ברכת הפת (סימנים קנח, קסז)

חז"ל החשיבו את הפת מאד מפני שהיא סועדת את הלב, כמו שנאמר (תהילים קד): "ולחם לבב אנוש יסעד", על כן קבעו ברכה מיוחדת על אכילתה – "המוציא לחם מן הארץ" (גר"ז קסז א).

 

סדר בציעת הפת והברכה

·        כמות האכילה לברכת המוציא:

שו"ע קסח, ט ומ”ב שם                                                                                                                                                                                                                                     

·        כמות האכילה לנטילת ידים וברכה על הנטילה[1]:

שו"ע קנח, ב-ג                                                                                                                                                                                                                                                  

מ”ב ס"ק ט-י (שים לב להכרעת המ”ב למעשה)[2]                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

בילקוט יוסף (קנח, ד) פסק כשו"ע. והוסיף שהמחמיר ליטול בלא ברכה גם לפחות מכזית תבוא עליו ברכה. ויש מחמירים ליטול בלא ברכה אף בשיעור של 19 גר'[3].

שעה"צ ס"ק ט בשיטת הגר"א (וכן פסקו הרב אלישיב שליט"א והאג"מ ח"ד מא)                                                                                                                                                   

·        דרך בציעת הפת:

שו"ע קסז, א ומ”ב ס"ק ד-ז                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   

לחמניות: ביה"ל ד"ה 'וצריך לחתוך מעט'                                                                                                                                                                                                           

פורס פרוסה מכיכר לחם שנחתך כבר: מ”ב ס"ק ה ע"פ המג"א                                                                                                                                                                             

בשבת: רמ"א שם ומ”ב ס"ק י                                                                                                                                                                                                                            

ובסי' רעד במ"ב (ס"ק ה) הביא את מנהג המדקדקים לרשום בסכין קודם ברכה.

גודל הפרוסה בשבת ובחול: שו"ע כאן (וכ"כ בסימן רעד, ב)                                                                                                                                                                                                                                                                                                                     

בספר וזאת הברכה כתב שבזה"ז שרגילים לחתוך פרוסות גדולות יותר מכביצה, אם יחתוך בגודל כזה אינו נראה כרעבתנות, שכן דרך העולם.

·        הפסק בין הברכה לאכילה:

מה נחשב להפסק: שו"ע קסז, ו מ”ב ס"ק לד                                                                                                                                                                                                       

אם הפסיק בין אכילה לבליעה: מ”ב ס"ק לה, שעה"צ ס"ק ל,  ביה"ל ד"ה 'ולא ישיח'

בילקוט יוסף (קסז ו-ז) פסק שלכתחילה אין להפסיק בין אכילה לבליעה ואם דיבר בעודו לועס אין צריך לחזור. ולענות לקדיש וקדושה מותר אף לכתחילה.

כמה צריך לאכול בכדי שיהיה רשאי להפסיק: מ”ב ס"ק לה בסופו                                                                                                                                                                                    

ענית אמן: מ”ב ס"ק לה ושע"ת ס"ק יא (ג)                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

בילקו"י (קסז ה,ח) פסק שלכתחילה אין לענות אמן ובדיעבד לא נחשב הפסק. ואין לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' כאשר הוא מתכוון לצאת י"ח בברכת חבירו.

וכן כתב בשארית יוסף (ח"א עמ' שמה) ודייק דבריו ע"פ המ”ב בסי' כה  ס"ק לה-לו.

ובשמירת שבת כהלכתה (פרק מח סע' ז) כתב שבדיעבד אם ענה אמן על ברכת חבירו לפני שטעם מפיתו אינו חוזר ומברך, שספק ברכות להקל. אך אם ענה אמן על ברכה אחרת יחזור ויברך.

והוסיף בספר וזאת הברכה, שהפסק בין ברכת 'על נטילת ידים' לבין ברכת המאכל קל יותר (מ”ב קסו ס"ק ו) ומותר לכתחילה לענות אמן על כל ברכה ששומע (קיצוש"ע סי' מא, ב).

כיצד צריך לנהוג אם יוצא י"ח בברכת חברו: שו"ע קסז, טו ובמ”ב שם                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

רמ"א סע' ו, מ”ב ס"ק מג וביה"ל ד"ה 'אבל אח"כ'                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

בילקוט יוסף (קסז, ה ובהערה שם) פסק כשיטת הרמ"א.

סדר קדימויות בסוגי לחם שונים (סימן קסח סעיפים א – ד)

"איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין. אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין ור' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין ...

אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שניהן ומנו מר בריה דרבינא דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך, אמר ליה מה שמך א"ל שלמן א"ל שלום אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים".                                                                                                  (ברכות דף לט ע"ב)

·        מהו סדר הקדימויות במיני פת שונים? שו"ע סעיף א ומ"ב ס"ק ב, ג , טו ושעה"צ ס"ק יא

הוספת הרמ"א בסעיף א ובמ"ב ס"ק ה                                                                                                                                                                                                               

·        "מניח את הפרוסה תחת השלמה" (שו"ע ס"א)

מה הדין בשלמה מפת שיפון? מ"ב ס"ק ג                                                                                                                                                                                                                         

כיצד ינהג אם יש אצלו אורח? ביה"ל ד"ה 'מניח'                                                                                                                                                                                                 

·        פת נקיה ופת קיבר (סעיף ד) מתי מקדים את הפת הנקיה? מ"ב ס"ק יד – טו

בספר וזאת הברכה[4] דן במקרה שבו היו לפניו פת מקמח חיטה מלאה ופת מקמח רגיל, והוא אוהב את הפת מחיטה מלאה יותר, ורוצה לאכול משניהם, איזה מהם יקדים?

ע"פ דברי השו"ע נראה שיש להקדים את הפת שמקמח נקי אף שהשני חביב עליו יותר (ע"פ שעה"צ ס"ק יב).

הב"י מסביר שהטעם הוא שבטלה דעתו ביחס לשאר בני אדם ואף שאצלו פת זו חביבה יותר אנו אומרים שבטלה דעתו. והמג"א כותב שמעלת הנקי עדיפה על פני מעלת 'חביב'. ונ"מ תהיה אצלנו, שפת מקמח מלא נחשבת כיום בעיני אנשים רבים יותר מאשר פת מקמח רגיל, ולכן ע"פ הב"י אפשר לברך על הפת שמקמח מלא. אבל ע"פ המג"א יש גם במקרה זה להקדים את הפת הנקיה.

ומסקנתו שם, כיון שזהו ספק יש לנקוט כפי שכותב השו"ע בסעיף א לגבי פרוסה ושלמה ולבצוע על שניהם יחד ובזה יקיים מעלת שניהם.

כמובן, שכל זה מדובר שרוצה לאכול משניהם.

·        פת ישראל ופת עכו"ם (סעיף ה)

למד את סעיף ה וסכם לעצמך את האפשרויות השונות                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                 

ברכת בורא מיני מזונות (סימן קסח סעיפים ו - יז)

'פת הבאה בכיסנין' (סימן קסח סעיפים ו-ח, יז)

·        ברכתה:

שו"ע סימן קסח סעי' ו ומ”ב ס"ק כג[5]                                                                                                                                                                                                                 

·        הגדרת 'פת הבאה בכיסנין':

שו"ע ורמ"א שם סעיף ז (3 שיטות)[6]                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

·        'נילוש':

מח' השו"ע והרמ"א לגבי כמות המיני מתיקה / תבלינים / סוכר וכו' הנדרשים בכדי שהברכה תהיה במ"מ: ובמ”ב ס"ק כט – לג                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                

ברכתו של לחם שנתנו בו צימוקים או אגוזים: מ”ב ס"ק ל                                                                                                                                                                                               

הרמ"א כותב: "... הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט התבלין והדבש הם עיקר, וכן נוהגים".

ובספר וזאת הברכה הביא ג' שיטות בהסבר דברי הרמ"א:

1. ט"ז- כמות שעיקר טעם העיסה מהם[7].
2. של"ה- רוב בכמות לעומת המים.
3. ערוך השלחן- מי הפירות ישנו את תואר הפת ויהיה ניכר שאין זה לחם.

שיטת המ”ב בס"ק לג ובביה"ל ד"ה 'הרבה תבלין' בתחילתו                                                                                                                                                                                 

ונ"מ תהיה במאפה שבו כמות המי פירות מועטת אך מורגשת היטב וכן להיפך. והכריעו האחרונים לברך במ"מ ועל המחיה בשני המקרים.

דוגמאות מעשיות:

חלה מתוקה[8] (הנאפת ברוב מים ביחס לתבלינים והסוכר):

לאשכנזים – המוציא.

לספרדים – במ"מ[9].

 

עוגת שמרים: במ"מ, משום שרובה מיני מתיקה לעומת המים וברוב הכמות יש גם רוב מתיקות.

ג'חנון (יש בו רוב שמן ביחס למים): במ"מ.

מלאווח (בדר"כ כמות המים רבה מאשר המרגרינה אך טעם המרגרינה מורגש היטב):

לספרדים –במ"מ.

לאשכנזים – יהיה תלוי במח' השיטות הנ"ל שהרי אין רובו שֶמן, ולכן עדיף לאוכלו בתוך הסעודה.

·        'ממולא'

שו"ע ומ”ב ס"ק כז                                                                                                                                                                                                                                           

אם הפריד את המילוי מהבצק:

מ”ב ס"ק כז                                                                                                                                                                                                                                                     

האם הרמ"א חולק גם בהגדרה זו על השו"ע:

מ”ב ס"ק לג ושעה"צ ס"ק כח וביה"ל ד"ה 'שכמעט' בשיטת הט"ז                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

בספר וזאת הברכה[10] הכריע שדעת המ”ב כשיטת הט"ז, ודעתו,שכל שנותן טעם עיקרי וחשוב ומחמת זה נאכל למתיקות ועראי – ברכתו מזונות.

ממולא בבשר או גבינה וכד':

שו"ע[11] סע' יז, ביה"ל ד"ה 'פשטיד"א הנאפת' בשיטות המג"א, הט"ז וריא"ז[12] והכרעת המ”ב בס"ק צד                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

בספר וזאת הברכה[13] כתב בשם הרב אלישיב שאין לסמוך על שיטת הט"ז, כיון שהמ”ב לא פסק כמותו, וממילא א"א לברך מזונות על מיני מאפה ממולאים אא"כ עיקרן לקינוח. וכן פסק בילקוט יוסף (קסח, ב).

וע"פ זה אין לברך על פיצה במ"מ[14] ויש לברך המוציא, כיון שבדר"כ אוכלים את הפיצה לשובע וכאחת מן הארוחות, ורק במקום בו אכן נוהגים לאוכלה כחטיף ולקינוח יברכו עליה במ"מ.

ולגבי בורקס[15] ממולא בתפוחי אדמה או בגבינה או בבשר יהיה הדין ג"כ כמו לגבי הפיצה. על הבורקסים הקטנים שנמכרים במאפיות לאכילת עראי יש לברך במ"מ אך לגבי הבורקסים הגדולים שנמכרים הן לאכילת עראי והן לצורך שביעה יתכן שיוגדרו כפת ולכן יש לאוכלם בתוך הסעודה. כמובן, שאם הבצק שממנו מוכנים אותם בורקסים הוא בגדר 'נילוש' (לכל אחת מן השיטות) ברכתו תהיה מזונות. (בדר"כ מקפידים הבדצי"ם שהבצק עלים יהיה נילוש ברוב שמן יחסית למים וממילא ברכתו מזונות).

·        פריך'

שו"ע ומ”ב ס"ק לה[16]                                                                                                                                                                                                                                         

דוגמאות מעשיות:

מציות (קרקרים), בייגלאך מסוג דק ופריך – במ"מ.

'לחמית', 'פתית' – במ"מ (נאכל בדרך עראי כמציות).

מצות –  מנהג האשכנזים לברך 'המוציא', כיון שנאכלות לקביעות סעודה.

מנהג הספרדים לברך במשך כל השנה במ"מ[17], ובימי חג הפסח וכן במוצאי יו"ט אחרון של פסח, שהמצה היא מאכל כל אדם – לברך 'המוציא'.

והוסיף בילקוט יוסף (קסח, ג) שמי שאינו רגיל לאכול פת כלל, מסיבות בריאותיות וכדומה, אלא מצה בלבד, יברך עליה המוציא וברכת המזון.

צנימים (טוסטים) – אף שהם פריכים ברכתם 'המוציא', משום שנעשו מלחם ממש.

קרוטונים – נלמד בעז"ה בנושא הבא (בעמ' 7).

·        הכרעת ההלכה בין ג' ההגדרות הנ"ל

שו"ע סע' ז (וביה"ל ד"ה 'והלכה')                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

בספר וזאת הברכה[18] הביא את מח' האחרונים[19] האם שלושת ההגדרות הללו חולקות אחת על השניה או שבעצם כולם מסכימים אלא שהביאו שלשה סימנים שונים לדברים עליהם אין הדרך לקבוע סעודה (ובמילים אחרות האם הגדרות הללו הם 'סימן' או 'סיבה'). הנ"מ תהיה לגבי דברים שאין כיום דרך לקבוע עליהם ואינם עונים על כל ההגדרות הנ"ל בכדי להחשב פת הבאה בכיסנין, ולדוגמא: מאפה שנילוש במיעוט מי פירות וסוכר ביחס למים והמילוי שבו מועט מאד.

אם נניח שהשיטות הנ"ל הינן 'סיבה' הרי שלדעת הרמ"א צריך לברך בכה"ג 'המוציא', אבל אם ננקוט שהשיטות הנ"ל הינן 'סימן' הרי שהברכה תהיה 'בורא מיני מזונות', משום שסו"ס לא קובעים עליה סעודה.

 וכמו כן לגבי חלה מתוקה, מלוואח או פיצה שנילושו במי פֵרות, שע"פ הגדרת השו"ע ברכתן במ"מ, אזי רק אם נבאר שהגדרות הללו הן 'סיבה' יברכו במ"מ אך אם נגדיר אותן כ'סימן' יצטרכו לברך עליהן 'המוציא' משום שקובעים עליהן סעודה.

והכרעתו שם שראוי להימנע מלהכנס לספק ולכן יש לאוכלם בתוך הסעודה, ומי שסומך לברך במ"מ ועל המחיה, יש לו על מי לסמוך[20]. (וכן אמר לי הרב גדעון בנימין שליט"א)

וכתב שם שדעת הגרשז"א שמנהג העולם לברך במ"מ על כל דבר שאין דרך לקבוע עליו סעודה אף אם אינו עונה על ההגדרות הנ"ל.

נ"מ תהיה לגבי 'בייגל' (כעך) וכן לגבי 'קוראסון' העשוי מבצק של חלה שאחר אפיתו טובלים אותו במי סוכר, ועיקר המתיקות באה לאחר האפיה – וברכתם תהיה תלויה במח' הנ"ל (מצד אחד אין קובעים עליהם אך מאידך ע"פ ההגדרות שבשו"ע אינם מוגדרים כפת הבאה בכיסנין), ולדעת הגרשז"א ברכתם מזונות, משום שאין דרך לקבוע עליהם.

אם אכל 'פת הבאה בכיסנין' בתוך הסעודה[21]

שו"ע סע' ח, מ”ב ס"ק מ וביה"ל ד"ה 'טעונים ברכה לפניהם'[22]                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         

ברכה על לחם שאיבד את צורתו (סימן קסח סעיפים ט – יב)

·        ברכת הפת: שו"ע סע' ט ומ"ב ס"ק מז                                                                                                                                                                                                    

·        לחם שאיבד את צורתו :

"א"ר יוסף האי חביצא דאית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות דלית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש...

אמר רב ששת האי חביצא אף על גב דלית ביה פרורין כזית מברך עליו המוציא לחם מן הארץ אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא".                                                 (ברכות דף לז ע"ב) 

להלכה נפסק כשיטת רב ששת עם הגבלתו של רבא[23].

למד את השו"ע בסע' י ומ"ב ס"ק מט, ומלא את הטבלה:

• הגדרת 'בישול': מ"ב ס"ק נב                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             

• הגדרת 'כזית': מ"ב ס"ק נג-נד וביה"ל ד"ה 'אם יש בהם' וד"ה 'ואם אין'                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

• דין טיגון: מ"ב ס"ק נו (שיטת המג"א והכרעת המ"ב)                                                                                                                                                                                                                                                                                           

בילקוט יוסף (קסח, ד) פסק שמברך במ"מ אף שיש בה תואר לחם ולפ"ז א"צ לאוכלה בסעודה.

בספר וזאת הברכה הדגיש ש'טיגון' כאן הכונה  לטיגון (לא עמוק) במחבת בשמן וכד' בכמות כזו שמוסיף טעם או צבע לתבשיל. אך אם טגנו רק במעט שמן, כדי שלא ישרף התבשיל, דינו כאפיה לכו"ע (רמ"א בסעיף יד, מ"ב ס"ק סט). טיגון בשמן עמוק דינו כבישול לכו"ע (שש"כ ח"א פ"א בשם הגרש"ז אויערבאך).

לפי זה מצה המטוגנת בשמן ('מצה בריי') : העשויה מפתיתי מצות שכל אחד מהם פחות מכזית, והשמן ניתן במחבת לא רק שלא תישרף המצה אלא אף בכדי לתת טעם בתבשיל, דינה כספק פת, ונכון לאכלה בתוך הסעודה. אך אם בישל לפני כן את המצות בכלי ראשון אף שאחר כך טיגנן ברכתם מזונות.

אמנם לספרדים שמברכים כל השנה במ"מ על מצות לא ישתנה הדין אם טיגנו אותן.

ולפי הילקוט יוסף בכל מקרה ברכתם מזונות.

קרוטונים[25]:

יש להבדיל בין ארבעה סוגי קרוטונים:

1. קרוטונים העשויים מלחם רגיל ואפויים בתנור ואינם מטוגנים, ולא נתבשלו במרק – ברכתם המוציא.
2. אם הקרוטונים פחותים מכזית ונתבשלו במרק בכלי ראשון, או ניטגנו בשמן עמוק – ברכתם בורא מיני מזונות.
3. קרוטונים פחותים מכזית המטוגנים בשמן (טיגון רגיל לא עמוק) – בזה יש ספק בברכתם, וטוב לאוכלם בסעודת פת[26].
4. אם הקרוטונים גדולים מכזית, אף שמטוגנים בשמן – ברכתם המוציא.

• ברכת כופתאות ('קניידלך'): מ"ב ס"ק נט[27]                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

לפי זה, צריך להקפיד כאשר מכינים עוגה מקמח מצות (בפסח) שיהיו שם רוב מי פרות ביחס למים, דאם לא ברכתה תהיה 'המוציא'[28].

אמנם לספרדים אף אם אין רוב אלא רק מורגש היטב הטעם של מי הפרות ברכתה תהיה במ"מ[29].

• פירורים שנשרו במים: שו"ע סע' יא ומ"ב ס"ק סא, סג                                                                                                                                                                                                                                                                                        

• פת שרויה ביין אדום או לבן: שו"ע סע' יב, מ"ב ס"ק סד וביה"ל ד"ה 'ביין אדום'

בספר וזאת הברכה[30] כתב בשם האל"צ שלא מועיל להשרות הפת בשאר משקים כמו קפה או קקאו כדי לבטל מהפת שם לחם. 

• אם טובל פת או עוגיה בקפה / יין: מ"ב ס"ק סה                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

ברכת עיסה מבושלת (אטריות, פתיתים וכד') – סימן קסח סעיף יג

הקדמה:

"תחילתה עיסה ולבסוף סופגנין, תחילתו סופגנין וסופו עיסה - חייב בחלה. תחילתו סופגנין וסופו סופגנין - פטור מן החלה".                                                                  (מסכת חלה פ"א משנה ה)

ונחלקו הראשונים בביאור המשנה:

שיטת ר"ת: אם בתחילה עשה עיסה עבה אף שלבסוף בישלה או שעשה עיסה רכה ולבסוף אפאה – הרי היא חייבת בחלה. אבל אם הכין עיסה רכה ולבסוף בשלה או טגנה אינה חייבת בחלה.

שיטת הר"ש והרמב"ם: אם מתחילה הכין עיסה על דעת לאפות אותה ולבסוף נמלך ובשלה, או שהכין עיסה על דעת לבשלה ולבסוף אפאה – חייבת בחלה. אבל אם הכין עיסה על דעת לבשלה ובשלה לבסוף – אינה חייבת בחלה.

נ"מ תהיה באדם המכין עיסה עבה על דעת לבשלה ובשלה לבסוף (כגון אטריות), שלר"ת חייבות בחלה ולדעת הר"ש והרמב"ם פטורים מן החלה.

"עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן, פטורה. גלגלה לעשות ממנה לחם, ונמלך לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, חייבת, שכבר נתחייבה משעת גלגול. גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן, ונמלך לעשותה לחם, חייבת".                                                                                                             (שו"ע יו"ד סימן שכט סעיף ג)

כפי איזו שיטה פסק השו"ע שם[31]?                                                                      

למד את סעיף יג ומ"ב ס"ק סז- עג, האם ישנו קשר בין חיוב הפרשת חלה לבין ברכת 'המוציא'?                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         

כיצד פסקו השו"ע (למד גם את דברי הרמ"א בסוף הסעיף ומ"ב ס"ק עו – עט) והרמ"א[32]?

שיטת המג"א והמ"ב (מ"ב ס"ק עה וביה"ל ד"ה 'ונהגו להקל')                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      

ע"פ זה פסק בספר וזאת הברכה[33] שעל עיסה מבושלת מברך מזונות אף אם קבע סעודתו עליהם[34]. ולכן על מיני מזונות מבושלים כגון אטריות ופתיתים או על כאלו המטוגנים בשמן עמוק, שדינו כבישול כגון שקדי מרק – מברך מזונות אף אם קבע.

והוסיף עוד שגם על קוגל אטריות או אטריות 'לאזניה' שנאפו אחר הבישול מברך בורא מיני מזונות אף אם קבע עליהם סעודתו, כיון שאין להם 'תואר לחם' (ע"פ דברי הרמ"א בסוף הסעיף).

אבל על מלאווח מברך 'המוציא' אם קבע סעודתו עליו, משום שהוא מטוגן רק במעט שמן בכדי שלא ישרף.

בילקוט יוסף (קסח, ז) הוסיף שגם על הזלאבייא של התימנים וכן על סופגניות[35] שבלילתן רכה ונעשות על ידי טיגון בשמן, אפילו אם קבע סעודתו עליהם אינו מברך המוציא וברכת המזון, אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.

ברכת מאפה רך {כגון 'לחוח', פאנקייקס, בלינצ'ס (חביתיות)} - סימן קסח סעיפים ח, יד-טו

למד את שלושת הסעיפים והבחן בין המאפים השונים לענין ברכה (העזר בטבלה), כאשר אוכלם בכמות מועטת וכאשר אוכלם לקביעות סעודה.

נסה להגדיר מתי מברכים 'המוציא': (העזר במ"ב ס"ק לח, פח ופט)

- אפילו על כמות קטנה                                                                                                     

- דוקא כשקבע סעודה                                                                                                   

- אפילו אם קבע לא יברך 'המוציא'                                                                                

להלכה:

וזאת הברכה פסק שעל בלינצ'ס[36] מברך במ"מ בכל מקרה ואפילו אם קבע, משום שהוא עשוי מעיסה רכה מאד. ועל פאנקייקס מברך במ"מ ואם קבע עליהם מברך המוציא. אך על 'לחוח' נראה שהוא סובר שצריך לברך 'המוציא' אף אם אוכל ממנו כמות קטנה.

ובספר ברכת ה'[37] פסק שעל בלינצ'ס ו'לחוח' מברך במ"מ אם אכל כמות קטנה, ואם רוצה לאכול כמות של קביעות סעודה יש לו ליטול ידיו קודם ולברך 'המוציא' על פת, בכדי לצאת מן הספק.

בצק שנחלט במים רותחים ואח"כ נאפה: שו"ע סע' יד                                                                                                                                                                                         

בצק שטוגן בשמן ואח"כ נאפה: מ"ב ס"ק פה (מג"א וט"ז)                                                                                                                                                                                                

בלוח הברכות המבוסס על הספר וזאת הברכה (עמ' 89) כתב שלגבי 'לחוח' צריך להבחין בין ג' סוגים:

א. על הסוג הרגיל שהוא עבה באמצעיתו כשמונה או עשרה מילימטרים – דינו לברך עליו 'מזונות'. ואם אכל כשיעור קביעת סעודה ברכתו 'המוציא'. ב. ואם עוביו כשנים שלשה מילימטרים דינו לברך עליו 'מזונות אפילו אם קבע. ג. ואם עוביו מארבעה עד שבעה מילימטרים, ועד בכלל, ברכתו 'מזונות', ואם קבע הוא ספק. ולכן יאכל ממנו (במקרה ג') – פחות משיעור קביעות סעודה, או יברך מתחילה 'המוציא' על לחם, ויפטור אותו. (לקוח משו"ע המקוצר סי' לד י, מהגר"י רצאבי).

אכילת מיני מזונות כשיעור קביעות סעודה (סימן קסח סעיף ו)

למדנו לעיל שעל פת הבאה בכיסנין מברך במ"מ משום שאין אוכלים אותם לשובע אלא כחטיף וקינוח. אמנם אם אדם בכל זאת יקבע סעודתו עליהם (ויתכן שאף אם  אינו אוכלם לבדם אלא בצרוף מאכלים נוספים) צריך לברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון.

כמו כן למדנו שישנם מאכלים שאף אם קבע עליהם ברכתם לא משתנית ויברכו עליהם במ"מ ו'על המחיה'. כגון: אטריות לסוגיהם (לאזניה), פתיתים, קוסקוס, שקדי מרק מטוגנים (ועוד מאכלים מבושלים או מטוגנים שאין עליהם 'תואר לחם') וכן על גבי מאכלים העשויים מבצק דק כגון: חביתיות, ביסלי ועוד.

נושא זה הינו מעשי מאד וכפי שכותב בש"ות אג"מ (או"ח ג לב):

"ולכן צריך ליזהר בחתונה כשאינו  רוצה ליטול ידיו ולאכול פת כדי שלא יצטרך לחכות עד גמר כל הסעודה בשביל זימון  שלפעמים נמשכת זמן רב אבל רוצים לאכול מה שיהיה שם משאר המינים, שלא יאכל  המיני קייקס (עוגות) דיש עלייהו תוריתא דנהמא, דאם יאכל אף מעט קייק הוא לפעמים  כשיעור פת שאוכל בסעודה שלמג"א נחשב קביעות סעודה".

וגם כאן בישיבה מצוי מאד שבארוחת צהרים מוגש כמנה עיקרית בורקס ויתכן מאד שאנו נכנסים כאן לחיוב נטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון כמו באכילת לחם.

למד את סעיף ו' (כולו) יחד עם המ"ב והתייחס לנק' הבאות:

·        מדוע אינו מברך 'המוציא' אם לא אכל כשיעור קביעות סעודה: מ"ב ס"ק כג

·        האם שיעור קביעות סעודה תלוי בדרך בני אדם או שזהו שיעור אישי לכל אחד? שו"ע וביה"ל ד"ה 'אע"פ שהוא קובע'                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

·        מהם שלושת המקרים שמביא המ"ב בס"ק כד (בתחילתו)[38]                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

ישנם אחרונים החולקים על דברי המג"א וסוברים שרק אם אכל ד' ביצים ממין המזונות בעצמו אנו מצרפים את שאר המאכלים לשיעור קביעות סעודה. ולכן כתב בוזאת הברכה (עמ' 32) שלכתחילה אין לאכול פחות מד' ביצים ממין המזונות בכדי לברך ברכת המזון, ובדיעבד אם אכל פחות מד' ביצים ממין המזונות יברך לבסוף 'על המחיה'.

·        מהי הכמות לשיעור קביעות סעודה? מ"ב ס"ק כד (שתי שיטות[39])                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

·        כיצד ינהג אם בתחילה אכל מעט וברך במ"מ ואח"כ נמלך לאכול בשיעור קביעות סעודה? שו"ע ומ"ב ס"ק כו וכן בשעה"צ ס"ק כא                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

הוספות חשובות מספר וזאת הברכה:

·        חיוב נטילה בברכה בקביעות סעודה:

המ"ב (בס"ק כו) פוסק שנוטלים ידים בברכה אך בילקוט יוסף (סימן קנח סע' ו- עמ יז) פסק שלכתחילה יטול ידיו בלא ברכה, והוסיף שהמברך יש לו על מי לסמוך.

·        שיעור ד' ביצים:

וזאת הברכה (עמ' 36) כתב שזהו נפח של 200 סמ"ק (כגודל כוס חד פעמית לשתיה קרה)[40].

ובילקוט יוסף (קסח, ו) כתב שהם 230 גרם (ובעמ' קעח הוסיף שראוי לכל ירא שמים להימנע מלאכול עוגה בכמות שבין 186 גרם ל 230 גרם – שמא הלכה שאף בג' ביצים יש שיעור של קביעות סעודה, ובדיעבד אם אכל שיעור ג' ביצים יברך במ"מ ועל המחיה מספק).

·        צרוף המילוי והתבלינים שבעוגה לשיעור ד' ביצים:

וזאת הברכה (בבירור הלכה סי' נד עמ' ג'340) כתב שהתבלינים וכד' שנילושו יחד עם הבצק וכן המילוי במאפה אין מצטרפים לשיעור ד' ביצים ובתנאי שאכל פחות מהשיעור שאנשים קובעים עליו.

ולספרדים כתב שם (בעמ' 40) שמצרפים את כל המרכיבים שנילושו יחד עם העוגה, אך הדברים שניתנו על העוגה כגון הציפוי וכד', ושלא נאפו עימה אינם מצטרפים. ולגבי המילוי יש ספק בין הפוסקים אם הוא מצטרף או לא. ולכן לכתחילה יש ליטול ידיו על פת ובדיעבד נראה שיש לברך על המחיה אם לא אכל כשיעור ארבע ביצים מהעוגה עצמה. (הגר"מ אליהו פסק שאינם מצטרפים).

·        א"צ לאכול כשיעור הזה בפרק זמן של אכילת פרס כדי להתחייב בברכת המזון, אך בכל אופן נראה שיש לאכול כזית אחד תוך כדי שיעור אכילת פרס כמו בלחם ממש (ילקו"י קסח ט). ולכן בעוגות בהן ניכר המילוי לעצמו – כגון עוגת גבינה, שטרודל וכד' – אם אינו אוכל ממיני המזונות כזית בכדי אכילת פרס, אין לברך המוציא וברכת המזון.

·        אם גמר לאכול וברך 'על המחיה' ורוצה לשוב ולאכול מיני מזונות שיש להם תואר לחם – אין האכילות מצטרפות לשיעור קביעות סעודה. אמנם אין לעשות כן אם יודע שעתיד לשוב ולאכול עוד מיני מזונות משום חשש 'ברכה שאינה צריכה'[41].

·        אם אכל עוגה וכד' בשיעור שיש בו ספק אם הוא כדי קביעת סעודה: אם לא שבע מאכילה זו, מברך על המחיה מספק. ואם שבע מאכילה זו, חייב לברך ברכת המזון מספק. אך טוב שאחר יפטור אותו בברכת המזון, או שיוסיף ויאכל לחם ואז יברך המוציא וברכת המזון ויכוון לפטור את מיני המזונות.

·        אדם הרגיל לאכול בבוקר מעט עוגה ובכך הוא שבע, כתבו הפוסקים[42] שסעודה כזו נחשבת לאכילת עראי ואינה בכלל מה שכתב שבלי הלקט "סעודת בוקר וערב" שהם עיקר הסעודות של היום. ולכן אם הוא אוכל פחות מכמות של ד' ביצים אזי זה לא נחשב לקביעות סעודה ומברך במ"מ ועל המחיה.

 

למדנו א"כ שאפשר להגיע לידי מצב של קביעות סעודה בשלשה מקרים (ע"פ המ"ב):

1.       קבע עליו סעודה (שבע).

2.       אכל ממנו כמות שבני אדם אחרים רגילים לשבוע ממנו אף שהוא עצמו לא שבע.

3.       אכל את המזונות בצרוף מאכלים אחרים, ובסה"כ אכל כשיעור שאחרים רגילים לשבוע כאשר אוכלים עמו דברים אחרים (שיטת המג"א המובאת במ"ב ס"ק כד)[43].

- אפשרות זו נכונה אך ורק לאשכנזים אך הספרדים לא חששו לחומרתו של המג"א.

הוספות בקשר לשיטת המג"א (כמובן, רק לאשכנזים כאמור לעיל)

- על פי שיטת המג"א יתכן מאד שבמציאות שבה מגישים בורקס או פיצה[44] כמנה עיקרית יגיעו לידי קביעות סעודה ולכן יצטרכו ליטול ידים ולברך המוציא כמו לגבי אכילת פת.

-בספר וזאת הברכה (עמ' 33-36) הביא כמה 'עצות' כיצד לא להגיע לידי חיוב קביעות סעודה:

א.      יאכל תחילה את המיני מזונות ויברך ברכה אחרונה ואח"כ יאכל את שאר הדברים[45].

ב.      לאכול את כל המאכלים האחרים ולברך ברכה אחרונה ואח"כ לאכול את המיני מאפה שיש להם תואר לחם.

אנו כמובן מדברים ע"כ שהמיני מזונות הם עיקר הסעודה ושאר המאכלים מצטרפים סביבם אבל אם:

ג.        אוכל יחד עם המיני מזונות מאכלים שאינם מלפתים את הפת (כלומר, שאינם טפלים אליה והם עומדים בפני עצמם) כגון פֵרות ומיני מתיקה וכד' הם לא מצטרפים.

ד.      המיני מזונות אינם נאכלים כעיקר הסעודה אלא רק כפתיחה לסעודה (ובעצם הם טפלים לסעודה) כגון אותם קונכיות בצק ממולאות המוגשות למנה ראשונה – אין שאר המאכלים מצטרפים.