פרשת בהעלתך: שלך גדול משלהם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אנו, בני ישיבות, חיים ב"עולמה של תורה". עולם התורה הינו עולם בעל ערכים ודרך משלו המכתיב לנו אורח חיים מסויים. חשוב שנדע כי מחוץ לעולמנו, קיים עולם אחר השונה בתכלית מזה שלנו, עולמה של "תרבות המערב". עלינו להיזהר מאוד שלא נושפע מן התרבות והדרך אותן מציעה תרבות המערב. על מנת שלא נטעה, חשוב שנבין היטב את ההבדלים המהותיים והעקרוניים הקיימים בין העולמות.
אחד המאפיינים העיקריים של תרבות המערב הוא קידוש ערך החופש. בבסיס עולם התרבות המערבי עומדת ההנחה כי הכל מותר לאדם, ורק הוא יחליט באופן עצמאי מה נכון עבורו. בעולמנו, עולם התורה, אנו שוללים גישה זו מכל וכול, ויודעים כי אנו מחוייבים ללימוד התורה ולקיום המצוות. ננסה להבין את מהות ההבדלים בין גישתנו לזאת של תרבות המערב.
בראשית הפרשה מסביר רש"י ע"פ המדרש את ציווי הקב"ה את אהרון להדלקת הנרות:
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייךָ, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י במדבר, ח', א')
על דברים אלו תמה הרמב"ן מדוע חלשה דעת אהרון כשראה את קרבנות הנשיאים, והרי ידע שככהן הגדול חלקו במשכן גדול מזה של הנשיאים:
"ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב 'ישימו קטורה באפך', ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח..." (רמב"ן במדבר, ח', א')
לפי דברי הרמב"ן, הסיבה לצערו של אהרון היא העובדה שכל תפקידיו במשכן נובעים מציווי, ואילו מתנות הנשיאים למשכן היו מתוך התנדבות. אהרון הניח כי פעולה מתוך "חופש" ורצון אישי טובה יותר מפעולה שבאה כתוצאה של ציווי. הנחתו הראשונית של אהרון זהה להנחה המוטעה שעומדת בבסיס התפיסה המערבית המקדשת את חופש הפרט.
עמדתנו, המתנגדת לקידושו של החופש, מבינה כי הקב"ה ברא את האדם כשבקרבו מתחולל מאבק תמידי בין גוף לנשמה. הגוף חזק ודומיננטי יותר, ועל כן, ללא סיוע לנשמה, היא לא תובא לידי ביטוי כלל. קיום התורה והמצוות הוא הדרך שבה אנו מסייעים לנשמה במאבקה מול חומריות הגוף. כאשר אנו מקיימים את המצוות מתוך מחוייבות, אנו מעצימים כוח שנמצא בתוכנו, ובעצם, מבטאים את פנימיותנו באופן נכון וטוב יותר. התפיסה הרווחת בתרבות המערב הסוברת שחופש מוחלט הוא הביטוי האמיתי לפנימיות האדם, שגויה. חופש מוחלט נותן ביטוי לתאוות הגוף, אך רק מחויבות תמידית למערכת המצוות והערכים האלוקיים מאפשרת ביטוי אמיתי לפנימיות האדם ולנשמתו.הרב קוק בעין איה מסביר את משמעות הביטוי "נעשה ונשמע":
"כל דבר שאינו בטבע, צריך הוא מתחילה הקשה ולימוד ואחר כך מתיישרים אל עשייתו. אבל מה שההכנה הטבעית גמורה בו, אין צורך בלימוד מוקדם, כי אם בתחילה האדם שט אל העשייה... או אתם מקבלים את התורה הרי אתם מגלים את מציאותכם העצמית ואם לאו.. אתם מתקוממים מול עצמיותכם" (עין איה שבת פ"ח)
לדברי הרב קוק, בכל תחום בו עוסק אדם עליו תחילה להבינו, לשמוע וללמוד עליו, ורק לאחר מכן לעסוק בו בפועל. דרך זו נכונה לכל נושא שאיננו חלק טבעי מהאדם. אך דבר שהוא טבעי עבורו ובלתי נפרד ממנו, אין לו כל צורך בשמיעה לפני מעשה. בני ישראל בהכרזתם "נעשה ונשמע" ביטאו את תחושתם כי המצוות הן למעשה חלק בלתי נפרד מהם. כך ניתן להבין את עניין "כפיית הר כגיגית" מאחר ולא ניתן להתנגד למשהו שקיים ומובנה בנפש האדם.
בפרשתנו אנו מוצאים גם תיאור של מצב בו הגוף מנצח במאבקו בנשמה:
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (במדבר י"א, ד').
גופם של בני ישראל ניצח את נשמתם, והם התאוו לבשר. לבנ"י היה מענה לכל צורכיהם ולמן היה כל טעם שרק רצו, אך העם מתלונן. כאשר הגוף החומרי מנצח את הנשמה, הוא מעוניין בחידושים תמידיים ובסיפוק תאוות חדשות כל הזמן. הקב"ה מחליט לתת לבני ישראל את השליו בכדי לספק את תאוותיהם. רש"י מתאר בשם המדרש שאלה ששאל משה את הקב"ה:
"מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו..." (רש"י במדבר, י"א, כ"ב)
לפי דברי רש"י, משה ידע שהבעייה של עם ישראל איננה רצון אמיתי בבשר, אלא תאווה גופנית, ועל כן ידע שסיפוק תאווה זו, לא יפתור את בעייתם כיוון שתמיד תתעורר תאווה לדבר חדש.
בתגובה לתלונת בנ"י נוקט הקב"ה בשתי דרכים לפתרון. ראשית הוא מספק מעט את תאוותו של העם ע"י השליו. סיפוק קל של התאווה הגדולה נצרך על מנת לאפשר קיומו של שינוי חינוכי. מיד לאחר סיפק התאווה, מצווה הקב"ה את משה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (במדבר י"א, ט"ז-י"ז).
כך נוצרת ע"י הקב"ה תשתית להגברת הרוחניות בעם. על שבעים נציגים מהשבטים השונים מאצלת רוח אלוקים, ומצופה מהם שיפיצו את התפיסה שהגוף הוא מסגרת והנשמה היא העיקר, ושעל ידי מסירות לקיום המצוות ניתן להעלות את מעמד הנשמה ולסייע לה לנצח במאבקה מול הגוף.
אנו כלומדי התורה מהווים, למעשה, המשך של אותם שבעים אנשים. בכך שאנו עמלים בתורה, אנו מבטאים את הסתייגותנו מתאוות הגוף החומרית שדוחפת לסיפוקים מידיים באופן תמידי, אנו מכריזים כי אנו מוכנים לעמול במשך זמן בלימוד ארוך וקשה שלעיתים לא מניב תוצאות מיידיות, ומשפיע על נפש האדם רק לאחר תקופה ממושכת.
תגובת ה' לצערו של אהרון על כך שלא זכה, כמו הנשיאים, להקריב קרבן מתוך חופש ורצון עצמי, באה בדמות הציווי על העלאת הנרות, המגלם בתוכו את אותו מסר חשוב. העלאת הנרות מורכבת משתי פעולות עיקריות, הטבת הנרות והדלקתם. פעולת הטבת הנרות היא פעולה מלכלכת ומעייפת, שאינה מניבה תוצאה באופן מיידי. הדלקת הנרות, לעומתה, היא פעולה פשוטה יותר, המבוססת על ההטבה, ו"מניבה תוצאות" באופן מיידי. הקב"ה בציוויו לאהרון, לימד אותו שהתנדבות חד-פעמית אינה בונה אישיות ואינה משפיעה על האדם לטווח ארוך. לעומת זאת, שגרה יום יומית של עמל מתוך מחוייבות ומסירות, משפיעה על האדם, הופכת אותו לאדם טוב יותר, מסייעת לנשמתו לבוא לידי ביטוי, ואף "מאירה" לו בסוף התהליך.
ישנה טעות נפוצה בקרב בני תורה, לפיה, תפקיד "מסירת התורה" מוטל על רבנים מוסמכים בעלי תפקיד מוגדר לכך. מסירת התורה מוטלת על כל לומד בבית המדרש. כשכל לומד רואה את עצמו "מוסר תורה", הוא מסייע לסביבתו להתמודד עם אתגרי תרבות המערב, ומובטח לו כי הוא לא יושפע מתרבות זו. כשאדם רואה עצמו כ"מוסר תורה" הוא מסתכל על החברה כמשהו שצריך לשפר מבפנים ולא כמשהו שיש להיטמע בתוכו, באופן זה, מוסר החשש מהשפעת תרבות המערב על האדם.
ידועים דברי הרבי מקוצק על הפסוק: "אנשי קודש תהיו לי", שאמר: "מלאכי קודש יש לקב"ה מספיק - הקב"ה מחפש אנשי קודש". הקב"ה מעוניין באנשים המשתמשים בגופם לעבודת ה' ומקדשים את החומר.
יהי רצון, שנזכה למה שזכה אהרון כפי שמסביר זאת רש"י:
"ויעש כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י במדבר ח', ג').
שנדע להעריך את ערך הקיום מתוך ציווי, וכשנבין ונעמול, נזכה להיות אנשי קודש, להאצלת קדושת ה' עלינו וליכולת להשפיע על הסובבים אותנו.
