פרשת חקת - "האמנתם בי להקדישני"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אדם שלומד תורה, מתחבר אליה ומגיע לדרגת "ותן חלקנו בתורתך", הוא אדם שמח. מטרתנו בלימוד בתורה היא להגיע לדרגה כזאת של שמחה. נראה כיצד דברים אלו באים לידי ביטוי בפרשתנו.
"ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים... יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר, כ', ט'- י"ב).
בקריאת פרשה זו אנו נחשפים לחטא של משה ואהרון, ולעונשם. דברי הכתוב דורשים ביאור. הקב"ה מאשים את משה בחוסר אמונה, אך אנו רואים שמשה עשה רק שני דברים, קרא בזעם "שמעו נא המורים", והיכה את הסלע, יש להבין מהו בדיוק חטאו של משה. שאלה נוספת שעולה מפרשייה זו היא מדוע נענש משה בעונש כה חמור, ונשללה ממנו הכניסה לארץ, על מעשה זה.
המהר"ל מציע הסבר לקשיים העולים מהפרשה:
"ופירוש זה כאשר אמר משה שמעו נא המורים דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמיים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו כי מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקדוש ברוך הוא. ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך הכעס... כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרון להתחזק באמונה במקום הזה וזה לא היה כן כמו שאמרנו, וזהו יען אשר לא האמנתם בי להקדישני" (גבורות ה' פרק ז).
לדברי המהר"ל, המעמד הגדול והמיוחד שבו מוציא הקב"ה בדרך נס מים מן הסלע, אמור היה להיות מפגן של חיזוק אמונה, מעמד מכונן ומיוחד, שיחזק את הקשר של כל מי שרואה אותו, עם הקב"ה. מתוך חיזוק קשר זה, ומתוך הלהט הגדול שיוצר סביבו מעמד מעין זה, אמור היה להגיע הצופה בו לשמחה גדולה על יכולתו להתקרב לריבונו של עולם ולהיעשות שלם יותר. כשמשה כועס, ואומר בזעם "שמעו נא המורים", הוא מעיד על כך שלא הפנים את עוצמת הנס, שלא זכה להתקרב לקב"ה בזכותו. עצם היכולת של משה לכעוס בזמן של נס גדול כזה, מעידה על כך שלא זכה לראות את משמעותו במיוחדת של הנס. לאור זאת מובן כי משה נענש על כך שלא הפנים את גודל הנס של הקב"ה ולא הגיע לשמחה ולשלמות הראויות לאדם הרואה נס כזה והכעס הוא רק סממן של עניין זה. מסיבה זו מובן מדוע עונשו של משה היה שלא ייכנס לארץ ישראל, שמסמלת את השאיפה התמידית לשלמות.
המהר"ל ב"חידושי אגדות" מוסיף ואומר: "...כי השמחה היא שמוציאה אל הפועל, ואם האדם אינו עוסק בתורה הוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכוח ולא בפועל. אבל בעת השמחה כל אדם בפועל כי זהו עניין השמחה..." (חידושי אגדות, חלק ג')
לפי דברים אלו, אדם שאינו עוסק בתורה, לעולם לא יוכל להגיע למצב של שלמות כפי שציפה הקב"ה ממשה, וללא שלמות, לא יוכל לחוש שמחה אמיתית. אדם חש שלמות כאשר הוא ממצה את כישרונותיו, ומביא לידי ביטוי את יכולותיו, ללא שלמות זו, האדם לא יוכל לחוש שמחה אמיתית.
עיסוק בתורה הוא תנאי הכרחי לשמחה, אך לעיתים, גם העוסקים בתורה אינם מרגישים את שמחת השלמות. לתופעה זה יכולות להיות מספר סיבות. ישנן שלוש בעיות עיקריות המונעות מאדם להגיע אל שלמותו ואל השמחה, גם אם הוא עוסק בתורה.
הסיבה הראשונה היא הקנאה. אדם שעסוק במחשבות שרק אילו היו לו כוחות או כישרונות שלא זכה להם,יכול היה להגיע לשלמותו, ומאמין כי אילו היה זוכה ליכולת שהתברך בה חברו, היה מתמודד עם קשייו טוב יותר, לעולם לא יוכל להגיע אל השלמות ואל השמחה.
ה"אבן עזרא" בפירושו על מצוות "לא תחמוד" בעשרת הדברות, משיב על השאלה כיצד ניתן לצוות ציווי על רצון ומחשבה שאינם מלווים במעשים:
"...ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אע''פ שהיא יפה. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו. רק כאשר חלק לו השם...כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו..." ( אבן עזרא,שמות, כ', י"ד)
לפי הסבר ה"אבן עזרא", על האדם להבין כי אם לא זכה לקבל מאת הקב"ה דבר מה, הרי שדבר זה בהכרח איננו טוב עבורו, ואילו היה הדבר טוב עבורו באמת, בוודאי היה מקבלו. הבנה זו תוביל את האדם להכיר בערך עצמו כפי שהוא, ובכך לא יגיע לקנאה, וללא הקנאה, יגיע לשמחה אמיתית.
מניעה נוספת לאדם להגיע לשמחה, היא קיומו של קושי בהבנת הנהגת ה'. בפרשתנו אנו נתקלים בתיאור של מקרה כזה שבו התלוננו בנ"י על הנהגת ה' : "...למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל" (במדבר כ"א, ה').
לפי הסבר הגמרא ביומא, בנ"י התקשו להבין מדוע אינם מקבלים את המן פעם בשנה, ובמקום זאת הם צריכים לחשוש בסוף כל יום לגבי האוכל של יום המחרת. וכפי שמתארת הגמרא:
"שאלו תלמידים את ר' שמעון בר יוחאי מדוע לא ירד הן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים"
עונשם של בנ"י היה התשובה לתלונתם, בנ"י התלוננו על התלות המוחלטת שלהם בקב"ה, ועונשם היה להיהרג ע"י נחש, שמאז קללתו, מזונו נמצא בשפע בכל מקום, והוא, כביכול, אינו זקוק לחסדי שמים ע"מ למצוא את מזונו. כשבני ישראל הבינו את המסר, והבינו כי התלות בקב"ה היא חיובית, והיא מעידה על רצון ה' בקרבה לבניו, הם חזרו בתשובה, כפי שמתואר בפרשה.
על מנת שאדם יוכל להגיע לשלמות, עליו להכיר בכך שדרכי ה', ואופן הנהגתו את העולם, נכונים תמיד, גם כשאיננו מבין זאת. מתך הכרה זאת, ומתוך ביטחון מלא בקב"ה ניתן להגיע לשלמות ולשמחה.
קושי נוסף, שעשוי להעיב על ההגעה לשלמות, הוא חוסר מיצוי היכולות האישיות.
הרב יונתן זקס, רבה הראשי של אנגליה לשעבר מספר, כי כאשר היה סטודנט באוניברסיטה באנגליה, הוא נפגש עם הרבי מחב"ד זצ"ל (שיום פטירתו חל השבוע), והרבי שאל אותו אם הוא עוסק בקירוב יהודים באוניברסיטה. כשהשיב שאין לו זמן לכך בגלל סדר היום העמוס באוניברסיטה, השיב לו הרבי כי עומס הלימוד הוא בשליטתו שלו, וכי הוא ריבון יחיד על זמנו, ועליו לתכנן את סדר יומו לפי סדר העדיפויות שלו.
עיקרון זה שמלמד אותנו הרבי מחב"ד, חשוב כי נדע ליישמו. רק כשנבין שאנו מחליטים עבור עצמנו וכי עלינו לחיות חיים של "לכתחילה" , ולא ניגרר לאור רצונות של אחרים, נוכל למצות את יכולותינו, ולהגיע לשלמות אמיתית, ולשמחה.
יהי רצון שנזכה, להגיע ללימוד התורה השלם ביותר, ללא כל מניעה ומפריע, ללא קנאה, תוך מיצוי עצמי והכרה באופן הנהגת ה', וכך בעז"ה נוכל להגיע למצב של שמחה תמידית.
