע בקולה". העובדה שאברהם שמע בקולה היא מהותית, היא קובעת גורל ועתיד. היא הכריעה בצומת של המשכיותו של אברהם.
פעמים רבות, בשיחות עם אנשי שמאל, ניתן לשמוע מהם טענות, שעל פניו נשמעות צודקות, ונגזרות ממידה בסיסית של מוסר הנשמעות מצאצאי אברהם אבינו איש החסד. אבל עלינו לזכור כי העימות שלנו הוא עם בניו של ישמעאל. בעימות מעין זה אנו ניצבים בפני השאלה "או אנחנו או הם". אלה מקרים בהם צריך לעצור את התפשטות מידת החסד מעבר לגבולותיה, ולהזדהות עם האינסטינקטים הטבעיים של אמא החשה בסכנה המרחפת על בניה, עם רגשותיה של אימנו שרה התובעת "גרש את בן האמה הזאת כי לא יירש עם בני עם יצחק".
כאשר אברהם שולח את ישמעאל ואת הגר הוא נותן להם לחם ומים. על כך שואל הרמב"ן, כי אברהם אבינו היה עשיר גדול, והיה יכול לתת להם הרבה יותר מזה, ומדוע לא עשה זאת. רבנו בחיי עונה על כך בדברים מדהימים הנשמעים כדברי נבואה ממש. וז"ל:
כי מה שגרש אותו בלחם ומים שיכלול ענין אחר, והוא שאברהם ראה במראה הנבואה שעתידים בניו להשתעבד תחת ידי ישמעאל, וכי ישנאו אותם שנאה גדולה שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל, וע"כ התנהג אברהם עמו כמו שראוי להתנהג עם השונא ונתן לו לחם ומים, הוא שכתוב: (משלי כה, כא) "אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים". (בראשית כא יד)
לפי דבריו, במעשה אברהם אמנם יש נתינה, אבל אפילו הנתינה הזאת נובעת מהעובדה שגם אברהם הבין עם מי הוא מתמודד, וכלשונו של רבנו בחיי, "שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל". כשזה נוגע לגורלו של עם ישראל, עלינו לחוש את מה שאמא מרגישה, את מה ששרה הרגישה, זה או אנחנו או הם - "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". אל לנו להתרגש מ'עבודת ה'' שלהם. הכל ריקני חיצוני שלא נוגע ולא פוגע בנפש פנימה. כאשר אנו רואים את ההתנהגות של המוסלמים אחד עם השני, וכיצד השיעים והסונים הורגים אחד את השני בצורות הכי ברוטאליות, אנו מבינים שהקריאה 'אללה אכבר' היא לא יותר ממכשיר לעריפת ראשי אנשים. אכן כרגע אנו מנועים הלכתית לעלות להר הבית, אבל זה לא נוגע להכרה המוחלטת בריבונותנו על הר הבית. הפעילות הנדרשת צריכה להיות דווקא בכיוון זה ש"עם הדומה לחמור" יישאר מרחוק.
גם ה'שפת אמת' עומד על הבעייתיות במידת חסד הפורצת גבולות, והוא אף מקשר זאת ונותן משמעות חדשה ל"אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם", ומסביר:
כי הנה אברהם אבינו ע"ה היה איש חסד והמשיך החסדים לכל העולם ורצה לקרב כל הברואים אבל התחיל להתפשט החסד יותר מדאי לכן אחר שכרת ברית עם אבימלך האלקים נסה דאיתא מדת החסד הוא להתפשט ומדת הגבורה להרים לשורשה כמו שכתוב בזוהר הקדוש... ע"ש וכאן האלקים נסה והרים את אברהם לעצור רוב החסד ולעכבו במדת הדין זהו שכתוב במדרש נתת ליראיך נס ... ולכן באשר נעצב אברהם בשליחות ישמעאל השיב לו הקב"ה "ביצחק יקרא לך זרע" פירוש מדת החסד שלך צריך עוד להתברר ביצחק ומזה יצא יעקב שהוא החסד באמת (שפת אמת תרנח)
לעיתים אנו זקוקים בעל כרחינו לעצור את התפשטות מידת החסד ולבררה היטב היטב, כך שלא תפגע בבני ישראל.
ויירש זרעך – ויתברכו בזרעך
בסוף פרשת העקידה, הקב"ה מבטיח לאברהם הבטחה כפולה, ואומר:
"כי הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ויירש זרעך את שער אויביו, ויתברכו בזרעך כל גויי הארץ".(בראשית כב יז)
בדברים אלה יש לכאורה סתירה, איך מסתדר "יירש זרעך את שער אויביו" יחד עם "ויתברכו בזרעך כל גויי הארץ"? עונה על כך ה'משך חכמה' בדברים מופלאים, המתייחסים ישירות לסוגיית מוסר המלחמה הישראלי, וז"ל:
הנה האכזריות הוא מדה נשחתה, והיא מחלה המתדבקת. כי אם יעשה האדם זה פעם אחת, יקנה בו המדה הפחותה הזאת, ויהי כחיתו טרף להשחית ולחבל גם לבלי תועלת... ואף אם עושה האדם דין ומשפט במקום המועיל, אבל אין דרך בני אדם להתברך בו. אמנם עכשיו שאברהם השתמש במדת האכזריות לשחוט את בנו יחידו הנולד לו לזקנותו - אשר הוא נגד הטבע - ולא כוון רק לקיים רצון השם יתברך, ולפרסם אלקותו, לכן מעתה "ירש זרעך את שער אויביו", שמעתה נתונים העמים הנשחתים - הם ה - ז' אומות שבארץ ישראל, שנאמר עליהם "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז), ואסור לחמול אף על עולל ויונק - שלזה צריך אכזריות לכאורה. ובכל זאת אני יודע כי "והתברכו בזרעך (כל גויי הארץ)", שלא יכוונו בהאכזריות רק לקיים מצות השם יתברך (בראשית כב)
ונסיים בתשובתו של הרב קוק ב"עולת ראיה":
הופעת ישראל בעולם בראשונה בצדו הגלוי, בתור עם בין העמים, עם מוקף משונאים, החפצים לבלעו, והוא מתגבר ומנצח אותם, זאת היא תכונת הברכה הגלויה בישראל. אבל כל זה רק מעבר והכנה לעתיד הגדול, אשר אור ד' הגנוז יתגלה על ישראל, וכל העמים יכירו כי לא עם פשוט בין עמי העולם הוא ישראל, אלא הופעת דבר ד' באנושיות ובכל ההויה, אז בהתגלותה של ההערכה הפנימית של כנסת ישראל ההולכת ונמשכת מתוך האור הפנימי הצפון, שנגמר בשולו, וערכו המשוכלל, בנסיון המקודש הנשגב הזה. לעומת שני ערכים אלה, החצון והפנימי, יבאו בזמנים שונים,בתחלה התכן הגלוי,וירש זרעך את שער אויביו אבל באחרונה הצורה הפנימית תתגבר, ותצא ממחבואה לאור עולם לעיני כל גויים, ויתברר לכל שאי אפשר שימצאו אויבים לגוי, שהוא נושא בתוכו ברכה לכל עמי התבל, ואז יתברכו בזרעך כל גויי הארץ.
אכן בשלב ראשון בעל כורחינו זקוקים אנו לברכת "ויירש זרעך את שער אויביו" אך מובטח לנו כי יבוא יום ויתברכו בנו "כל גויי הארץ". נתפלל שנזכה לראות זאת בעייננו במהרה.
